שפ''י education - חינוך המינהל הפדגוגי

עדכוני rss

 
 
 
 
 
 
 
המוות בעיני ילדים
ד"ר עפרה אילון
 

גיליון מס' 3, ספטמבר 2000
ילדים - ביטאון בנושאי חינוך, בריאות, בטיחות ורווחה


מתוך: אתר האגף לחינוך קדם יסודי


תפיסתם והבנתם של ילדים את המוות, וכן חווית האובדן, שונות בהתאם

לגיל, למין, לניסיון החיים, לדינמיקה המשפחתית ולמורשת התרבותית. כדי

לבוא לעזרתו של הילד מן הראוי להכיר את המנגנונים השונים של עיבוד

האבל ותסמיני האובדן, ולזהות בעזרתם את איתותי המצוקה אצל הילד

 

 

 

קרוב ורחוק מסתורי, מרתק ומפחיד - כך מצטייר המוות בעיני ילדים. ילדים נתקלים בו בטבע ובשולי הכביש בצורת חיות דרוסות, ועל מסך הטלוויזיה בצורת אנשים וילדים טבועים, נדקרים וירויים, הרוגי תאונות, נרצחי טרור, נמקים מרעב או נופלים בקרב. ילדים חשופים לצורות מיתה שונות ומשונות, מרביתן אלימות. צורת ההצגה הטלוויזיונית מקשה על ההבחנה בין מציאות לבין דמיון, בין תיעוד של תאונות ומלחמות לבין סרטי מתח ובלהה. לצופה הצעיר יש כיום יותר מידע על נסיבות המוות מאשר בעבר, אולם מידע זה הוא בלתי מבוקר, לעתים מוגזם ויוצר בלבול רב. השפעתו על כל ילד היא שונה ותלויה בניסיון חייו וביחסם של המבוגרים בני משפחתו לנושא. ברור כי בילד מגלה "מוות" וחוקר את הופעתו זמן רב לפני שהוא מבין את משמעותו במלואה. אך למרות החשיפה הרבה, הדרך להבהיר את המסתורין ולקבל מידע מהימן על התופעה המאיימת הזו חסומה בפניו. המוות עצמו נותר מסתורי, לא מובן, מעורר רגשות אימה ופחד לצד משיכה וסקרנות.
בחברה שלנו קיים טאבו בכל הנוגע למוות, איסור נסתר אך רב כוח, החוסם ניסיונות לדיון חופשי בנושא. הוא מהווה תזכורת למותו של כל אחד מאיתנו, מזכיר לנו פרידה עתידית מיקירינו ואובדנים מן העבר שהותירו חלל בלבנו.
המבוגרים השולטים על מקורות הידע אינם נוטים לשתף בו את הצעירים. הבגרות אינה מחסנת מפני פחד המוות ואינה משחררת מן הטאבו. מבוגרים רבים מודים כי מאחר שקשה להם לשאת בצערם ובפחדיהם של ילדיהם, הם נוטים לגונן עליהם מפני ההיבטים המדכאים של החיים במקום לסייע להם לרכוש כלים להתמודדות. התחמקות מתשובות וניסיונות סרק להרגעה יוצרים אצל אולם הילד יחס של חוסר אמון במבוגר ועלולים לפגום בנכונותו להישען עליו בשעת משבר אמיתי. לעומת זאת, פתיחות מצד המבוגר, נכונות להקשיב לשאלות הילד ולהשיב לו תשובות אמת תוך כדי התחשבות ביכולת ההבנה שלו, יגבירו את אמון הילד במבוגר ויכשירו אותו להתמודדות בשעת משבר.

