לקות הלמידה הנה הלקות בעלת השכיחות הגבוהה ביותר במערכת החינוך. בארץ, 

כבארצות רבות אחרות. שיעור התלמידים המאובחן ומוכר כתלמידים עם ליקויי למידה בכל גיל ותרבות נמצא בעלייה, ומרביתם לומדים במערכות חינוך רגילות. בדו"ח מרגלית (1997) צויין כי מקובל שלכ- 10% מהתלמידים במערכת החינוך יש ליקויי למידה המחייבים התייחסות חינוכית המתאימה לצרכים יחידניים ודרישות המערכת החינוכית המשקפות את מענה התלמיד לציפיות החינוכיות המותנות בגילו.

על אף חילוקי הדעות המדעיים המתייחסים להמשגת הליקויים, לתיאוריות על הסיבות ללקות, לקריטריונים באבחונים, לסיווגים ולדרכי ההתערבות החינוכית, קיימת הסכמה כללית על הבסיס הנוירולוגי-פנימי הייחודי של הלקויים, הפוגע בסיכויי התלמידים ללמוד כחבריהם.

למרות השונות הבולטת בין התלמידים עם ליקויי הלמידה בכישוריהם והישגיהם הלימודיים.  ההסכמה כי הליקויים עומדים בבסיס הפגיעה בזכות כל תלמיד לשוויון בהזדמנויות חינוכיות, וחובת המדינה והחברה המכירה בזכויות הילד, ליצור את התנאים לשוויון הזדמנויות – מחייבת פיתוח והסדר של תקנות חינוכיות לקידום סיכויי התלמידים לממש את יכולותיהם ולרכוש השכלה וידע. מחקרים אף מצביעים על החיוניות במתן סיוע הולם לצרכים החינוכיים היחידניים, והדגשה על החשיבות של סיוע והתערבות מבוססים מדעית, נגישים לתלמידים ללא קשר לרמתם הכלכלית ומאפייניהם התרבותיים, על מנת למנוע פער לימודי, פגיעה בדימוי העצמי ותסכול המוסיף קשיים משניים לקשיים הראשוניים.

האפיונים של תלמידים עם ליקויי למידה מבוססים על ההגדרות הפורמליות המקובלות על חוגים רחבים של אנשי מקצוע בתחום של ליקויי למידה. 

להלן הגדרת ה -NJCLD  - National Joint Committee on Learning Disabilities, 1994:

"ליקויי למידה הוא מונח כללי המתייחס לקבוצת הפרעות הטרוגניות המתבטאות בקשיים משמעותיים ברכישת הקשבה, דיבור, קריאה, כתיבה, המשגה ו/או יכולות מתמטיות ובשימוש בהם. הפרעות אלו הן פנימיות, ומניחים שהן נובעות מדיספונקציה נוירולוגית מרכזית, ויכולות להתגלות לאורך מעגל החיים. אף שלקות למידה יכולה להתרחש בו-זמנית עם תנאים מגבילים נוספים (פגיעה חושית, פיגור שכלי, הפרעה רגשית או חברתית או תנאים חיצוניים – הבדלים תרבותיים, הוראה לא מספיקה או לא מתאימה) – ליקויי הלמידה אינם תוצאה ישירה של תנאים אלו".  

ההגדרה המקובלת לצורך קביעת אבחנה של ליקויי למידה היא זו של ה – IV DSM , 1994 – המדריך להבחנות פסיכיאטריות של הארגון הפסיכיאטרי האמריקאי, שאבחנותיו מקובלות גם בארץ (Diagnositical Statistical Manual of Mental Disorders). ההגדרה היא אופרטיבית במהותה ומוסכמת על קבוצות רחבות של חוקרים ואנשי מקצוע מתחומים מקצועיים שונים העוסקים בתלמידים עם ליקויי למידה.

להלן ההגדרה לצורך קביעת אבחנה:

"אדם מאובחן כלקוי למידה כאשר הישגיו במבחנים סטנדרטיים בקריאה, בחשבון או בהבעה בכתב, המועברים לו באופן אינדבידואלי, נמוכים במידה משמעותית מהמצופה על פי גילו, רמת השכלתו ורמת המשכל שלו, ובעיות הלמידה גורמות להפרעות משמעותיות בהישגיו האקדמיים או בפעילויות יום-יום אחרות הדורשות מיומנויות קריאה, חשבון או כתיבה".

לפיכך, תלמידים עם לקויי למידה יוגדרו ככאלה כאשר יתקיימו שני התנאים הבאים: