education - חינוך פרסי ישראל

עדכוני rss

 
 
 
 
 
 
 
 
עלייה, קליטה וקיבוץ גלויות – למר נתן שרנסקי – מפעל חיים
 

נתן שרנסקי נולד בשנת 1948 לאימו אידה לבית מילגרום, כלכלנית, ולאביו בוריס שרנסקי, כותב סרטים ואחר כך עיתונאי, אשר התנדב לצבא הרוסי בזמן מלחמת העולם השנייה במלחמה נגד הנאצים. "סבא רצה שהשם שלי יהיה נתן, לכבוד אביו", מספר שרנסקי, "אבל ההורים פחדו לתת שם יהודי בגלל האווירה האנטישמית הקשה, לכן קראו לי אנטולי". לימים, כשנעשה לציוני, בחר מחדש בשם נתן. הוא נולד בעיר דוֹנֶצק וגדל בדירה משותפת לשלוש משפחות. בילדותו ובנערותו נשלח לבית ספר ציבורי. "לא היה שום דבר יהודי בחיים שלנו", אומר שרנסקי, "שום מוסד, בית ספר, בית כנסת. לא ידענו מה זה פסח ופורים, לא ברית מילה ולא בר מצווה. אבל היה דבר אחד יהודי – אנטישמיות". תופעה זו התבטאה בין היתר באפליה כנגד יהודים במקומות עבודה ולימודים. אף שלא נהגו שום סממן מסורתי בביתם, עודד אותו אביו שלא להתבייש ביהדותו ולהתאמץ שבעתיים בלימודים. "זו דרך ההישרדות של היהודים. להוכיח שאתה יותר חכם", הוא מסביר. ואכן, נתן הצטיין בלימודים ואף נעשה לימים אלוף בשחמט בעירו. כשחזר הביתה יום אחד מגן הילדים הסביר לו אביו בחשאי כי סטאלין מת, וכי אלו חדשות טובות ליהודים. האב הוסיף והסביר כי בגן הילדים עליו להעמיד פני עצוב: "זה מצב טיפוסי לאזרח סובייטי לויאלי: המחשבה הכפולה", מסביר שרנסקי.

 

בשנת 1966, כשהגיע לגיל שמונה־עשרה, התקבל למכון לפיזיקה וטכנולוגיה של מוסקבה. כיהודי, היה עליו להפגין יכולת יוצאת דופן כדי להתקבל למוסד יוקרתי וחשוב זה. בשנת 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים, "פתאום ישראל נכנסת לחיים שלנו בצורה לא נורמלית", הוא אומר. זאת לא מתוך קריאה בעיתונות על ניצחונה, אלא דווקא מתוך ההיחשפות להשפלתה של ברית המועצות, שהשקיעה אז רבות בניצחונן של מצרים וסוריה. החדשות שהגיעו מישראל הוצגו אמנם בעיתונות הסובייטית בצורה מעוותת, אך בכל זאת הצליחו להצית את הסקרנות של נתן ושל כמה מחבריו והם החלו לקרוא במחתרת ספרים וקטעי עיתונות על ישראל ועל ההיסטוריה של הציונות. "פתאום אתה מבין שאם אתה רק תרצה, יש לך זהות. במקום היסטוריה מלאת דם של ברית המועצות אתה יכול להיות חלק מהיסטוריה אחרת, ההיסטוריה של העם היהודי – מאקסודוס ממצרים ועד אקסודוס של ליאון יוריס".

 

בשנת 1968 כבשה ברית המועצות את צ'כוסלובקיה ודיכאה את רפורמות "האביב של פראג", ובעקבות כך החלה שורה של מחאות לא אלימות. אחת מפעולות המחאה הייתה יציאתם של שמונה אזרחים לכיכר האדומה להפגין נגד השלטון. שרנסקי חש כי אותם מפגינים, שנשלחו לבית הסוהר על מעשיהם, בחרו להפסיק להיות עבדים; "פתאום אתה מתבייש להיות אזרח סובייטי", הוא מסביר. באותה תקופה הצטרף הפיזיקאי הרוסי אנדריי סחרוב, אבי פצצת המימן הסובייטית, לביקורת על השלטון במכתב גלוי נגד הפרת זכויות האדם. כשראה שרנסקי שמדען בסדר גודל כזה החליט לשבור את הכלים, הבין כי המדע לא יכול להוות לו מקלט של חופש, וכי גם אם יוסיף לטפס בסולם ההשכלה לא ימצא לו מנוח. אירוע נוסף שהשפיע עליו היה משפט לנינגרד (1970); "פתאום התברר לי שיש יהודים שמוכנים לסכן את החיים שלהם כדי להגיע לישראל".

 

בשנת 1972 סיים את לימודיו במכון לפיזיקה ומתמטיקה ובידו תעודת גמר בציון גבוה מאוד. "הייתי אמור ללכת לאקדמיה ולהתחיל בקריירה", הוא אומר. במקום זאת בחר בעבודה במכון לנפט וגז, וכך התאפשר לו לשלב פעילות ציונית. בכיכר שמול בית הכנסת במוסקבה התכנסו בכל שבת פעילי עלייה למפגשי עדכון והתארגנות. בשנת 1973 הגיש בקשה רשמית לעלייה. "ברגע שהגשתי את הבקשה הכול השתנה", הוא אומר. במקום עבודתו נערכה אסיפה שבה גינו אותו, וזמן מה אחר כך פוטר. בתקופה זו החלה להתגבש אצלו ההכרה בקשר שבין זהות לחופש: בזכות ההכרה שלו בזהותו היהודית־ציונית הרגיש סוף סוף שיצא לחופשי. למרות הקושי הברור במצבו החדש, הוא חש הקלה בכך שלא היה צריך עוד לחשוש מלדבר בגלוי על השקפותיו ודעותיו.

 

בזמן מלחמת יום כיפור, באחת ההתכנסויות של הפעילים הציונים מול בית הכנסת במוסקבה, הגיעה למקום נטשה, אחותו של אחד הפעילים, והביעה בפני נתן התעניינות ללמוד עברית. השניים נקשרו בשיחה מרתקת. "זו הייתה אהבה ממבט ראשון. מהר מאוד החלטנו שאנחנו רוצים לחיות ביחד". נתן הציע לה לפתוח בהליכי בקשה לעלות לישראל, ואם אכן יתקבל האישור אולי היא תוכל לסייע לו להצטרף אליה בארץ. ביוני 1974, לקראת ביקור ניקסון במוסקבה, נעצר שרנסקי מחשש שיעורר מהומה בעת ביקור הנשיא. באותו זמן בדיוק הודיעו לנטשה (לימים אביטל) כי נתקבלה בקשתה לעלייה. עם צאתו של ניקסון מרוסיה ושחרורו של נתן ממאסר הספיקו השניים להתחתן, ויום אחר כך היא עלתה למטוס לישראל. אז עוד לא ידע כי יראה אותה רק בעוד שתים־עשרה שנה.

 

בשנתיים וחצי הבאות נעשה פעיל יותר ויותר למען העלייה לישראל והפך למעשה לדובר התנועה הציונית. כמו כן היה לפעיל זכויות אדם ברוסיה בכלל, במסגרת תנועת הלסינקי שהקים עם חבריו. באותו זמן התעורר פולמוס בקרב גורמים ציוניים אם נכון לכרוך את פעילות העלייה עם מטרות כלליות של כיבוד זכויות אדם ברוסיה. "אני חושב שההיסטוריה הוכיחה שגם מבחינה פרקטית זה הרחיב מאוד את מעגלי התמיכה בנו", אומר שרנסקי. "וחוץ מזה, מוסרית, לי היה מאוד ברור שחופש וציונות הולכים ביחד".

 

במרץ 1977 פורסם באחד מעיתוני הממשלה מאמר הטוען כי הציונים הם למעשה מרגלים. זמן קצר אחר כך נעצר. בשנה וחצי של חקירות ומלחמה פסיכולוגית, תוך איומים בהוצאה להורג, ניסו חוקרי הקג"ב להביאו להודות כי טעה בדרכו. בתום המשפט, שבו נגזרו עליו 13 שנות מאסר, הכריז: "לבית המשפט ולשופטים שכל תפקידם להקריא פסק דין המוכן מראש אין לי מה להגיד. לאשתי אביטל ולעם ישראל אני אומר – בשנה הבאה בירושלים". משפט זה עורר הדים עצומים בכל רחבי העולם בעיקר בזכות פעילותה הציבורית של אביטל. אחרי מאסר ממושך, שכלל שביתת רעב של 130 יום והזנה בכפייה, וכן למעלה מ־400 יום בצינוק, הוסכם בין רונלד רייגן וגורבצ'וב על שחרורו. בהגיעו לנמל התעופה בן־גוריון הבין את עוצמת ההשפעה שהייתה למאבקו ולפעולות המחאה של אביטל אשתו: כל שדרת ההנהגה הישראלית, ומאחוריה אלפי אזרחים, הגיעו לקבל את פניו.

 

כבר בנמל התעופה הכריז כי יש להמשיך את המאבק עד שכל יהודי רוסיה יורשו לעלות. ב־7 בדצמבר 1987 יזם הפגנה של רבע מיליון איש בארה"ב למען שחרור יהודי ברית המועצות. ב־1988 הקים עם כמה מחבריו את הפורום הציוני, בין היתר כדי להכין את המדינה לעלייה המונית. בשנת 1995 הקים את מפלגת "ישראל בעלייה", כדי לסייע מתוך השלטון בקליטה מיטבית של העולים. שרנסקי שירת בארבע ממשלות ובכל תפקידיו המיניסטריאליים הרים תרומה עצומה לשילוב העולים ולקשר עם התפוצות. החל משנת 2009 ועד היום הזה הוא יושב ראש הסוכנות היהודית. בתפקידו הוא משקיע רבות ברפורמות נרחבות לשדרוג מערך השליחים, לעידוד העלייה ולחיזוק הזהות היהודית בתפוצות.

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  06/05/2018