education - חינוך אגף שפות עברית בחינוך הקדם יסודי והיסודי המזכרות הפדגוגית אגף א' לפיתוח פדגוגי אגף אמנות אגף מדעים אגף מורשת אגף חברה ורוח אגף שפות

עדכוני rss

 
 
 
 
 
 
 
 
בעקבות הבכור לבית אב"י מאת דבורה עומר, עם עובד 2001
הספר בכיתה ובבית הספר
 

נירה פרדקין ורחל גרבר,

"בעקבות הבכור לבית אב"י"

מתוך:

לקרוא להבין ליהנות, מדריך למורה חלק ב',

האגף לתכניות לימודים, המינהל הפדגוגי,

משרד החינוך והתרבות, תשנ"ג.

פעילויות המזמינות קריאה:

אם ברצוננו להקדים לדיון בספר פעילויות המזמינות קריאה, אפשר לקרוא באוזני הילדים קטעי מפתח, למשל: קטע הפתיחה לספר, או קטע השיחה בין בן-יהודה לפינס (עמודים 18-7).

אפשר שילדי כיתה אחת, שכבר קראו את הספר, יחוו דעה על הספר באוזני ילדים מכיתה מקבילה.

 

התרשמות מהספר אחרי קריאה ראשונה

הספר מעורר התרגשות, ורצוי לתת לילדים הזדמנות להביע את התרשמויותיהם ממנו, כגון: מה הרשים אותי ביותר? איזה קטע בספר מצא חן בעיניי במיוחד, או ריגש אותי במיוחד? מתי הצטערתי עם גיבורי הספר (או עם אחד מהם) ומתי שמחתי אתם? מתי כעסתי על אחד מגיבורי הספר, ומי מהם עורר את אהדתי?

 

דיון על הספר

אחרי שכל הילדים קראו את הספר אפשר לקיים דיון על אחד או יותר מהנושאים שעולים בעקבות קריאתו. כדאי שנקודות המוצא של הדיון יהיו ההתרשמויות של הילדים.

נושאים מרכזיים לדיון הם:

  • אדם במאבק - כיצד מאבקו של אדם למען אידיאל נשגב משפיע עליו ועל סביבתו.
  • איך מתבטא ההבדל בין ספר זה, שהוא סיפור היסטורי, לבין ספר היסטוריה? מה מן המסופר, לדעת הילדים, הוא דברים של הסופרת על סמך העובדות  היסטוריות?
  • העמדה של בעיה ודמויות בסיפור היסטורי.

 

"להציג" את הספר

היסודות הדרמטיים בספר והדיאלוגים הרבים מאפשרים ל"תרגמו" בקלות למחזה. המחזה יכולה לבטא את ההתרגשות שהספר מעורר.

אפשר לאפיין במקצת את המציאות של אותם ימים על ידי פרטי לבוש ומעט אביזרים. אלו ייבחרו בעזרת תצלומים מאותה התקופה.

בהמשך יובא דיון בספר עם שחר עצמאותנו, שהוא אוטוביוגרפיה של איתמר בן-אב"י ויובאו קטעים מתוכו. גם בספר זה יסודות דרמטיים שקל להמחיזם. הילדים שימחיזו את הקטעים מספרו של בן-אב"י יחליטו באיזה סגנון הם רוצים לדבר: האם בסגנונו של איתמר בן-אב"י, שהוא נמלץ וארכאי, או בסגנון שבו כתבה דבורה עומר, הפשוט והמובן יותר.

 

פעילויות להכרת מילון בן-יהודה והמילים שחידש

פעילויות בנושא זה ימחישו לילדים מהו המילון שעליו מדובר בספר הבכור לבית אב"י. כמו כן יאירו עוד היבט בתהליך התחייה של הלשון  –  מילים שחודשו ונקלטו או לא נקלטו. אפשר לשחק בכל משחקי המילון המוכרים, ורק להוסיף למשחק את השאלה: האם המילה היא מחידושיו של בן-יהודה או לא. פעילויות אלה אפשר לבצע בעזרת הספר לבדו או גם בשילוב עם ספרים אחרים.

