education - חינוך פרסי ישראל

עדכוני rss

 
 
 
 
 
 
 
 
קורות חיים
 
 
 

דבורה עומר מגוללת בספריה פרקים בתולדות הציונות והמדינה. באמצעות סיפוריהם האישיים של הגיבורים היא מקרבת את הנוער הישראלי להיסטוריה של עמו ומדינתו, ועוסקת ברגישות ובאהבה בנושאים חברתיים. 

 

מתגוררת בכפר מע"ש, נשואה לשמוליק, אם לטלי, לגיל ולרון וסבתא לשלוש נכדות.

 

נקודות ציון בחייה

1948-1947: פרסמה מפרי עטה בירחון הנוער העובד "במעלה".

1954-1953: למדה הוראה ב"סמינר הקיבוצים אורנים".

1957-1954: לימדה בבית הספר של קיבוץ מעוז חיים.

מ-1955:      פרסמה מדור קבוע, "דפי תמר", בעיתון "דבר לילדים".

1959-1958: לימדה בבית הספר "משמר השרון".

1964-1960: לימדה בבית ספר יהודי בוויניפג, קנדה.

מ-1964:      כתבה בקביעות בשבועון הילדים "הארץ שלנו". 

 

מספריה

1959: דפי תמר

1967: הבכור לבית אב"י

1967: שרה גיבורת ניל"י

1969: צוללים קדימה

1969: שלך באהבה

1970: מעבר לכביש או חבורת עלומים

1970: כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי

1970: אני אתגבר

1971: אמא עֶשֹרֵה

1973: הגבול שבלב

1974: על הגובה

1975: פתאום באמצע החיים

1976: הבריחה אל החופש

1980: קול קרא בחשכה

1980: לאהוב עד מוות

1981: פגיעה ישירה

1982: אל ראש ההר

1983: דמעות של אש

1985: בעקבות הלהבות

1987: סערה באביב

1988: התחנה טהרן

1989: בדהרה

1994: ריקוד באור אדום

1998: דבורה עומר מספרת על: הרצל, בן גוריון, בגין – סדרה לילדים שיצאה

         לרגל שנת היובל של המדינה.

2001: אהבת איתמר

2005: נשבעתי אמונים.

 

כמו כן כתבה ספרים לילדים ולפעוטות, מחזות ותסכיתים לרדיו, וכן תרגמה ועיבדה סיפורים שונים. ספרים מפרי עטה תורגמו לאנגלית, לרוסית, ליפנית, להולנדית, לספרדית ולפינית, וכן עובדו למחזות, להפקות לטלוויזיה ולתסכיתי רדיו. 

 

אותות הוקרה ופרסים

1959: פרס יציב מטעם מערכת "דבר לילדים" על "דפי תמר"

1967: פרס למדן על "שרה גיבורת ניל"י" ועל "הבכור לבית אב"י"

1973: פרס משרד החינוך על "הגבול שבלב"

1979: פרס ראש הממשלה על פועלה הספרותי

1981: פרס זאב לספרות ילדים ונוער על ספרה "לאהוב עד מוות"

1986: פרס הנס כריסטיאן אנדרסן על מפעל חייה מהאגודה הבין-לאומית

         לספרות ילדים ונוער (הוענק בטוקיו, יפן)

1987: מדליית יאנוש קורצ'אק על "דמעות של אש"

1991: פרס זאב לספרות ילדים ונוער על ספרה "בדהרה"

2002: פרס הדסה על פועלה הספרותי

2002: פרס בית הספר לחינוך באוניברסיטת חיפה על "אהבת איתמר"

2005: פרס משרד החינוך על ספריה לנוער.

   

* * *

 

"אני כותבת מיום שלמדתי לכתוב. לפני כן הייתי מספרת לעצמי סיפורים בעל פה", מעידה דבורה עומר על עצמה. "כתבתי יומני חיים מגיל 7 עד גיל 17, אבל אף פעם לא חשבתי להיות סופרת. גדלתי בקיבוץ, וראיתי את עתידי במפעל הקיבוצי. חשבתי שאולי אהיה נהגת טרקטור".

 

דבורה עומר לבית מוסנזון נולדה ב-1932 וגדלה בקיבוץ מעוז חיים שבעמק בית שאן. הוריה התגרשו בילדותה, וכשהייתה בת 11 נהרגה אמה בתאונת אימונים ב"הגנה". כדי לא לחשוף את הפעילות לכוחות המנדט הבריטי פורסם שאמה התאבדה, ורק כעבור שנים רבות נודעה לדבורה האמת. היא גדלה בלי הוריה בקיבוץ כמה שנים, בעת שאביה היה בשליחות באירופה מטעם הבריגדה היהודית.