 

המוות כאירוע סופי ובלתי הפיך
בספרות המחקרית העוסקת בתגובותיהם של ילדים למוות, ובעיקר בהתמודדותם עם משברי אובדן ושכול, קיים ניסיון למצוא קשר בין ההתפתחות הקוגניטיבית לבין התגובות הרגשיות והחברתיות (סמילנסקי, 1981; קלינגמן, 1998). על פי גישות אלו, מושפע תהליך עיבוד האבל אצל הילד מיכולתו להבין את המוות כאירוע סופי ובלתי הפיך, ומהבנתו את גורמי המוות (תאונות, פגיעות או מחלות) כאירועים המנתקים את פתיל החיים באמצעות הפסקת פעילות הלב והמוח, החושים והתודעה. יתכן שהילד "יודע" כי המוות פירושו סופיות של פעולות החיים הביולוגיות, אך קשה לו להשלים עם סופיות התהליכים הרגשיים וההכרתיים, כפי שניכר בשאלות של ילדים: "האם קר לו בקבר? האם המת כועס?"
במקרים רבים, גם הבנה הגיונית של סיבות המוות אינה מונעת רגשי אשמה וייחוס כוח ממית למילים ולמחשבות. מחקרים רבים מגלים שהמוות מעורר פחד בכל גיל, ללא קשר להתפתחות ההבנה השכלית. יש הקושרים את פחד המוות לחרדות נטישה ראשונית (פרידה מהרחם, היעזבות על יד ההורים) ויש הרואים אותו כתולדה של איום על עצם הקיום (אור-בך, 1987), אף כי אין להתעלם מהשפעת השלב ההתפתחותי שבו נמצא הילד על תגובותיו למוות, חשוב לקחת בחשבון גורמים נוספים: נסיבות המוות (אלים ופתאומי לעומת מוות צפוי מזקנה או ממלחה כרונית), טיב הקשר הרגשי והחברתי שאבד, צורת ההודעה על המוות, הדינמיקה המשפחתית וביטויי היגון במשפחה ובסביבה החברתית, וטיב התמיכה העומדת לרשות הילד.
תפיסתם והבנתם של ילדים את המוות שונה בהתאם לגיל, למין, לניסיון החיים, לדינמיקה המשפחתית ולמורשת התרבותית. גם תהליך האבלות ותסמיני האובדן (שינויים בהתנהגותו של הילד עקב האובדן) הם רבים ושונים ואין להכליל מהם על הפרט. אולם כדי לבוא לעזרתו של הילד מן הראוי להכיר את המנגנונים השונים של חווית האובדן ועיבוד האבל, ולזהות בעזרתם את איתותי המצוקה אצל הילד.

 

איתותי מצוקה של ילדים מול מוות במשפחה
מוות במשפחה הוא מצב לחץ קיצוני הקשור בשרשרת של אובדנים: מערכת יחסים אינטימית יחידה במינה באה אל קצה; אובדת היכולת לחלוק עם הנפטר עצב, כעס ושמחות, להיזכר במשותף בעבר ולתכנן יחד את העתיד לא רק יחסים רגשיים אלא גם תפקידים משימתיים במשפחה נותרים ללא כיסוי, בעיקר אם הנפטר הוא הורה. האובדן משפיע על כל אחד מחברי המשפחה בדרך שונה. כל אחד מהילדים, על פי גילו, מינו וקרבתו אל המת - מאבד את "ההורה שלו". יש מקרים בהם ההורה הנותר כה שקוע באבלו עד כדי הזנחת הילדים והתעלמות מתהליך האבל שלהם (אילון, 1983).
קיימת שונות רבה בתגובותיהם של ילדים לאובדן. יש ילדים שמתכנסים לתוך עצמם ומגיבים בנסיגה התפתחותית ובדיכאון, ויש ילדים שמתקשים לשאת את אווירת הדכדוך במשפחה וינסו לפזר את הקדרות באמצעות מעשי משובה. אחרים יחלו, יסתבכו בקטטות ויהיו מעורבים בתקלות שונות כדי למשוך תשומת לב. לעיתים קרובות ילדים נוטלים על עצמם למלא את החלל ונכנסים לתפקיד ההורה החסר, על חשבון השקעה בתהליכי התפתחות התואמים את גילם. במישור הרגשי מגלים ילדים רבים סימנים של סבל נפשי הנובע ממערבולת של רגשות: פחד, כעס (על הנטישה), אשמה (בשל הכעס על המת), בושה (על הרגשות השליליים), תחושת כישלון (בגלל חוסר היכולת למנוע את המוות).
ילדים רבים סובלים מרגשי אשם על התנהגותם בחיי ההורה הנפטר, ועל כך שהם ממשיכים להרגיש כלפיו רגשות אמביוולנטיים של אהבה המהולה בטינה. האשמה עצמית עלולה לחנוק את התפתחותם הקוגניטיבית והחברתית. החשש מאובדנים נוספים עלול לחסום את יכולת ההתקשרות הרגשית של הילד להורה הנותר ו/או לממלאי מקומו של ההורה המת.
מות ילדים במשפחה מערער את הסדר הטבעי ומאיים על המשך תפקודם של ההורים ועל הביטחון הבסיסי של האחים (איצקוביץ וגלובמן, 1992). בעוד ההורים מתמודדים עם תחושות כעס, אין אונים, רגשות אשמה ודיכאון, נחשפים הילדים הנותרים לעתים לאימת מותם שלהם. "אחי מת - מתי תורי?" עלול הילד לשאול את עצמו, ללא מענה. ימי זיכרון ידועים כמועדים לתאונות או למחלות. פגיעה עצמית משמשת לעתים דרך להזדהות עם המת או דרך להענשה עצמית על "אשמת הניצול", שפירושה אצל הילד: "אני הייתי צריך למות במקומו" (אילון, 1983). יש ילדים שכועסים על ההורים שלא הצליחו להגן על ילדם מפני המוות, ואילו אחרים ינסו לכפר על מות האח ולפצות את ההורים באמצעות ביטול עצמי וציות מופרז.