למשל: הילדים יעבדו על המשימות הבאות בעזרת הספר הבכור לבית אב"י:

  1. מצאנו בספר הבכור לבית אב"י את המילים שחידשו בני משפחת בן-יהודה:

    מילים שחידש אליעזר     מילים שחידשה חמדה     מילים שחידש איתמר
      ______________     ______________     ______________
      ______________     ______________     ______________
      ______________     ______________     ______________

  2. תוך כדי קריאה בספר הבכור לבית אב"י מצאנו:
    מילים שחודשו והן בשימוש גם כיום     מילים שחודשו ולא נקלטו בלשון
    ________________________     ________________________
    ________________________     ________________________

אפשרות אחרת היא להציע לקבוצת ילדים לעבור על כרך מהמילון של בן-יהודה, לאתר לפי הסימן המתאים את המילים שהוא חידש (לא בכל הכרכים יש מילים שהוא חידש), ולציין אילו מילים מוכרות להם, לעומת אלה שאינן מוכרות. באחת מכיתות ה' שעבדה (בעניין רב) בנושא זה על הכרך הראשון, איתרו הילדים 10 מילים חדשות, שרובן לא היו מוכרות להם (למעשה מילים שלא נקלטו בלשון). אחת המילים המוכרות שמצאו הייתה "בובה". מילה זו מוזכרת גם בספר של בן-אב"י וגם בספרה של דבורה עומר (עמ' 15) וכך יש אפשרות לקשור בין שני הספרים.

 

השוואה עם מקורות ורשימות אחרות

בעקבות הקריאה בספר אפשר להציע לילדים קריאה השוואתית של טקסטים, העוסקים באותו עניין, קצתם מקורות היסטוריים, קצתם מחקרים או חומר לימודי.

השוואה כזו תתרום בנושאים הבאים:

  • לעמוד על ההבחנה בין סיפור היסטורי לבין טקסטים היסטוריים לסוגיהם.
  • השוואת ההדגשים של כל מחבר.
  • הבנה מעמיקה יותר של העובדה, שתחיית הלשון העברית הייתה תהליך קשה, שלווה בהתנגדויות רבות ואלימות על עצם הרעיון (החרדים) ובוויכוחים על דרכי ביצועו (למשל הוויכוח בנושא חידוש מילים. ויכוח עליו מספרים סיוון ובן-אב"י)  –  תהליך קשה לא רק להוגה הרעיון, אלא לכל בני משפחתו.
  • הדגמת תהליכי חידוש מילים.

להלן הצעה של שני טקסטים מתאימים להשוואה:

  1. עם שחר עצמאותנו  –  מאת איתמר בן-אב"י, הוועד הציבורי להוצאת כתבי איתמר בן-אב"י, 1961.
  2. "אליעזר בן-יהודה ותחיית הדיבור העברי"  –  ראובן סיוון, מתוך לשוננו לעם כד/ג-ד.

להלן הערות על הטקסטים המוצעים להשוואה:

