25 בנובמבר – ציון יום המאבק באלימות נגד נשים

"אם תרצי אל מחול לרדת, על אחרון מיתריי אנגן לך. אם תחסר לך מתנת הולדת, את מותי וחיי אתן לך...אך אם פעם תהיי צוחקת בלעדיי במסיבת מרעייך, תעבור קנאתי שותקת ותשרוף את ביתך עליך"  (נתן אלתרמן)

בשנים האחרונות נראה כי הציבור  מודע יותר ויותר לתופעת האלימות נגד נשים, שנחשבה פעם לסוד סגור בחדרי החדרים של המשפחה מעין טאבו משפחתי שלא מדברים עליו. האומנם? האם באמת הציבור הישראלי הטמיע את העובדה  כי אלימות נגד נשים היא פשע נתעב וכך צריך להתייחס אליה?

אז אם כולם מודעים לכך שקיימת אלימות נגד נשים, הנושא נמצא על סדר היום הציבורי בתקשורת, בשיעורי חברה ואזרחות בבתי הספר דנים בסוגיה ומלמדים בני נוער כיצד להימנע מחיזור, מדוע התופעה לא נעלמת? מדוע אנו ממשיכים להיחשף לעוד ועוד מקרים של אלימות נגד נשים? אמצעי התקשורת מרבים לדווח על אלימות נגד נשים,  רק אתמול, מוצאי שבת, 1 בנובמבר התפרסמה ידיעה כי תושב לוד דקר את אשתו ופצע אותה באופן בינוני, והיום נוספה ידיעה נוספת על גבר שדקר את אשתו -  חשוד שדקר את אשתו במהלך ריב מחוץ למשרד עורכי הדין שמטפל בתיק הגירושים שלהם. השניים פונו במצב קשה לביה"ח. נגד הבעל נפתח בעבר תיק על איומים נגד אשתו

על פי אומדני המשטרה, 10 אחוז מהנשים סובלות מאלימות מצד בני זוגן. אומדנים אחרים מדברים על אחת מכל שבע נשים בישראל שנופלת קורבן לאלימות במשפחה. עם זאת, רק אחד מכל עשרה מקרים מדווח למשטרה. אלימות במשפחה היא הגורם העיקרי לתמותה ולנכות בקרב נשים בין הגילאים 16-44 - יותר מאשר מחלת הסרטן או תאונות דרכים.  (נתוני ארגון הבריאות העולמי)".  במהלך שנת 2007 נרצחו  28 הנשים רק בשל היותן נשים. חלקן נרצחו על ידי בני זוג, חלקן על ידי קרובי משפחה על רקע חילול כבוד המשפחה או חילוקי דעות. נתון זה מציג עליה במספר הנרצחות משנת 2006, אז נרצחו 21 נשים. בנוסף אלפי נשים חוות מעשי אלימות כלפיהן כדרך חיים, ונתון מדאיג נוסף שנאסף על ידי הרשות לקידום מעמד האישה מראה, כי לפחות -60% מהישראלים לא רואים בצעקות, ביחס משפיל, בהגבלות ובבידוד אלימות בין בני זוג.

לתופעת האלימות נגד נשים מצטרפים סטריאוטיפים המושרשים במפגש התרבותי – עדתי הקיים בארץ, ללא קשר למצבו  הסוציו אקונומי של הגבר המכה. החברה, כולל נשים, עדיין שואלת  את עצמה  את אותן שאלות, ותוהה לגבי אותן עובדות מוטעות ושגויות:

• היא בטח עשתה משהו שהרגיז אותו, היא אישה שדורשת תגובה אלימה, היא יודעת בדיוק ממה אני מתרגז, היא יודעת שיש לי "פתיל קצר"
• אצלנו, במדינה שלנו, בדת שלנו, בעדה שלנו, במשפחה שלנו זה לא קורה
• אלימות במשפחה היא מנת חלקם של גברים שהביאו את זה מהבית, זה מה שהם למדו ועל זה הם התחנכו, אלו הערכים שהם ספגו כילדים
• אז מה אם הוא הכה אותה? זה עניין משפחתי פרטי ולא עניינו של אף אחד
• אם היא מסכימה  ועוד נשארת איתו, סימן שהיא אוהבת אותו ורוצה להישאר איתו 
• היא בגדה בו
• הוא מראה לה שהוא מקנא לה ואוהב אותה
  
  

כמדינה קולטת עלייה ותרבויות רבות, אין להתעלם מהעובדה כי במדינות מוצא רבות לנשים יש סטאטוס נמוך. הן נחשבות נחותות וקיימת אמונה חזקה בעליונות הגברים ולעיתים בהיותן רכושם של הגברים. יחד עם זה אנו מוצאים גברים שהתרבות הישראלית מושרשת בהם, ושמעמדם הסוציו אקונומי גבוה, והם מעורבים בסיטואציות אלימות נגד נשים.  שבירת מעגל האלימות תיעשה רק בשיתוף פעולה של גורמים רבים ממשלתיים ולא ממשלתיים, בכלל זה מערכת החינוך, רשויות הבריאות, המערכת המשטרתית והמשפטית וכמובן התקשורת על כל מאפייניה.

בשנת 1991 נחקק החוק למניעת אלימות במשפחה ואלימות נגד נשים. אולם בפועל רואים כי האלימות לא פחתה. חקיקה זו יש ליישם הלכה למעשה ולא לראות בה הצהרת כוונות בלבד.  למדינה מחוייבות להגן על אזרחיותיה בכל מצב, לעצור גברים מכים ולמצות איתם את הדין.

מדי פעם עולה השאלה: "האם יכול בית-הספר להיות שונה מהסביבה שבתוכה הוא מתקיים?" תשובתנו היא שמערכת החינוך קיימת על-מנת לחולל שינוי ולהבטיח עתיד טוב יותר. בהקשר זה, תפקידנו כמחנכים כפול: עלינו החובה להפוך את בית-הספר לסביבה בטוחה ומוגנת לילדות ולנערות, ועלינו החובה לחנך דור שבו תפחת האלימות נגד נשים. מדובר בשני מימדים של פעולה שוטפת: מימד המניעה והפיקוח ומימד ההסברה והנחלת הערכים.

ילדות ונערות נפגעות מאלימות הן בתוך בית-הספר והן מחוץ לכתליו. עלינו לספק להן אוזן קשבת, ולשדר מסר ברור לפיו כל תלונה על אלימות תיענה במהירות ובאהדה.

גישתנו למאבק באלימות היא שאין להפריד בין "קלה" לבין "חמורה". בין השפלה מילולית של בנות, לבין הטרדה מינית ואונס. יש מדרון חלקלק ובהעדר תגובה ברורה ויעילה, הגלישה עלולה להיות מהירה מאוד. לפיכך, בשום מקרה אין להעלים עין מאלימות, יש לפעול בנחישות ובעקביות כלפי כל ביטוי של אלימות כדי להוקיעהּ מקרבינו.