 

עיבוד האבל באמצעים יצירתיים
האבל הוא תהליך קשה ואיטי, המלווה בוויתור פנימי הדרגתי ומכאיב. תהליך האבלות מסייע להשתחררות מן הקשרים המחייבים, הממשיים והרגשיים אל אדם קרוב שמת, ולהתפנות להשקעה רגשית וחברתית בחיים. אולם מעבר זה נתקל בקשיים גדולים, המאופיינים במאבק בין הצורך להינתק מהמת לבין הרצון לשמר בשלמותה את מערכת היחסים והקשרים הרגשיים. איתותי המצוקה של הילד המתוארים לעיל מהווים מעין. "שפה ללא מילים". חשוב ללמוד לפענח שפה זו כדי לסייע לילד לעבור בשלום את תהליך האבל. הביטוי המילולי משפיע על הרגש ועל ההתנהגות ומעניק לו כלי לוויסות ולשליטה. הביטוי מאפשר לאבחן את הכאב ולהגיש את העזרה הדרושה בעיבוד האבל, אולם הביטוי חסום, מאחר שהרגשות הכרוכים במוות חלקם בלתי מודעים וחלקם נתפסים כ"אסורים" ובלתי ראויים לגילוי.
כדי לגשר בין מצוקתו של הילד לבין קשיי התקשורת עם המבוגר נדרשת פנייה לכלים ולאמצעים עקיפים, משחקיים ומטפוריים, שבאמצעותם ניתן לדובב ילדים ולסייע להם. משחקי דמיון, השלכה ויצירה עוזרים בהסרת מחסומים לתקשורת תוך-אישית ובין-אישית ומשמשים אמצעי ליצירת מגע עם הזולת תוך תקווה לזכות בקבלה ובעזרה (להד ואילון, 1995).
לטיפול באמצעות הדימוי והסיפור תפקיד חשוב בסימון המרחק הרגשי האופטימלי בין ניתוק הקשרים הרגישים המחייבים כלפי הנפטר לבין שימורו בזיכרון. ההשתחררות מקשרי המציאות את המת יוצרת מרחב מחיה שבתוכו יכול להישמר הזיכרון, בצורת סיפור, בין אם הוא סיפורו האישי-תיעודי של הילד או סיפור המשתקף בדימויים ובסמלים העולים מתוך עולמו הפנימי הבלתי מודע, בכוחו של המשחק המטפורי לשבור את מחסום הפחד. הוא עוזר לנו לקרוא לדברים בשמם ולהחזיר את הרגשת השליטה של האדם על עולמו, שהתערערה בעקבות האובדן. לעצם הדיבור הישיר, זיהוי הרגשות והקריאה בשמם יש עוצמה מאגית, המסייעת לעמוד מול האיום ולהתמודד עמו. חשיבה מושגית אינה יכולה להקיף ולמצות את התמונות העולות ממעמקי הנפש. הנפש "חושבת" בתמונות ואילו השפה מעצבת את התמונות בלבוש מטפורי. נציג כאן כלי תקשורת מיוחדים, המכילים קלפים של תמונות ומלים, שתפקידם לסייע לתהליך היצירתי ולשחרר בעדינות ובהדרגה את יכולת הביטוי בנושאים ריגשיים (קירשקה, 1999).

