בשנת 1977 חל המהפך הפוליטי הגדול, מהפך שהיה לנקודת מפנה בהתפתחות  החברה הישראלית. עשר השנים הקריטיות היו השנים שבין 1967 (מלחמת ששת הימים) ועד למהפך הפוליטי ב-1977. לראשונה מאז קום המדינה, לא הצליחה מפלגת העבודה (מפא"י) להרכיב את הממשלה.

צה"ל נחל את ניצחונו הגדול במלחמת ששת הימים, החברה הישראלית שקעה באופוריה, תחושת נינוחות ושלווה עמוקה. מבחינת הישראלים, מצבם מעולם לא היה טוב יותר, עתה על הערבים לשחר לפתחם.

השלווה העמוקה לא נמשכה לאורך זמן, שש שנים אחרי מלחמת ששת הימים רעידת אדמה טלטלה את החברה הישראלית וחשפה את חולשותיה.

מלחמת יום הכיפורים ערערה את בטחונה העצמי וגילתה כי החברה גם אינה בטוחה בהנהגתה, 1973 היתה שנת הלם, שנת מפנה.

עיקרו של המפנה היה הדיון הציבורי סביב המחלוקת לגבי טיב ההסדר העתידי הראוי עם מדינות ערב והפלסטינים. הדיון דחק לצדדים בעיות אחרות והפך למאבק ארוך שנים שפיצל את החברה הישראלית, בעיקר את הדיון הציבורי המתמשך בסוגיה שנקראה אז "הבעיה העדתית". עתה עמדו זה מול זה שני גושים בעלי דעות מנוגדות - ה"שמאל" וה"ימין".

משנות ה-40 עד שנות ה-70 של המאה ה-20, השמאל כלל בעיקר את תנועת העבודה והימין כלל את מפלגת חירות שצמחה מהתנועה הרוויזיוניסטית וממחתרת האצ"ל. עד שנות ה-70 ההבדלים בין השמאל והימין היו בעיקר חברתיים, מאז המהפך הוגדרו השמאל והימין מחדש על פי עמדתם מול מהות פתרון הסכסוך הישראלי ערבי.

המחלוקות בין השמאל והימין לא הצטמצמו אך ורק סביב תוכנו ומהותו של ההסדר העתידי עם הערבים, הן חצו את החברה הישראלית לאורכה והציפו מחלוקות עמוקות נוספות בסוגיות הכרוכות בזהות היהודית והישראלית: קדושת הארץ, תפקידה ומהותה של  הציונות, השתלבות המדינה במזרח התיכון, טיב הקשר בין דת למדינה, טיב הקשר בין החברה הישראלית לקהילות יהודיות בגולה ועוד.

במקביל, התודעה הדתית בקרב עולי ארצות המזרח הלכה והתגברה, אלה התריסו נגד קיפוחם וביקשו לחדור למרכז החברה הישראלית ולהחדיר את סמליהם למערכת הסמלים הישראלית של הזהות הישראלית הקולקטיבית. כך, למשל, דחקה ה"מימונה", חג עממי הנהוג בקרב יהודי צפון אפריקה (בעיקר מרוקו),  את חג הפועלים "האחד במאי" והפכה למעין חג לאומי ולאחד הימים שעובדים רשאים לבחור בהם כימי חופשה.

לאחר המפולת שספגה מפלגת העבודה ב-1977, מגזרים נוספים שהיו עד אז שוליים יחסית ניסו גם הם לחדור למרכז ולהשתתף בקביעת סדר היום של החברה הישראלית ביניהם בלטו במיוחד הדתיים הלאומיים,  נושאי הדגל של ההתיישבות בשטחים – גוש אמונים.

בשנות השמונים נוצר גורם חדש שהתפתח לאיטו ופרץ בעוצמה בשנות ה-90 – תנועת ש"ס שהייתה אחת התופעות המהפכניות ביותר בחברה הישראלית.

בין המגזרים החדשים הבולטים ששינו מאוד את פני החברה ניתן למנות גם את עולי חבר העמים, גורם "חיצוני" שהגיע לארץ מכוח האידיאולוגיה המרכזית של החברה הישראלית – היות מדינת ישראל מדינת כל העם היהודי.

מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים הביאו לשינויים מרחיקי לכת גם בקרב המגזר הערבי הישראלי, יחס החברה הישראלית למיעוט הערבי הפך להיות פתוח יותר, רמת החיים של הערבים הישראלים עלתה והם החלו להתבסס יותר כלכלית.

גם היחסים עם הארגונים היהודיים בתפוצות הושפעו במידה רבה מהמלחמות והשלכותיהן, הארגונים הללו החלו לבטא גישה ביקורתית כלפי המדינה תוך נטילת חלק פעיל יותר ועצמאי יותר בחיים הפוליטיים בישראל.

לאובדן ההגמוניה של תנועת העבודה היו גם השלכות על המערכת הכלכלית והחברתית, הדפוסים הכלכליים והחברתיים החדש שהופיעו העידו על כך שמדיניות התנועה בנושאים אלה כבר מיצו את עצמם.

ברקע השינויים המבניים העמוקים בחברה הישראלית השתנתה גם המפה הפוליטית העולמית. סמוך למלחמת יום הכיפורים פרץ משבר נפט עולמי, שיווי המשקל בין המעצמות הופר וגל של זעזועים אידיאולוגיים וחברתיים עבר על חברות שונות בעולם, בעיקר בארצות המערב וב"עולם השלישי" ולאחר מכן גם בארצות הפוסט קומוניסטיות של מזרח אירופה.

