שפ''י education - חינוך המינהל הפדגוגי

עדכוני rss

 
 
 
 
 
 
 
ציפיות גבוהות מילדים
כתבה: דסי צוראל, מרצה ומנחה בכירה, מכון אדלר
 

 

הרעיון שיש לנו, בני האדם, צפיות בחיינו, מוכר ואף מובן. למעשה יש לנו צפיות כמעט מכל דבר. ( קבעתי פגישה עם חברה – יש לי צפייה לשיחה מעניינת ולקפה טוב, אנחנו יוצאים לחופשה ומצפים לצימר מפנק ולזוגיות חברית וכו'). לכן כל-כך מובן, שכאשר מדובר בנושא משמעותי, כמו הילדים שלנו, תהיינה לנו צפיות.

 

בהורות, בראש ובראשונה יש, לנו ההורים, צפיות מעצמנו. הצפיות שלנו הן סביב השאלה "איזה הורים אנחנו נהיה"?. אלו צפיות שמתעוררות בנו כבר בהריון ואפילו לפניו. רובנו מצפים מעצמנו להיות ההורים הטובים ביותר, המבינים את ילדינו ואוהבים אותם ללא תנאי. כך קורה שעוד בשלבי טרום ההורות, אנחנו מבטיחים לעצמנו שילדינו, יכנסו למשפחתנו ללא תנאי קבלה. יש לנו חלום שהילד שלנו ירגיש: "אני אהוב כי אני הילד של אמא שלי" ולא "אני אהוב כי סידרתי את החדר; שמרתי על אחותי; קיבלתי ציון טוב וכו'.

 

כאשר נולד הילד, ככל שאנחנו משקיעים ומעניקים לו נוצרת אצלנו צפייה, שכתוצאה מהשקעתנו נוכל "ליצור" ילד שיגשים את מה שאנחנו חושבים שחשוב להגשים. לרוב התחלת ההורות היא מאהבה והיא  יכולה להיות הורות אמוציונאלית, שלא מובילה לצפיות מהילד אלא לצפיות של ההורה  מעצמו. למשל  להיות ה"אמא המושלמת או האבא מושלם" שעושה עבור הילד מה שהוא יכול לעשות לבד –כלומר דרך של חסות ופינוק, שלא תאפשר לילד בניית אשיות עצמאית ואחראית. מאידך, יכולה להיווצר אצל ההורה צפייה כלפי הילד והוא ישאף שכתוצאה מהשקעתו הרבה יגדל לו ילד שימלא את צפיותיו ממנו. גם מחשבה זו לא מקדמת את הרעיון של צמיחת ילד לאשיות עצמאית ואחראית.

 

פעמים רבות, באופן כזה או אחר, אנו רואים בטעות בילדינו "שלוחה של עצמנו". הצלחה שלהם נדמית לנו כהצלחתנו ואנו חווים כישלונות שלהם כמכאיבים ממש כאילו אנו נכשלנו. לכן חשוב מאוד כאשר באים לעסוק בנושא "צפיות שיש להורים מילדיהם" להבהיר את התפקיד ההורי ולהבחין בהבדל בין הצורך שלנו להצליח כהורים לבין הצורך שלהם להיות הם, כלומר לגדול לאנשים עצמאים ואחראיים הבוחרים את דרכם לפי נטיות לבם ולא לשמש בתפקיד של מגשימי החלומות והצפיות שלנו.

 

ציפיות, כרעיון חינוכי זה בסדר. הציפייה ההורית היא חלק ממה שבונה מוטיבציה אצל ילדים. אם הציפייה של ההורה  מהילד היא במטרה לכוון אותו, להדריך אותו, להראות לו  דרך ולהקנות לו ערכים – זה בסדר גמור, זה  תפקידו. זאת משום שילד לא נולד עם ידע מוקדם ועם מפה המסבירה לו את הדרך. צריכה להיות דרישה חיצונית שעוזרת לו. הציפייה עצמה – אם איננה תנאי – מאפשרת התפתחות. אבל, אם הצפייה של ההורה הופכת להיות תנאי לתחושת הערך של הילד, אם הוא מרגיש שעמידה או אי עמידה בצפיות של ההורה הם תנאי לאהבתו והערכתו אליו – יש בכך אלמנט מייאש. התנאי יוצר מצב של שיפוטיות: "אם אתה פחות מזה, אתה לא שווה". הורים בטעות, חושבים שהתנאי ידרבן את הילד. בזמן שלמעשה התנאי הוא המוקש.