  1. עם שחר עצמאותנו - אוטוביוגרפיה של איתמר בן-אב"י. הפרקים הראשונים בספר הם זיכרונות ילדות והם מקבילים לספר הבכור לבית אב"י; זוהי כמובן עדות של המספר על חייו כשלדבריו, זיכרונותיו כבר התערבו גם עם סיפורים של אחרים על אותה תקופה. לעתים קרובות הוא חוזר ומזכיר עובדה זו ואף משתדל להסביר מי סיפר לו על אירוע זה או אחר. זוהי דוגמה למה שאפשר וצריך לעשות באוטוביוגרפיה וקשה לבצע בסיפור, במיוחד כשרוצים שהסיפור יהיה שוטף. האוטוביוגרפיה של בן-אב"י היא הטקסט המתאים ביותר להשוואה, מאחר שהן בה והן בספר הבכור לבית אב"י הסיפור מסופר מאותה נקודת ראות - בנו הבכור של אליעזר בן-יהודה. למרבה הצער ספרו של בן-אב"י נדיר, ואפילו בספריות קשה להשיגו. לכן ההשוואה תצטמצם לקטעים שמובאים בהמשך.
    הספר כתוב בלשון נמלצת, הקשה להבנתם של הילדים כיום, ולכן מומלץ בכל מקרה לבחור רק קטע קצר.
    הדרך שבה כתוב ספרה של עומר עשויה לעורר רגשות מעורבים כלפי דמותו של בן-יהודה: הערצה למפעלו וביקורת כלפי השפעת המפעל על משפחתו. מעניין שבן-אב"י מספר אותם האירועים באותה מידה של התרגשות, אבל בספרו לא קיימת אותת תחושת זעם וטינה כלפי אביו כמו בספר הבכור לבית אב"י. בהמשך האוטוביוגרפיה, הוא גם מספר עד כמה משמעותית בחייו כמבוגר הייתה עובדת היותו בנו של בן-יהודה והילד העברי הראשון, עובדה שעזרה לו במגעיו ובקשריו עם אישים רבים ופתחה בפניו דלתות רבות.
  2. "אליעזר בן-יהודה – ותחיית הדיבור העברי" – מאמר זה כתב ראובן סיוון שנים רבות לאחר המאורעות המוזכרים באוטוביוגרפיה. נקודת הראות שלו היא של חוקר הלשון, המתעניין יותר בהתפתחות השפה העברית ופחות במשפחת בן-יהודה. בזכות אי-מעורבותו ומרחק הזמן יש לבעל המאמר פרספקטיבה שאין לקודמו. בכל זאת הוא פותח באפיזודה דרמטית על החלטתו של בן-יהודה לדבר עברית, אפיזודה המנוסחת תוך אמפתיה לגורלה של דבורה, שאינה דוברת את השפה. המאמר קשה לקריאה, והמורה תשקול האם וכיצד להביא לילדים קטעים מתוכו.

יש עוד ספרים ותכניות טלוויזיה, כמו:

  • החלום ושברו – אוטוביוגרפיה מאת אליעזר בן-יהודה והלוחם המאושר  מאת חמדה בן-יהודה. שני ספרים נדירים אלה מעשירים את מלאכת ההשוואה ומרחיבים את הבנת הדמויות והאירועים.
  • אהבה כפולה – ביוגרפיה של בן-יהודה שנכתבה על ידי רוברט סנט ג'והן, הוצאת זקס, תשנ"א.
  • משדר הטלוויזיה אליעזר בעל החלומות – מחזה שהוצג בתיאטרון ילדים ונוער. את הקלטת וחוברת הדרכה הנלווית לה ניתן לשאול במרכזי פסג"ה.
  • משדר הטלוויזיה הלימודית ארץ מולדת, פרק א' "תצלצל שפתנו כפעמון כסף". ניתן לשאול במרכזי פסג"ה.

 

הצעות לפעילויות ההשוואה

  • אפשר להשוות קטע או קטעים מתוך הספר של בן-אב"י (או המאמר מאת סיוון, או טקסט מתאים אחר) עם המסופר בספר הבכור לבית אב"י. אפשר להשוות אילו עובדות מופיעות בשני הטקסטים ואילו באחד מהם בלבד, האם יש או אין סתירות בין הטקסטים.
    לדוגמא: הקטע הפותח במאמרו של סיוון  –  קטע המתאר מנקדות מבטו של ההיסטוריון את עלייתם ארצה של אליעזר ודבורה בן-יהודה והחלטתו של בן-יהודה לדבר אך ורק עברית, אפילו עם רעייתו שאינה דוברת עברית. אפשר להשוותו הן עם מה שמספר איתמר בן-אב"י (כפי שסופר לו) והן עם מה שמסופר בספר הבכור לבית אב"י, שם אפיזודה זו אינה נזכרת, ולעומת זאת מסופר שדבורה החליטה ללמוד עברית (עמ' 13). בכל שלושת הקטעים כדאי לבדוק האם מובעת עמדה גלויה או סמויה כלפי נחישותו של אליעזר בן-יהודה לדבר עברית ויהי מה, וכלפי מצוקתה של דבורה, שאינה יודעת עברית כלל. ראוי לציין, שבספריהם של אליעזר בן-יהודה וחמדה בן-יהודה אפיזודה זו אינה מוזכרת כלל.
  • אפשר להשוות בין התרשמויותיהם של הילדים מהקטעים השונים – אילו מעניינים יותר או פחות; מובנים או קשים להבנה; אילו מעוררים התרגשות ואילו לא.