באופן תמציתי ניתן לומר צירוף שלושה גורמים יצר בחברה הישראלית דיון ציבורי נוקב:

1. המהפך השלטוני ב-1977 והתמוטטות ההגמוניה של  תנועת העבודה.

2.  עלייה בכוחם של מגזרים שונים, המגזר החרדי, מגזר העולים החדשים מברית המועצות וארצות המערב והמגזר המזרחי יחד עם שינויים במגזר הערבי.

3. המאבקים הצמודים של האליטות השונות, הותיקות והחדשות, על ההגמוניה.  

הדיון הציבורי הנוקב נסב סביב ארבע סוגיות מרכזיות:

1. מהם הגבולות האופטימליים ההולמים את התפיסה הציונית של מדינת ישראל?

2.  מה טיב היחסים ההדדיים בין החברה הישראלית לבין ערביי ישראל?

3. מה טיב היחסים בין ישראל ליהדות הגולה?

4. מה מסמל את הזהות הקולקטיבית של החברה הישראלית?

העלייה בכוח המגזרים שצוינו קודם השתקפה במאבקם החברתי שכלל אצל כולם ארבע  מטרות:

1. הגדלת התקציבים המגיעים מהמדינה והמיועדים למגזר.

2. זכייה בהכרה בזירה הציבורית והכללת סמליו של מגזר מסוים במאגר הסמלים הקולקטיבי.

(למשל, ההכרזה על יום הכרעת הנאצים כעל חג לאומי לפי דרישת עולים מחבר העמים ששירתו בצבא הסובייטי).

3. בנייה של מרחבים ציבוריים חדשים כדוגמת חדירה לרדיו של מוסיקה חרדית, מוסיקה מזרחית ואתנית יחד עם חדירת תכנים חדשים לטלוויזיה.

4. דרישה להשתתפות אוטונומית בקביעת סדר היום הפוליטי, בעיקר מצד הציבור הערבי והחרדי.

בבד בבד עם השינויים הללו המשיכה להתעצם בהדרגה מערכת המשפט, לאחר המהפך הפכה מערכת זו לפעילה יותר ויותר, התפתחה תופעה שכונתה "אקטיביזם שיפוטי".

התעצמות בתי המשפט יצרה חתירה להשכנת שלטון החוק אך גם החלישה את המארג הפרלמנטרי. בתוך כך, הפכה מערכת המשפט למוקד של ויכוחים פוליטיים.

במקביל החלו להתפתח קבוצות חדשות ולפתח סמלים חדשים של הזהות הקולקטיבית על בסיס זכויות אדם לגיטימיות במערכת הפוליטית בישראל.

ממגזרים אלו החלו לבקוע קריאות לממשלה ולמוסדות ציבוריים לתת דין וחשבון ולקחת אחריות על מעשיהם ופעילותם, הם קראו תיגר על הסדרים דתיים ותחיקה דתית במיוחד לנוגע לבעיות של גיור ומעמד אישי.

בה בעת התפתחו בקרבם אורחות חיים חדשים כדוגמת משפחות חד מיניות או חד הוריות עם מגמות גוברות בהתמדה להיחשפות ציבורית ועם דרישות ללגיטימציה ציבורית, להכרה משפטית וכן לדפוסי חיים "חילוניים", פתיחת מסעדות לא כשרות והפעלת מוקדי בידור בשבת.

קבוצות אלה היו בין הבולטות והמשפיעות ביותר בהעלאת נושאים כמו שוויון מגדרי או חקיקה נגד הטרדה מינית.

האתגרים הניצבים היום בפני החברה הישראלית העתידית מנוסחים במספר שאלות יסוד:

האם יכול להתפתח ולהתקיים בחברה הישראלית העתידית משהו משותף ומלכד? אם כן, מהו?          

האם קיימות מסגרות סמליות ומוסדיות משותפות, מלבד מסגרות פורמליות או ארגוניות? 

כיצד יתבטאו תהליכי הפלורליזציה והמפגשים בין המגזרים החברתיים השונים? האם יתפתחו ויתגבשו בצורה הסכמית או שמא בצורה של עימותים אידיאולוגיים, פוליטיים ומגזריים שכל אחד שולל את הלגיטימציה של האחר?

האם תהליכי דמוקרטיזציה וגישה ביקורתית כלפי המוסדות הפוליטיים והמנהיגים הפוליטיים מצד אחד, אל מול התפתחותן של נטיות פלגניות והחרפת חילוקי הדעות בין המגזרים השונים מהצד השני, לא יביאו להחלשתן של המסגרות הפוליטיות ושחיקתן של הנורמות הציבוריות?

האם יתקיים פיזור של עוצמה בתוך החברה וכך יקודמו כללי המשחק הדמוקרטי?

האם תתקיים פתיחות הדדית בין האליטות והמגזרים החברתיים העיקריים לבין המדינה?

האם יתגלו בחברה כוחות חדשים בעלי כוח יצירה של דפוסים חדשניים ויצירתיים כמו בעקבות העליות השונות?

ובעיקר, האם המגמות החיוביות וההסכמיות בחברה הישראלית יגברו על מגמות הפירוד, העימותים והתפוררות המערכות?