 

דיבוב בעזרת קלפי סיפור מאוירים
לדוגמה נביא משחק בקלפים טיפוליים, המיטיב לשחרר את הביטוי החסום בנושאים רגשיים וכואבים. המשחק נקרא: "הו! - המילה והתמונה", והוא מורכב מקלפי תמונות ומקלפי מילים, המאפשרים צירופים רבים. הצירוף האקראי או המכוון בין תמונה למילה יוצר גשר בין הרגש והביטוי (גשר בין התפקוד התמונתי של האונה הימנית של המוח לבין התפקוד המלולי של האונה השמאלית). צירוף המילה והתמונה משמש כגירוי להשלכה של תכנים פנימיים וליצירת סיפורים דמיוניים. חשוב לציין כי כשאר משתמשים בשיטה זו במפגש של הילד עם מבוגר - מסייע, יש לקבל את הסיפורים האישיים הנוצרים בעקבות הקלפים ללא שיפוט וביקורת. רק כך מתאפשרת פתיחה של תהליך תקשורתי מרפא.
הילד מזומן לספר סיפור בכל צורה שהיא: בתבנית של אגדה, כמעשייה מוכרת, כתסריט טלוויזיה או כחלום בהקיץ.
המשחק מאפשר דרגה מסוימת של ריחוק מהאירועים הכואבים שבמציאות, ובכך הוא מעניק ביטחון ומגונן על המספר מפני נגיעה ישירה מדי בכאב האישי. עם זאת חושף הסיפור את הדינמיקה הנפשית, מעודד תובנה ומאפשר יצירת יחסים טיפוליים תומכים.
הדוגמה הבאה מופיעה בספר "סוד הקלפים המספרים" (שריר אצל קרישקה, 1999):
ילד כבן שמונה הובא על ידי אביו לטיפול מאחר שהסתגר בתוך עצמו, נסוג מכל פעילות וסבל מנדודי שינה בעקבות מות תינוק במשפחה. מתוך ערימת המלים של קלפי הו בחר הילד במילה "פחד", הקיף אותה בתמונות הבאות וללא כל היסוס סיפר את סיפורו:
"זה המוות שבא לתינוקות"
"המוות רוצה לקחת גם את אחותי, שהיא פה עם אבא"
"אני צריך להלשאיר את העיניים פקוחות בלילה ולשמור על אחותי, כדי שאבא ואמא יוכלו לישון בשקט…"
בדימויים העולים בעזרת הקלפים יש שילוב של ריחוק המידע המוצפן בדימויים עוקף את ה"מבקר הפנימי", חודר למאגר הרעיונות של הילד היוצר את הסיפור או אף הילד לעצמו על פשר התהליכים המתחוללים בקרבו, כגון פחד, זעם, תחושת אין אונים או חוסר הבנה. הסיפור הנוצר בעזרת הקלפים משקף את הייצוג הדמיוני של תהליכים אלה ומצביע על פתרונות במישור הדמיוני, ודווקא בשל כך שומר המסר על יעילותו. המשחק בקלפים מגשר בין פנים לחוץ ובעזרתו אפשר להגיע למעין פשרה בין הסתירות שמעוררים רגשות מנוגדים.
הדוגמה הבאה עלתה במהלך הנחייה קבוצתית של ביבי סיסו: פנינה, נערה כבת חמש עשרה, הגיעה לטיפול לאחר מות אמה. היא הופנתה על ידי היועצת החינוכית בבית ספרה לקבוצה שעסקה בנושא "התמודדות עם אובדנים" בעקבות חוויות שונות של מפגש עם המוות.