 

הכתיבה והקריאה היו לדבורה עומר מפלט מן העצב ומהבדידות. היא הרבתה לקרוא ספרים ולכתוב לעצמה, וכנערה התחילה לפרסם מפרי עטה בעיתון הנוער העובד "במעלה", שאביה היה עורכו. "הוא הבטיח לי שהוא מפרסם את הסיפורים בזכות איכותם, ולא מפני שאני בתו", היא נזכרת, "אבל העדפתי לחתום עליהם רק בשמי הפרטי".

 

אחרי שירותה הצבאי של עומר החליטה אספת החברים של הקיבוץ לשלוח אותה ללמוד הוראה. "לא חשבתי מעולם להיות מורה, ולא הייתי תלמידה טובה בבית הספר, אבל הם כנראה ראו בי משהו שאני עוד לא ראיתי בעצמי", היא מספרת. היא למדה הוראה בסמינר "אורנים", ושבה לקיבוץ, להיות המחנכת של תלמידי כיתה ו'. היא המשיכה עם תלמידיה שלוש שנים, ובהשראתם התחילה לכתוב את המדור "דפי תמר" בשבועון "דבר לילדים". הסיפורים היו מעין יומן אישי של הילדה שעומר תמיד רצתה להיות. בשנת 1959 הם קובצו לספר שזכה להצלחה בקרב בני נוער. עומר ובעלה, שמוליק, עזבו אז את הקיבוץ, וכעבור שנתיים יצאו לשליחות חינוכית בוויניפג שבקנדה, ושם לימדו שניהם בבית ספר יהודי.

 

עם שובה לארץ עזבה את ההוראה וכתבה בשבועון הילדים "הארץ שלנו" וכן כתבה תסכיתי רדיו וסיפורים בהמשכים. בערב ראיונות היא שמעה מפי אהוד בן יהודה, בנו של מחיה הלשון העברית, על ילדותו הקשה בצלו של האב המפורסם. עומד ביקשה לכתוב על כך לעיתון, אבל כשנפגשה עם אהוד בן יהודה הבינה שהחומר רב מדיי וחשוב מדיי לכתבה, והחליטה לכתוב אותו בספר. היא הראתה את כתב היד לחברה הטוב, אוריאל אופק ז"ל, שהתלהב, ואף הציע לה עוד נושא לספר – פרשת ניל"י. עומר בחרה לכתוב את סיפורה של שרה אהרונסון. שני הספרים - "הבכור לבית אב"י" ו"שרה גיבורת ניל"י" – ראו אור באותה שנה (1967), ומיד נכנסו ללב הקאנון של ספרות הנוער העברית.

 

מאז ועד היום כתבה עומר עשרות ספרים לבני נוער, לילדים ולפעוטות. רבים מספריה מגוללים את סיפור חייהם של חלוצים ולוחמים, נשים וגברים, שכתבו פרקים בתולדות הציונות, אך לא תמיד הם מוכרים וידועים לבני הנוער. גיבוריה הם בין השאר בנימין זאב הרצל, דוד בן גוריון, יצחק רבין, צביה לובטקין, מלוחמי מרד גטו ורשה, טוביה קושניר, מנופלי הל"ה במלחמת השחרור, זהבה לביטוב, הטייסת הראשונה בחיל האוויר, יעקב מרידור, מפקד האצ"ל, ומניה שוחט, מאנשי "השומר". היא גם כתבה רבות על פרקים בתולדות היישוב והמדינה, על מלחמות ישראל ועל השואה.

 

"חשוב לי מאוד כיצד ייזכרו אישים אלה, וזה אחד הדברים שמניעים אותי בכתיבה", היא אומרת. "יש כל כך הרבה קברים של אנשים ונשים שפעלו רבות למען הציונות ואיש אינו זוכר אותם. לי זה כואב, ואני רוצה לעשות משהו בנדון".

 

בני נוער רבים מספור נחשפו באמצעות ספריה להיסטוריה של עם ישראל, אבל לא רק בני נוער. "מבוגרים רבים מספרים לי שהם קוראים את ספריי, וגם עולים חדשים רבים אמרו לי כי ספריי היו הראשונים שקראו בעברית והם למדו באמצעותם על המדינה ועל העם".

 

עומר כותבת ברגישות חברתית רבה, וכמה מגיבוריה הם נערים עולים, בני עדות המזרח, המפלסים את דרכם אל לב החברה הישראלית. בספרה "אני אתגבר", היא מביאה את סיפורה של נערה הסובלת משיתוק מוחין. בספרים אחרים היא מגוללת את סיפורה האישי ואת ההתבגרות בקיבוץ. "כל הסיפורים האלה מבוססים על דמויות אמיתיות", היא אומרת. "כשאני שומעת סיפור כזה, שמרגש אותי ונוגע ללבי, זה נותן לי השראה לכתוב אותו".

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  15/08/2012