• שרירים תפוסים
• דפיקות לב מהירות פעמים רבות
• כאבים סומאטיים מגוונים – כאבי בטן, כאבי ראש וכו'. אלו נפוצים במיוחד אצל ילדים צעירים מאוד אשר עדיין אין ביכולתם לתת ביטוי מילולי לתחושותיהם

תגובות קוגניטיביות

• הימנעות ממחשבות או רגשות.
• קשיי ריכוז
• קשיי זיכרון
• מחשבות ותמונות של רגעים קשים במיוחד שעולות ומציפות בלי שליטה (פלשבקים).
• ירידה בהישגים לימודיים

מה ניתן לעשות כדי להקל על הילדים?

המסגרת הלימודית של הילדים היא המקום הטבעי בו הם חשים מוגנים ובטוחים. כצוותים חינוכיים יש לכם השפעה רבה על ההסתגלות הבריאה של הילדים והחזרה לתפקוד תקין. ככל שגיל הילדים קטן יותר כך השפעה זו חזקה יותר.

כאמור, רבים מן הילדים מתמודדים באופן ספונטאני ועצמאי. חשוב לתת לגיטימציה למגוון הדרכים של הילדים להתמודדות- הומור, בכי, פעילות רבה, חיפוש אחר מידע, חיפוש אחר תשובות ברמה הערכית אידיאולוגית, חיפוש אחר תמיכה חברתית וכו'. ניתן אף להפנות את תשומת לב הילדים למגוון הדרכים להתמודדות ולאפשר להם ללמוד האחד מן השני.

• תחושת הבטחון הפיזי
  עם החזרה יש לדאוג כי הילדים יחושו מוגנים בכל אזורי בית הספר: בכתה, בחצר, בהסעות (בציפייה להסעות ובזמן הנסיעה). לשם כך יש לוודא כי הם יודעים את הנחיות הבטיחות בכל מקום – איפה המרחב המוגן, באילו כיתות ניתן להישאר ומאילו צריך לצאת לממד"ים / מרחבים מוגנים בזמן אזעקה וכו'. כדי לתרום לתחושת הביטחון של הילדים רצוי לשים שילוט במרחבי בית הספר / הגן המציין אילו אזורים הם מוגנים ומה הכיוון למרחבים המוגנים מן האזורים שאינם מוגנים. במידה והחזרה לשגרה היא כאשר האיום מוסר יש לציין עובדה זו בפני הילדים.
  
   
• חזרה לשגרה
  לחזרה לשגרה חשיבות רבה וככל שנשמור אנו על השגרה, כך תשמור היא עלינו. המסר אל הילדים שמצופה מהם לחזור לשגרת היום נוסך בהם את האמונה כי אתם כצוות בוטחים בכוחות שלהם להתמודד עם הקושי ולהתגבר על כל המכשולים. משום כך חשוב לחזור לסדר היום, לכללים ולחוקים הרגילים. מתן תמיכה רגשית אין משמעה ויתור על הסדרים והחוקים הקבועים. למעשה, לעיתים ההיפך הוא הנכון. יחד עם זאת יש לזכור כי החוויה של השבועות האחרונים לא הייתה פשוטה. בנוסף, למרות השותפות של "תושבי הדרום" כולם, הרי שעבור כל ילד החוויה הסובייקטיבית היא שונה ויש לכבד את הקצב האישי בו בוחר כל ילד לחזור לשגרה. 
  
   
• ארגון חשיבתי ומתן מידע על האירועים
  חשוב ליצור אוירה פתוחה בה הדיון באירועים ובתחושות הנלוות להם לגיטימי. מחשבות ורגשות מדוברים תורמים להסתגלות הבריאה ומצמצמים את הצורך של הגוף והנפש לבטא את המצוקה באופן אחר. ניתן לעשות זאת בצורה מובנית בזמן שיעור או מפגש או לענות באופן ספונטאני לשאלות העולות בכל זמן. חשוב להעניק מקום לשאלות הילדים ולתת להם תשובות פשוטות, כנות וענייניות. שיחה גלויה ופתוחה על הסכנות עדיפה על התשובות הדמיוניות והשמועות המאיימות שימצאו הילדים בעצמם כתשובה.
  זכרו כי המידע הוא מורכב וקשה גם לנו המבוגרים ולכן יש לחזור על המידע מספר פעמים. לילדים קטנים ניתן לדרג את השיחות כך שלא כל המידע יינתן בבת אחת.
  בשיחות חשוב להתייחס לחוסן הפנימי של הילדים (התגברתם על הקושי העיקרי, גם בעבר התגברתם על קשיים ופחדים) לחוסן הסביבתי (ביה"ס הוא סביבה מוגנת, המורים / גננות לא יעזבו אתכם לבד והם ישמרו עליכם, הם יודעים בדיוק מה לעשות) ולחוסן הלאומי (יש לנו צבא חזק וכו'). כמו כן חשוב להדגיש את האופטימיות כלפי העתיד.
  עוד על שיחה בכתה ניתן למצוא באתר שפ"י.
  
   
• הקשבה ומתן אפשרות לביטוי רגשי
  חשוב לתת אפשרות לבטא את החוויה ואת הרגשות המתלווים לה. רצוי לעודד את הילדים לבטא רגשות של כעס, חרדה, וכו'. חשוב שינתנו מספר אופנים לביטוי זה (יצירה, כתיבה, שיחה, המחזה וכו') על מנת שכל ילד יוכל למצוא את האופן הנח והטבעי לו ביותר. יחד עם זאת, אין להכריח ילד לדבר אם אינו מעוניין בכך, לעיתים מספיק שתיצרו אצלו את ההרגשה שאתם שם בשבילו, לכשירצה בזאת. 
  
   
• הדגשת היחד
  התמיכה החברתית חיונית ויעילה ביותר בתקופות של חירום ומלחמה. ניתן לעודד את הילדים למשימות משותפות- עזרה בהחזרת הסביבה הלימודית לתקנה (ניקיון ארגון וכו'), הילדים הגדולים יכולים להירתם יחד לעזרה לילדי הכיתות הצעירות יותר או לתמיכה באוכלוסיות חלשות בישוב. ניתן לעודד יצירות כיתתיות, פינה לביטוי החוויה באופן משותף וכו'. בהקשר זה חשוב לשלב ילדים אשר לא היו ביישוב משך כל תקופת המלחמה ומרגישים אולי מנותקים מחוויות המלחמה לה שותפים האחרים.