המחשבה שאני "ילד טוב" כי עניתי על צפיות הוריי או אני "ילד רע" כי לא עמדתי בצפיותיהם, מערערת את הביטחון שאני כפי שאני אהוב על הוריי תמיד.  לכן, חייבת להיות אבחנה מאוד ברורה בין ההתייחסות למעשה שהילד עושה לבין ההתייחסות לילד עצמו. המעשה יכול להיות טוב או לא טוב ויש לנתק בין "ילד טוב" למעשה טוב, בין "ילד רע" למעשה רע. להבין שאלו שני דברים שונים. במובן הזה, בחירת המילים היא משמעותית. היא מעבירה לילד איזשהו מסר. אני כהורה לא צריך להגיד לו 'אתה ילד טוב שאספת את הצעצועים' אבל אני יכול בהחלט לשים את הדגש על המעשים שהוא עושה או לא עושה.

 

 

אפשר לציין שלושה סוגים בעייתיים של ציפיות:

  • ציפיות גבוהות מדי - אלו צפיות  מייאשות המשדרות לילד שהוא לא מספיק טוב. המסר שעלול לעבור לילד הוא שאם לא יעמוד בציפיות לא  יאהבו אותו. עלולה להתפתח אצלו תפיסת עולם, ש"אני שווה, בעל-ערך ובעל משמעות אישית, רק כשההורה מרוצה ממני".
  • ציפיות נמוכות מדי – אלו צפיות מייאשות כי למעשה הן אינן נותנות לילד סיכוי, השדר הוא של חוסר אמון ביכולתו של הילד. עלולה להתפתח תפיסת עולם ש"אין לי אפשרות להיות בעל ערך ובעל משמעות אישית".
  • ציפיות עמומות – אלו אמירות לא מוגדרות המופנות אל הילד כמו: "'אתה רק תהיה בן-אדם". מבלי להסביר למה הכוונה, מה זה בן אדם ? עלולה להתפתח תפיסת עולם ש"אני לא מבין מה רוצים ממני ולכן לא אצליח".

 

אם צפיות בחיים הן דבר טבעי ואם לצפות מילדנו זה טבעי ואף חשוב, נשאלת השאלה מה יעזור לנו כהורים לבנות מערכת צפיות נכונה מהילדים שלנו? מערכת שתאפשר לילד להתפתח לאדם משתלב, מועיל ומגשים את עצמו בחברה?

 

תנאי ראשון לבניית מערכת צפיות ריאלית חייב להיות הכרות של ההורה את ילדו. לדוגמה: כאשר אדם זר רואה ילד קטן עומד ליד גרם מדרגות, הוא מושיט את ידו כדי לבלום נפילה של הילד. לעומתו, ההורה של הילד אמור להיות האדם שיודע להגיד "אין צורך הוא כבר מסוגל לרדת מדרגות בעצמו". כלומר, כתוצאה מהכרות של ההורה את ילדו הוא אמור לפתח צפייה ריאלית מילדו, בהתאם לתהליך ההתפתחות שלו.

מכאן עולה תנאי נוסף להצבת צפיות נכונות שהוא ידע. הורות מצריכה ידע והבנה כדי לדעת  מה ניתן בכל שלב לדרוש מהילד.   

דבר נוסף שיעזור להורה ליצור מערכת צפיות נכונה מילדו זה דימוי חיובי שיש לו על הילד.  אם אני הורה שחושב שיש לי ילד עצלן, אם הוא חשוד בעיני בחוסר מוטיבציה ויש לי ביקורת על אישיותו, הגישה שלי בהצבת הצפיות תהיה שונה מאשר אם אני מאמינה בסקרנות שלו, במוטיבציה שלו להתפתח ומעריכה אותו. תפיסה חיובית את הילד תקל עלי לכוון אותו. ההורה אמור להיות הקטליזטור, להוציא מהכוח לפועל – יכולות שגלומות בילד שלו. בדרך כלל לרובנו קשה להתקדם כאשר לא מאמינים בנו.

