education - חינוך פרסי ישראל

עדכוני rss

 
 
 
 
 
 
 
 
התיישבות וחקלאות – ליהודה הראל – מפעל חיים
 

יהודה הראל נולד ב־1934 בברלין לאימו רחל אורבך (לבית ונדנברג) ולאביו זאב אורבך, חברי קיבוץ גבעת ברנר, בעת שהיו בשליחות חינוכית של התנועה. בהיותו בן שנתיים התייתם יהודה מאביו. אימו שבה עימו לארץ, לקיבוץ גבעת ברנר, ונישאה לד"ר אריה הראל, ממייסדי חיל הרפואה וממקימי בית החולים איכילוב. במלחמת העולם השנייה שירת אריה הראל כקצין רפואה בצבא הבריטי ונשלח עם אשתו וילדיו לדמשק; "הסתובבתי וטיילתי בדמשק כל היום", נזכר יהודה.

 

לאחר שובם ארצה התגוררה המשפחה בחולון, שם נשלח לבית חינוך לילדי עובדים. אחר כך עברה המשפחה לתל אביב, שם למד יהודה למד בבית החינוך לילדי עובדים בצפון ובתיכון ד'. בשנת 1953 התגייס לנח"ל ושירת בצבא בתפקיד חבלן ומדריך בקורס חבלה. בין היתר עסק בפינוי מוקשים בפיקוד צפון. לאחר תום תקופת השירות התיישב, כחבר גרעין, בקיבוץ הצעיר מנרה שבגליל העליון, שם עבד בבריכות הדגים וכיהן בגיל צעיר מאוד כמזכיר הקיבוץ. נוסף על אלה הדריך בתנועת המחנות העולים, שם פגש בשנת 1956 את ציפקה לבית דודסון, שעימה התחתן בשנת 1959. ברבות השנים נולדו להם חמישה ילדים.

 

מיד לאחר מלחמת ששת הימים היה יהודה בין ראשוני היוזמים של ההתיישבות בשטחים ששוחררו במלחמה. "בעשור שלפני המלחמה לא הוקמו יישובים חדשים בארץ", הוא מסביר. "המוטיבציה שלי הייתה חידוש ההתיישבות בכל השטחים ששוחררו ב־1967 בהתיישבות קיבוצית". החלטתו לעלות לגולן קטעה את לימודי ההיסטוריה שלו באוניברסיטת תל אביב, שם כבר התקבל למסלול ישיר לדוקטורט. "המורה שלי צבי יעבץ אמר: יהודה בחר לעשות היסטוריה במקום ללמוד היסטוריה", הוא מספר.

 

בן 33, נשוי ואב לשלושה, היה יהודה בין ראשוני העולים לגולן. "בשלב הראשון הוגדרנו קבוצה לאיסוף בקר נטוש ברמת הגולן מטעם פיקוד הצפון", הוא נזכר, "הקצו לנו מקום במחנה סורי נטוש בעליקה. וזה היישוב הראשון שהוקם אחרי מלחמת ששת הימים". הקבוצה גדלה ועד מהרה לא היה עוד מקום במחנה, ולכן עברו לעיר הסורית הנטושה קוניטרה, שם ישבו כמעט חמש שנים. "זו הייתה שכונה של קצינים סורים, עשרים וארבעה בתים". ההתיישבות בקוניטרה, בה הצטופפו שלוש משפחות בכל בית, הייתה למעשה הנקודה הזמנית של קיבוץ גולן, לימים מרום גולן. היום ניצב הקיבוץ בנקודת הקבע שלו, כשני קילומטרים מקוניטרה.

 

עם תחילת ההתיישבות נבחר יהודה למזכיר הראשון של הקיבוץ, תפקיד שמילא שוב שנים אחדות לאחר מכן, בתקופה הקשה של מלחמת יום הכיפורים. יהודה היה ונותר המנהיג הבלתי מעורער והבלתי מוכתר, הן של קיבוצו והן של ההתיישבות בגולן, אף שבדרך כלל לא נשא בשום תפקיד רשמי. ב־1968 הקים יהודה את ועד יישובי הגולן והנהיג אותו, רוב השנים ללא כל תואר ומשרה, ולעיתים כאשר אחרים נושאים בתואר יושב ראש והוא מלווה וחונך אותם. ועד יישובי הגולן, שבו מכהן נציג אחד מכל יישוב, מייצג את תושבי הגולן מול גורמי הממשל למיניהם ופועל לפיתוח הגולן במגוון היבטים.