 

עוד פעילויות בעקבות הקריאה

  • קוראים קטע (או קטעים) מתוך הספר של בן-אב"י, או מספרים אחרים שהילדים אינם מכירים ומציינים מה הקטע מזכיר מהספר הבכור לבית אב"י, מה דומה ומה שונה בין שני הספרים בתוכן, ברמת הלשון, בפירוט וכד'.
  • מציגים או קוראים קטעים מקבילים מתוך הבכור לבית אב"י  ומתוך עם שחר עצמאותנו או ספרים אחרים בנושא זה ומזהים אילו מהקטעים הם מספרה של עומר ומנמקים. כאן יבוא בעיקר לביטוי ההבדל הסגנוני בין הספרים, שהוא סימן ההיכר הבולט ביותר.
  • נותנים לילדים צילום קטע מהמילון של בן-יהודה עם מפתח הסימנים ועליהם לאתר מילים לפי קריטריון מסוים: מילים שבן-יהודה חידש (שנמצאות רק בחלק מהכרכים), מילים מקראיות וכד'.
  • זיהוי בני משפחת בן-יהודה על ידי הצגת תצלומים של בני המשפחה בליווי הערות שמסייעות בזיהוי.
  • זיהוי מקומות המוזכרים בספרים על ידי הצגת תצלומים של אתרים וציון הקשר עם הספר (נמל יפו, צילומים בירושלים, ראשון לציון).

 

מתוך עם שחר-עצמאותנו מאת איתמר בן-אב"י

 

 

פרק שלישי

"אבא!"  –  לאחר תקופת אלם ממושכה

גזר דינו זה הקשֶה עלי, של אביר סופרי ישראל בארץ ישראל בימים ההם, שהיה מפורסם בספרו "ילדי רוחי", עשה לו כנפיים לא רק בירושלים הפנימית, אלא גם ביתר שלוש הערים הקדושות צפת, טבריה וחברון  –  ובחמש ה"מושבות" החדשות  –  הלא הן: ראשון לציון, פתח-תקוה, זכרון-יעקב, ראש-פינה ומשמר-הירדן, ועד אודיסה, מרכז "חובבי-ציון", הגיעה בשורתו הרעה. בצער רב הביע משה-ליב ליליינבלום לאבי, במכתב מיוחד, כי "אין דעתו נוחה מהניסיון הנפסד עם בנו וכי לטובת הרעיון היישובי בגרעינו, עם בית הספר העברי הראשון שנפתח מזה קרוב ביפו העיר, טוב להימנע משים מכשולים על דרך התפתחותו של הילד בניסיונות נפסדים כאלה."

לא כן הייתה דעתם של אחדים מצעירי ה"בילויים", מייסדי חמש המושבות הנזכרות, אף-על-פי שרובם המשיכו לדבר ב"מאמע לשון" (לשון אמם  –  יידית), הרי אחדים מהם יצאו בגלוי להגנת "הניסיון הנועז" של "מחייה הדיבור העברי", כאשר החלו לכנותו אז בעל-פה ובכתב. בראש דוברי עברית, אשר יצאו להגנת אבי ואמי, בניסיונם הנועז, נמנו ידידיהם דויד ילין, דויד יודילביץ' (יהודה-לב-איש  –  כפי שעיברת את שמו ברבות הימים), ישראל בלקינד ויהודה גרזובסקי, יצחק אפשטיין ויוסף בר"ן מיוחס וארוסתו. אלה היו מעין "משמר כבוד" לאבי, בתקוותם הנאמנה לראותני פותח סוף-סוף את פי למלמל עברית חיה.

