education - חינוך פרסי ישראל

עדכוני rss

 
 
 
 
 
 
 
 
קורות חיים
 
 
 

נחום ברנע – כתב ובעל טור בעיתון "ידיעות אחרונות" – הוא מהבולטים שבעיתונאי ישראל. הוא מסקר שנים רבות את האירועים המרכזיים בישראל ובעולם בסגנון ייחודי המשלב חשיפה עיתונאית עם פרשנות מעמיקה ועם דיווח מגזיני. הישגיו העיתונאיים, כישרון הכתיבה שלו ואופן עבודתו היו לאות ולמופת לרבים מן העיתונאים בארץ.

נחום ברנע נשוי לתמרה, מנהלת יחידת נכויות ושיקום בארגון הג'וינט, ואב לשלומית, סטודנטית לדוקטורט, ולאורי, שהשתחרר לאחרונה מצה"ל.

 

 

לימודים והשתלמויות

1967-1964: לימודי היסטוריה ומדע המדינה, האוניברסיטה העברית, ירושלים

                  (את התואר "בוגר" הוא קיבל ב-1973)

2006:          עמית אורח במרכז סבן, מכון ברוקינגס, וושינגטון, ארה"ב.

 

ציוני דרך מקצועיים

1966-1965: כתב ועורך בעיתון הסטודנטים "פי האתון" (אח"כ "ניצוץ"),

                  האוניברסיטה העברית, ירושלים

1967-1966: עוזר הדובר של משרד הדואר, ירושלים

1973-1967: כתב ומזכיר מערכת  בעיתון "דבר"

1977-1973: שליח עיתון "דבר" לוושינגטון

1982-1977: בעל הטור "יומן" במוסף "דבר השבוע" של "דבר"

1988-1982: עורך ראשי של השבועון "כותרת ראשית" ובעל טור בו

מ-1989:      בעל טור בעיתון "ידיעות אחרונות"

מ-1996:      חבר במערכת כתב העת לנושאי תקשורת "העין השביעית".

 

אותות הוקרה, תעודות ופרסים

1981: פרס סוקולוב לעיתונות

1996: עיתונאי השנה ופובליציסט השנה במשאל הטלוויזיה הישראלית

1997: נבחר על ידי ערוץ 2 בטלוויזיה לעיתונאי בעל ההשפעה הגדולה בישראל

         ב-50 שנותיה

2007: אות נשיא אוניברסיטת תל אביב.

 

ספרים

1981: יורים ובוכים (אסופת טורים וכתבות)

1999: ימי נתניהו (אסופת טורים וכתבות)

2006: Backchannel: Bush, Sharon and the Uses of Unilateralism         (מחקר במרכז "סבן", מכון ברוקינגס, ושינגטון(.

 

* * *

 

נחום ברנע נולד בפתח-תקווה ב-1944. אביו, יוסף בורשטיין, מורה ומחנך, היה מפקד תלם-שמיר-בועז, תחנת השידור המחתרתית של "ההגנה", ולימים ראש המחלקה להסברה של ההסתדרות וסגן ראש עיריית תל-אביב. אמו, נחמה, עיתונאית ומשפטנית, הייתה הדוברת הראשונה של משטרת ישראל.

 

הבית שבו גדל ברנע חי באינטנסיביות רבה את חיי המדינה ואת המאבקים הציבוריים  שעמדו על סדר יומה. ברנע מעיד על עצמו שמכיתה ג' קרא כל מילה ב-12 העיתונים היומיים שפורסמו אז בארץ ושאביו הקפיד להביא הביתה. העיתונים התפרסו על כל הקשת הפוליטית, מ"קול העם" הקומוניסטי עד "חירות" הימני. "למדתי מהם שלכל בעד יש נגד ולכל תשובה שאלה", הוא אומר. "למדתי להעריך פלורליזם וחופש-ביטוי וסובלנות כלפי דעות חריגות; למדתי להעריך גם עד כמה גורלי תפקידה של הפוליטיקה בחייהן של חברה ומדינה".

 

בתקופת לימודיו בתיכון פעל ברנע ב"נוער לנוער", תנועת נוער שחניכיה התנדבו לעבודה עם אוכלוסיות מיוחדות. הוא היה ראש מועצת התלמידים של בית-ספרו וראש מועצת התלמידים המרכזית. 