בקבוצה הוצגו בפניה קלפי "פרסונה", המכילים קלסתרי פנים שונים ומגוונים, וכן חפיסת קלפי אינטראקציה, המתארים באופן גרפי סוגים שונים של קשרים בין אישיים. בראשונה התעלמה מקלפי הדיוקנאות: "הם לא אומרים לי דבר". מתוך קלפי האינטראקציה בחרה בתמונה המתארת עיגול קטן מוקף בחץ, המצביע לכיוון עיגול גדול יותר.
לאחר סבב בין כל המשתתפים בקבוצה, שהלכו בעקבותיה והציגו בעזרת הקלפים את מערכות היחסים ששררו ביניהם לבין האדם הקרוב להם שנפטר, בחרה פנינה בקלפי הדיוקנאות הבאים:
"אמי כפי שהכרתי אותה בשנת חייה האחרונה" - בכל פעם שהסתכלתי על אמי הרגשתי שהיא מפחידה אותי ומלחיצה אותי עם כל הדרישות שלה, והיא כל כך קשה.
"אמי כפי שלא הכרתי אותה" - לא תיארתי לעצמי שיכול להיות שאמא הייתה בודדה ועצובה ורצתה בעצם שאני אהיה חברה שלה, ופספסתי את זה…
"אמי כפי שהייתי רוצה לזכור אותה" - בריאה כמו פעם, נהנית מחייה, מחבקת ואוהבת, עומדת לצדי ובראש אחד איתי, ואת האמא הזאת אני רוצה לשמור לי לתמיד בתוכי.
פנינה סיפרה לעצמה "סיפור חדש" אודות אמה, שכלל חלקים מן העבר המשותף שלהן, דמיונות מפרי רוחה והרבה משאלות שנותרו ללא מענה. הקלפים שמשו עבורה "אובייקט מעבר" (ויניקוט, 1996) בין הדמות האמהית שנעלמה מחייה לבין הדימוי האמהי שעתה נוצר וחי בקרבה. כך יכלה לחוות את הפרידה הבלתי נמנעת ולהפנות אנרגיה נפשית לעצמה ולצרכיה המיידים. תהליך ההתאבלות קיבל ביטוי נוסף במכתב פרידה, שבו כתבה פנינה מכתב נפרד לכל אחת משלוש הדמויות שבקלפים - שלוש הפנים של האם החסרה-נוכחת, כיוון שההשתקפות בקלפים איפשרה שילוב בין הטבעי והעל-טבעי לתמונה אחת שלמה ובלתי ניתנת לחלוקה (אילון, 1993).
דוגמה זו מכילה את המתחים שבין המציאות האנושית הידועה והמוכרת לבין מערכת לחצים פנימיים סמויים נעדרי ביטוי. בתהליך "משחקי" נמצא הביטוי החסר ומקבל הכרה אישית וחברתית.

 

 

לסיכום, מפגש הילד עם המוות מאיים לשבש את האיזון הפנימי, הרגשי

והקוגניטיבי ואת תהליכי ההתפתחות של ילדים בכל גיל. ילדים זקוקים

לקשר עם מבוגר תומך כדי לעבור בשלום את תהליך עיבוד האבל ולהמשיך

לחיות לפי הצרכים המתאימים לגילם. מאחר שהתקשורת בין מבוגרים

לילדים בנושא המוות נוטה להיות חסומה בשל גורמים אישיים ותרבותיים,

אנו מציעים כלים טיפוליים לשחרור מחסומים אלה. השימוש ב"קלפי סיפור

מאוירים" פותח דלתות לסיפור הנפש, מסייע להפגת הכאב ולחיזוק משאבי

ההתמודדות.

 

 


 

 
 
 
    תאריך עדכון אחרון:  18/03/2017