• ככל שבני הנוער גדולים יותר, הם נהנים יותר מהרגשת חופש ועצמאות ומתחזקים על ידי מילוי תפקידים. יש לכוון ילדים ובני נוער לפעילות מסייעת בקהילתם בכדי לתמוך בכושר ההתמודדות שלהם עם עצמם. רצוי לשלבם בפעילויות של סיוע על ידי מתן תפקידים במשפחה ובקהילה. 
   
• חשוב להכין את בני הנוער לשגרה הצפויה בעת המלחמה - יש להסביר כיצד יש להתנהג בעת אזעקה או מצב חירום אחר בבית או בבית הספר. ידע זה מספק תחושה של הבנה ושליטה במצב.
   
• כדאי להטיל על בני הנוער משימות בהתאם לגילם שעליהן הם יהיו אחראים בשעת חירום. לדוגמה: הילד יהיה אחראי על קישוט הממ"ד/המקלט. בצורה זו הוא יוכל להרגיש כי הוא איננו חסר אונים וכי גם הוא משתתף במאמץ המשפחתי. בנוסף, עיצוב הממ"ד/המקלט ייצור אווירה נעימה יותר בעת השהייה בו. 
   
• רצוי להגביל את חשיפתם של בני נוער לחדשות בטלוויזיה כיוון שצפייה ממושכת באירועי הלחימה עלולה להגביר את המתח והחרדה הקיימים בין כה וכה.
   
• בעת רגיעה כדאי מאוד לבקר (סתם כך) באזור המקלט/הממ"ד ולשחק בו, לשהות בו קצת. חשיפה למקלט/לממ"ד בעת פעילות שגרתית או פעילות אחרת הנתפסת כמהנה תעזור לבני הנוער לראות את המקום באספקטים חיוביים ולא רק כמקום מאיים ברגעי החירום.
   
• כושר העמידות של בני הנוער מושפע במידה רבה גם מגורמים אישיים וסביבתיים: בני נוער מושפעים מהוריהם וסופגים מהם רגשות של דאגה, צער, כעס ותסכול. הורים המספקים דגם הולם להתמודדות במצבי לחץ מעלים את יכולת ילדיהם להתמודד בעצמם עם הלחץ ומקטינים את הסבירות שיתפתחו בהם משקעים ארוכי טווח של לחץ נפשי.
   
• שמירה על סדר יום רגיל ככל שאפשר. השגרה מעניקה תחושת בטחון וקביעות. כדאי לשמור על סדר קבוע של ארוחות, לימודים וסדרי שינה.
   
• אם התלמיד נמצא בלחץ גדול מאוד, יש להנחות את ההורים לעשות אתו תרגילי נשימה, לדבר אתו, להרגיעו ולאפשר לו לארגן את הרגשותיו במילים.
   
• יש לעודד שמירה על קשר עם קבוצת השווים וקבלת תמיכה מהם על ידי שימוש בטלפונים, אי מייל, תוכנות למסרים מידיים. 
   
• מומלץ לחבר את המקלטים/הממ"דים לרשת טלפונים, לרשת טלוויזיה בכבלים/לוויין ולאינטרנט.

בנוסף, התערבות יעילה תשאף להחזיר את היציבות למשפחה, לתת לגיטימציה לתחושת קשות, לחזק מערכת תמיכה חברתית. תמיכה זו עשויה להגביר את הלכידות וההדדיות הבין אישית. הסבל יכול לקבל משמעות חיובית בכך שהוא מסמל את הרחבת יכולת הפרט להתגבר על קשיים.

חשוב שההתערבות הטיפולית תהיה מהירה ככל האפשר. למעשה זו קרבה בממד הזמן. נשאף לבצע את ההתערבות, כלומר להגיש את התמיכה לסובלים מהמשבר מייד עם אבחונו כדי למנוע "דגירה" של החוויות הקשות. המטרה לאפשר לסובלים לאוורר, לשתף, לקבל תמיכה ואישור לקשיים ולדרכי ההתמודדות שלהם ללא השהיה מיותרת. מתן תמיכה מהירה עשוי לקצר את משך הזמן שבו האדם סובל מבדידות ומתחושות מוזרות. הכללת האדם במסגרת תומכת מסייעת לגיבוש פרספקטיבה שתאפשר לראות את התגובות ואת המחשבות שהמשבר יצר כתגובות נורמטיביות למצב קשה במיוחד ובכך תקצר את סבלו.