את כל הדברים שסיפרתי  –  מפי אבי ואחרים מעדי השמיעה שמעתים, הם היו ידועים בעצם לכל ירושלים, איש מפי איש, ואני איני אלא רושמם לשם השלמת סיפור חיַי. אך מבין באי בית הורַי היו אחדים, שדיוקניהם נחרתו במוחי בהיותי בן שלוש, בעוד לא היה הדיבור בפי; אותו אדם הדור-פנים, רי"מ פינס, שהיה ממבקרי ביתנו כמעט יום-יום, בתו "איטה" (שנישאה לדוד ילין) שהייתה מרכיבתני על בריכה ומשעשעת אותי, שמחה הספרדייה שהייתה שומרת עריסתי בשעות שאמי הלכה ללמד בבית הספר לבנות, ואחרון אחרון: האיש שנתחבב עלי יותר מכולם, הוא דוד יודילביץ', שהורי כינוהו בקיצור "הדוד". כשאמי הייתה אומרת לי "הנה בא הדוד", מיד ידעתי כי אליו נתכוונה והייתי מכפכף לקראתו בצהלה יתֵרה.

"דוד" זה בא לארצנו מרומניה כצעיר בן י"ח, ללא חתימת זקן ושפם. משום כך היה נראה לי, לילד, שהיה מוקף בעיקר אנשים קשישים ובעלי זקן, כאדם הקרוב לי יותר בגיל. לא עוד: מכל באי ביתנו בסמטת הסנהדרין היה הוא הצייתן והכרוך ביותר אחרי אבי, נשמע לפקודותיו ונזהר מילהפליט מפיו אף מילה לא-עברית. הוא היה  –  כמסופר  –  מן המעודדים ומרגיעים את אמי בכל הנוגע לעתידי, וכן היה מן העוזרים על ידה בכול. חרש-עץ במלאכתו היה, ועבד במנסרת צימירינסקי בירושלים, אמן נפלא לכל עבודה ומלאכה בבית. הספה שעל מעקה דירתנו נמסרה לו ללינה, כל זמן היותו בירושלים. וכל-כך ידיד ונאמן היה בביתנו, עד שנטל עליו את התפקיד של "שומר הילד", בהעדר שמחה הספרדייה מן הבית. האם פלא הוא, שקווי פניו החיוורים ושערותיו העבותות נחרתו במוחי לבלי הימחות?

ביום חורף, כשירושלים התעטפה במעסה שלג לבן  –  להתפעלותי הגדולה ולשמחתי הרבה  –  בא אלינו "דודי" האהוב, והנה התבוננתי שהוא מתקרב אל הספה אשר במעקה, כאילו אמר לשכב עליה. רצתי לעומת הדלת הפתוחה אל המעקה והתייפחתי בבכי מר. לא הועילו שידולי ה"דוד" להשקיטני, אך בתנועות וברמזים הצבעתי על הספה השלוגה.

 –  הבינותי, "ציון" יקר  –  (הוא היה מקצר שמי מ"בן-ציון" ל"ציון")  –  אתה ירא פן אישן עליה גם הלילה על הספה השלוגה, ואתה בא להזהירני...

והוסיף:

 –  אל תחשוש, ילד טוב, כי הערב תלון עמי בתוך המטבחית, על השטיח, התרצה?

 –  נענעתי בראשי לאות הסכמה.

ה"דוד" נתן פרסום לכל המעשה הזה, כפי שהיה נראה בעיניו, והעיקר שהסיק מסקנה, כי מבין אני כל מה שמדברים, ואינני חס-ושלום חסר-בינה, אלא שקשה לי עדיין לבטא בדיבור את מחשבותי...

את הדבר הזה בישר גם לאמי וגם לר' יחיאל-מיכל פינס, שביקר בביתנו באותו יום.

אך רבי יחיאל-מיכל לא כן חשב, ונדנד את ראשו מתוך היסוס רב. בעצם בא להזהיר את אמי, מפני שני דברים: שלא תתן לאבי לנסוע מחר עם "ידידו הרומני" (יודילביץ') על גבי חמורים, לראשון-לציון. על חמורים ביום שלוג - כשחזהו חלש כל-כך, הרי זו סכנת נפשות ממש, איבוד לדעת... והדבר השני  –  הוסיף פינס  –  הוא העניין "הישן", עניין הילד המסכן, שבעוד ירחים מספר ישלים את שנתו השלישית, והוא אילם ולא יפתח פיו.