 

 

אציין כמה אפשרויות שעלולות לקרות כאשר ילדים חווים שיש כלפיהם צפיות גבוהות:

 

  • ילד שמוכן לענות על ציפיות ההורה –  תהיה לו מוטיבציה ויכולת   לעשות כל מה  שההורים  חושבים שהילד הטוב והמוצלח שלהם, צריך לעשות. לכאורה יוכל ההורה לראות בכך השג. המחיר שהילד עלול לשלם הוא תחושה של  לחץ, ויתור על רצונות שלו, לעיתים אלו ילדים שדורשים מעצמם להיות המושלמים. במצבים קיצוניים  עלולות להתפתח מחלות פסיכוסומאטיות וחרדות.
  • ילד שמרגיש שאין לו סיכוי לעמוד בציפיות –  אולי זה ילד קצת פחות כישרוני, אולי  יותר איטי, אולי הנתונים הבסיסיים שלו נמוכים יותר. אולי אחיו הוא הכי מוצלח, ואז הוא עלול לבחור להיות הכי מוצלח במשהו אחר... יכול לבחור משהו שלילי להיות בו הכי מוצלח.
  • הגאון בפוטנציה – לא מסתכן באכזבה או כישלון, נמנע מעשייה משום   שלא בטוח  שמסוגל לכל מה שמצפים, הוא מרגיש שאם ישקיע כל מה שיכול, אולי יגלו שהוא לא ממש גאון. לכן, לא עושה במקום שלא בטוח שיצליח. נשאר ללא אומץ לנסות. . "לא עושה, לא טועה". מכאן עלולה לצמוח - בינוניות.

 

נשאלת השאלה, כהורים - איך נדע אם אנחנו מצפים ליותר מדי? לפחות מדי? או שצפיותינו מהילד שלנו ריאליות?

לפניכם כמה רעיונות שיכולים לתת מענה לשאלה זו:

  • אם אנחנו מוצאים את עצמנו, לעיתים קרובות, מאוכזבים מהילד –כדאי לבדוק אם איננו מצפים ליותר מיד.
  • אם אנחנו מוצאים את עצמנו, לעיתים קרובות , נדהמים מיכולת שלא חשבנו שיש לילד – כדאי לבדוק אם איננו מצפים לפחות מדי.
  • אם אנחנו מוצאים, שבדרך כלל, אנחנו מרוצים מהישגיו של הילד, לפעמים מדרבנים ולפעמים מופתעים לטובה – כנראה שאנחנו נמצאים במערכת של צפיות ריאליות ורואים את הילד שלנו בצורה נכונה.

 

לסיכום, כשהצפייה מהילד נכונה - המסר שהילד קולט הוא: שהוריו רוצים כמובן  שהוא יצליח, אולם,  היחסים ביניהם והקבלה שלו, קודמים לכל תוצאה שהוא מביא. במצב יחסים כזה יש סבירות שהוא ירגיש בטוח, ויוכל לבוא הביתה בתחושת בטחון גם כאשר יכשל. זאת משום שהוא יודע שמקבלים אותו כמו שהוא. ההורה שלו שמח בהצלחתו ותומך בו ועוזר לו בזמן כישלון.

כדאי שההורה יזכור שהילד בעצמו מאוד אוהב להצליח ולכן אין צורך לפאר ולשבח הצלחות. שבחים נותנים לעיתים תחושה של מניפולציה והם עלולים ליצור תלות בתגובות חיצוניות ופחד מכישלונות. ניתן ורצוי כמובן להתייחס להצלחה ולשמוח משמחתו של הילד – לזכור שההצלחה היא שלו. כאשר ילד חווה כשלון הוא אינו זקוק להטפות מוסר אלא זה הזמן לעודד אותו. לעודד פירושו להביע אופטימיות, להפיח בו אומץ לנסות שוב ולתת אמון שבעתיד דברים יסתדרו.

 

 

 

 

 
 
 
    תאריך עדכון אחרון:  24/01/2013