התומכים צריכים לשדר מסר המביע ביטחון בהתקדמות ובשיפור הדרגתי בהרגשה וביכולת החזרה לתפקוד תקין בעתיד. יש לומר לאדם החש ברע ומתקשה לתפקד שתגובותיו לחוויה הקשה הן קרוב לוודאי תופעה זמנית וצפוי שמצבו ישתפר עם הזמן. חשוב להפגין בנוכחותו ביטחון שהשינוי אכן יתרחש, ושאנו מצפים להשתלבותו במארג החברתי ובתפקידים שמחכים לו. צפוי שהשיפור יהיה הדרגתי ובינתיים "זה בסדר" אם יעשה דברים מזעריים בהתאם ליכולתו ולקצב התקדמותו.

המודל שהוצג לעיל נבנה על-פי המודל הרב-תכליתי של פרופ' מולי להד המציע שבעה מרכיבים שתצריף אינדיבידואלי שלהם מאפשר בניית תכנית להתמודדות יעילה עם חשיפה לאירועים טראומטיים על רקע ביטחוני. ממדי תכנית זו נקראים BASIC-PH, ובעברית גש"ר מאח"ד (להד, 1993).

התכנית מציגה מודל שיתאים לאוכלוסיית ילדים רחבה, כשיש אפשרות להתאים לכל אחד מהם את הרכיב המתאים לו יותר מתוך  התכנית:

ג – גוף: חוויות לחץ משפיעות על המערכת הנוירו-כימית של המוח ומעוררת תגובות לחץ אופייניות כגון כאבים, סחרחורת ובחילה, הזעות ורעידות, פיק ברכיים וכדומה. לכל תחושת לחץ ישנו רכיב גופני. מיומנויות שחרור, הרפיה שרירית, הרפיה נשימתית, הרפיית תנועה נמרצת ושליטה על תגובות הגוף מסייעות להחזיר את המערכת הגופנית לאיזון הרצוי.

ש – שכל: החשיבה מתערפלת ומשתבשת תחת לחץ. כדי להקטין את תחושת חוסר האונים ולפתח גישה חיובית של התמצאות ושליטה, יש לעזור בארגון מחדש של התפקודים הקוגניטיביים האחראים ללמידה ולאיסוף מידע רלוונטי, להכוונת החשיבה החיובית, לבוחן המציאות ולברירת סדר העדיפויות ולפתרון בעיות.

ר – רגש: מגוון רחב של רגשות מתעוררים עקב מצב לחץ. עצירת הביטוי הרגשי עלולה להיות מסוכנת לבריאות הנפשית והגופנית. יש לאפשר מבע רגשי באמצעים מילוליים של דיבור וכתיבה ובאמצעים בלתי מילוליים בהבעה ביצירה (בצבע, בתנועה, בצליל). שחרור וביטוי רגשי ברמה אישית או בין אישית תורם להפחתת תחושת הלחץ והמצוקה.

מ – משפחה: המערכת המשפחתית היא מערכת חברתית ראשונית חיונית לפיתוח כישורי התמודדות עם לחצי החיים. היא מסוגלת להעניק אהבה, תמיכה וסיוע היוצרים את הבסיס להישרדות ולמרפא במצבי מצוקה.

א – אמונות: האמונה שייכת לממד הרוחני של האדם, לתחום החיפוש אחר טעם החיים וסדר היקום. לכל אחד מאתנו אמונות אישיות בסיסיות (לאו דווקא דתיות) המהוות בסיס לאישיותנו, עוזרות לנו להבין את העולם סביבנו ומעניקות משמעות לחיינו בכלל ולמצוקה ולסבל בפרט. התקווה חיונית להישרדות. מערכות אלו עלולות להתערער עקב משברים. חשוב לחזק את התהליך הפנימי הקשור למערכת ערכים חברתית-אידיאולוגית, לאמונה דתית ולביטחון עצמי בעזרת תהליכים כגון "הבהרת ערכים", טקסים קבוצתיים, תפילות וחיפוש אחר משמעות החיים.

ח – חברה: תקשורת בין-אישית חיונית ליצירת קשרים חברתיים. לתמיכה מצד הקבוצה החברתית יש חשיבות ראשונה במעלה בהתמודדות עם לחצים ומשברים. היכולת למלא תפקיד חברתי ולהשתלב בקבוצה מסייעת לפרט לרכוש ביטחון בזמנים של בלבול ואי-ודאות. מתן תמיכה חברתית לאדם במצוקה היא מיומנות חברתית הניתנת לטיפוח אצל המעניק והמקבל כאחת. הלכידות החברתית עוזרת בהתמודדות עם מצוקה ומובילה להכרה שאינך בודד, שיש אנשים נוספים המתמודדים עמך ומחזקת את תחושת הרווחה הנפשית.

ד – דמיון: פעולת הדמיון מאפשרת דיאלוג בין גוף, שכל ורגש. היא חיונית לכושר המצאה, לחשיבה יוצרת, לפתרון בלתי שגרתי של בעיות ולהומור. הפלגה בדמיון מאפשרת הסחת דעת והפוגה במצבי מצוקה מתמשכים.