 

החל משנת 1970 סבלה ההתיישבות בגולן מהפגזות רצופות של תותחים כבדים; "הילדים גדלו במקלט, היו לנו נפגעים וחבר אחד נהרג", מספר הראל. במלחמת יום הכיפורים התקבלה הוראה לפנות את האזרחים מהגולן. רק כאשר היה ברור שאין לצבא עוד אפשרות להגן על התושבים הסכימה ההנהגה לפנות את הנשים והילדים; רוב הגברים גויסו ליחידותיהם במלחמה. לאחר תקופת המשבר הקשה של פינוי היישובים הוביל יהודה את חזרת היישובים למקומם ועשה רבות למען תנופת הפיתוח של הגולן; "היה צריך לבנות את הקיבוץ מחדש", הוא נזכר. על אף טראומת הפינוי ואובדן החברים במלחמה, הנהיג יהודה את מרום גולן ואת יישובי הגולן קדימה – להכפלת ההתיישבות בגולן, ליישוב מרכז הגולן ולהקמת קצרין.

 

לאחר המלחמה הוביל יהודה לראשונה את המאבק של ועד יישובי הגולן נגד נסיגה מהקו הסגול במסגרת הסדר הפרדת הכוחות עם סוריה. "בהסכם הפסקת האש עם המצרים ישראל ויתרה על שליש מסיני, והסורים חשבו שמגיע להם אותו הדבר. הם דרשו שישראל תיסוג לפחות עד המצוק", מסביר הראל. במקביל למשא ומתן שניהלה המדינה עם סוריה בתיווכו של הנרי קיסנג'ר יצא הוועד למאבק בלתי מתפשר על השארת הגולן בידי ישראל. בכל המאבקים נקט הוועד בהנהגת יהודה בגישה מאחדת, תוך הקפדה על השאיפה לקונצנזוס: "השיטה הייתה לדבר במילים רכות, לא להתקיף התקפות אישיות", הוא מסביר. באותם ימים היה יהודה מעורב גם בהקמת גוש אמונים, התנועה ששאפה לחדש את ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון.

 

לאחר ההחלטה על עקירת יישובי סיני, הוביל יהודה, לצד יושב ראש ועד יישובי הגולן, את המאבק למען החלת הריבונות הישראלית על הגולן. מאבק זה נחל הצלחה, וב־1981 התקבל חוק הגולן; "זה היה מאבק גדול מאוד, החתמנו מיליון איש". באותן שנים היה יהודה ממייסדי התנועה לעצירת הנסיגה מסיני, ואף שהה עם משפחתו במושב שדות בתקופה שקדמה לפינוי.

 

באמצע שנות ה־80 קיבל עליו יהודה לארגן את ועידת היסוד של התנועה הקיבוצית המאוחדת (התק"ם). במהלך ההכנות למד על המשבר העמוק שבו מצויה התנועה, ויזם רעיונות יצירתיים לשינוי מהותי בקיבוץ ובתנועה, תחת הכותרת "הקיבוץ החדש". בסיום התהליך הקים את חברת "וקטור" לליווי הקיבוצים בתהליכי השינוי על פי המודל שעיצב, ולימים אף כתב ספר על הנושא ("להפריט"). 

 

בשנות ה־90 התמסר יהודה למאבק נגד הנסיגה מהגולן, בעת המשא ומתן להסדר עם סוריה, לצד יושב ראש ועד יישובי הגולן וראשי המועצות. הוא היה ממעצבי הדרך של המאבק – מאבק דמוקרטי, יצירתי ונחוש. כחלק מן המאבק הקים יהודה את תנועת "רמה לישראל" ואחר כך את תנועת "הדרך השלישית", במסגרתה אף נבחר לכנסת ישראל. יהודה כיהן בשורה של ועדות בכנסת, שבהן קידם יוזמות בתחומים חברתיים, כלכליים ומדיניים.

 

לאחר שירותו בכנסת והמאבק על הגולן עמד במשך שנים בראש היחידה האסטרטגית של הגולן. הוא פרסם שלושה ספרים ולמעלה ממאה מאמרים בעיתונות והוא מעורב עד היום בנושאים רבים בגולן ובגליל המזרחי, בהם הקמת אוניברסיטה, מיתוג הפריפריה, הכנסת תעשיית היי־טק לכפרים הדרוזיים והובלת תהליכי צמיחה ושינוי בקיבוצו, מרום גולן. כיום הוא פעיל בהתנעתן ויישומן של שיטות חינוך חדשניות: הוא יזם גישה חדשה לחינוך, שבה הלימוד נעשה באופן אקטיבי ולא בהוראה פסיבית, בקבוצות דיון ערות ומתוך עידוד להבעת עניין אישי בנלמד. השיטה מיושמת היום בבית הספר התיכון ברמת הגולן ולומדים בה כארבע מאות תלמידים. 

 

יהודה הראל הנהיג בחייו שורה של מאבקים ויוזמות, והוביל במדינה בכלל ובקיבוצים בפרט מהפכות של ממש. את כל אלה עשה תמיד ברוח מאחדת ותוך חתירה מתמדת להסכמה רחבה; "לא נכנסתי למלחמה עם אף אחד אף פעם", הוא מסכם, "אני יודע שבמלחמות אין מנצחים".

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  06/05/2018