   

ברנע שירת בנח"ל המוצנח, ועד גיל 48 שירת כלוחם במערך המילואים של הצנחנים. הוא לחם במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת לבנון. "השירות בצבא, בסדיר ובמילואים" אומר ברנע, "תרם תרומה עצומה לעבודתי העיתונאית. הוא לימד אותי להכיר את הארץ ברגליי, לחוש בבית בכל מקום בה ולהכיר ולהוקיר אנשים רחוקים מעולמה היום-יומי של התקשורת. השירות נתן לי גם ביטחון לבקר את ההחלטות ואת המעשים של המנהיגות הפוליטית והצבאית. כולנו בעלי מניה שווה במפעל ששמו מדינת-ישראל".

 

לאחר שהשתחרר מצה"ל למד ברנע היסטוריה ומדע-המדינה באוניברסיטה העברית. הוא התחיל את דרכו המקצועית בעיתון הסטודנטים "פי האתון" ("ניצוץ") ולאחר כשנה מונה לעורכו.

 

ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים, התקבל לעבודה בעיתון "דבר". בתוך שנים מעטות עשה מגוון של תפקידים בעיתון, מכתב עירוני בירושלים ועד מזכיר מערכת וכתב העיתון בוושינגטון. הוא דיווח מהשטח על המאבקים להקמת ההתנחלויות, נתן ביטוי לקולם של הפלסטינים בשטחים וסיקר את  המהלכים הדיפלומטיים שהובילו להסכמי השלום.

 

ב-1977 חזר ברנע ופתח ב"דבר" טור שבועי תחת השם "יומן". הטור היה בנוי במתכונת שלא הייתה מקובלת עד אז בעיתונות בישראל: מקבץ של קטעים קצרים ששילבו דיווח חדשותי, רפורטז'ה מגזינית ודעה פובליציסטית, וכל זה תוך הבעת ביקורת נוקבת על הממסד ותוך שימוש רחב באירוניה, גם אירוניה עצמית. הטור חשף פרשיות של רצח שבויים בפעולות של צה"ל בלבנון, גירוש בדואים בפתחת רפיח, את הקמת ההתנחלויות הראשונות בגולן, בגדה ובסיני ועוד. הטור "יומן" זיכה אותו ב-1981 בפרס סוקולוב לעיתונות.

 

ב-1982 ייסד ברנע את השבועון "כותרת ראשית" והיה עורכו הראשי, יחד עם תום שגב. "כותרת ראשית" נולד בעקבות מלחמת לבנון. השבועון ביקר בחריפות את המערכת הפוליטית והרבה לפרסם תחקירים על נושאים פוליטיים וחברתיים. מהשבועון יצאה קבוצה גדולה של עיתונאים מוכשרים שעשו חיל בתקשורת בישראל.

 

בסוף 1988 נסגר השבועון "כותרת ראשית", וברנע חזר לכתוב את טורו האישי, הפעם ב"ידיעות אחרונות", ובנוסף כתב פרשנויות, כתבות ומאמרים. הוא נשלח לסקר מטעם "ידיעות אחרונות" מאורעות מרכזיים בארץ ובעולם, ביניהם את כל סבבי השיחות בין ישראל לשכנותיה, את ההתנקות מעזה, את המלחמה בבוסניה, את ההוריקן "קתרינה" בניו-אורלינס, וכן מבצעי צה"ל בשטחים, פיגועי התאבדות ועוד. באחד הפיגועים שסיקר, בפברואר 1996, הוא שכל את בנו הבכור יוני, חייל בצה"ל, שנהרג בדרכו לבסיסו.

 

כאשר פרצה מלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006, הוא היה בוושינגטון כעמית-מחקר במרכז סבן שבמכון ברוקינגס. המכון פרסם את המונוגרפיה שכתב ברנע על היחסים בין ממשל בוש לשרון. ברנע קטע את עבודתו שם וחזר לארץ לסקר את מלחמת לבנון השנייה. במהלך המלחמה הוא נכנס עם חיילי חטיבת המילואים "אלכסנדרוני" לעומק לבנון. הטורים שכתב עם שובו גילו לראשונה לקורא הישראלי את חומרתם של מחדלי המלחמה.

 

נחום ברנע נשוי לתמרה, מנהלת יחידת נכויות ושיקום בארגון הג'וינט, ואב לשלומית, סטודנטית לדוקטורט, ולאורי, שהשתחרר לאחרונה מצה"ל.

  

ברנע הוא ממייסדי כתב-העת "העין השביעית", העוסק בביקורת התקשורת. הוא פרסם טורים שלו בשני ספרים: "יורים ובוכים" ו"ימי נתניהו". "השליחות העיתונאית שלי", משיב ברנע לשאלה, "היא קודם-כול להשכיל את הציבור, לחשוף את מה שבעלי השררה מבקשים להסתיר, להיאבק על מה שאני מאמין בו ולהסתער על העבודה בכל הכוח, כאילו העיתון של מחר הוא העיתון האחרון".  

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  15/08/2012