ומה יהיה בסופו? אל-נא תשעי  –  אמר פינס לאמי  –  לדברי הוזים המרגיעים אותך. נסי לדובב את ילדך בשפה מדוברת. אם ב"יידית" ואם ברוסית היפה, השגורה בפיך, בצרפתית, לשון שאת שומעת. שירי-נא לו מן השירים הידועים לך בלשונות החיות. את מחלת האילמות הסירי ממנו... את הנסיעה ה"חמורית" לראשון-לציון דחה אבי, להפצרת אמי, לכמה ימים עד שהפשיר השלג והשתפר מזג האוויר.

בימי העדרו של אבי, בהיותה בודדת לנפשה, ורק אני, ילדה ה"אילם" אתה, עצמו געגועיה וגברה מצוקת נפשה, והיא נטלתני על זרועותיה ומלבה הכאוב החלו משתפכים צלילי שירים נשכחים של ארץ הצפון הרחוקה, רוסיה מולדתה. זה שנים לא שרה את השירים האלה, ולא שירים אחרים בכל לשון לועזית שהיא, כי חזקה עליה מצוות בעלה "אך ורק עברית". ערבים לאוזני היו השירים האלה, גם מפני רוניותם וגם מפני שאמי האהובה שרה אותם. לשון זרה הייתה לי הלשון ששמעתי בפעם הראשונה, ורק שורה אחת מתוך אחד השירים נחרתה במוחי, שורה אשר רדפה אחרי כל ימי חיי:

– נא סיניאַם ווֹלנוֹם אוֹקִיאַנה"'

זהו חרוז משירו של לרמונטוב, אחד המשוררים האהובים על אמי, שהרבה משיריו ידעה על-פה.

ואני התרפקתי על אמי, וביקשתי בעינַי עוד ועוד מן השירים אשר היטיבה כל-כך לשירם, והיא חזרה עליהם בכל זמן העדרו של אבי מן הבית. וקרה, שהיא שרה שיר רוסי גם ברגע שאבי חזר מדרכו, ואמי לא הרגישה בכניסתו הביתה. נסער ונרגש כולו, בעודו לבוש בגדי הדרך, ואדרתו ונעליו מלוכלכים בבוץ  –  התחיל אבי שואג:

-מה עשית? את כל אשר בנינו שנינו בבית עברי ראשון  –  הרסת ביום אחד? ר ו ס י ת בביתנו זה ולבננו-בכורנו! רוסית! רוסית! רוסית!

לשווא ניסתה אמי להצטדק, להטיל קצת מן האשמה על פינס, וקצת על בדידותה ועל געגועיה שהעלו מתוך זיכרונה שירים שהיו אהובים עליה. ומתוך כעס של אדם, הרואה את כל אשר בנה מוטל הרוס לעיניו, הטיל אגרופו בשולחן - שולחן קטן, שעליו החלה יצירתו של המילון העברי הגדול  –  ופוצצו לשברים.

- אין סליחה על כך, דבורה, כי שלחת יד בנפשי ובנפש בננו הבכור!...

למראה אבי הסוער ורותח, ואמי המתייפחת כתינוק שנתפס בקלקלתו  –  תפסתי במוחי הקטן את כל המתהולל בבית, הזדנקתי לעומת אבי, מתוך יצר ילד המגן על אמו אפילו בפני אביו, כנראה, ואזעק:

 –  "אבא!"

אבי כרע על הכיסא הקרוב, ואמי תפסתני בין ידיה והעתירה עלי נשיקותיה החמות.

שניהם הרגישו פתאום, כי "מן העז יצא מתוק", ובתוך הזעזוע הגדול שעבר עלי, בראותי את אבי ברוגזו ואת אמי בצערה ובבכיה, הוסר האלם מעל שפתי, והדיבר בא אל פי.

באותו רגע שכח אבא את לרמונטוב, את אגלי ים התכלת" ואת כל הסערה שנתחוללה בגללם, סלח לאמי את חטא "הפרת הנדר", והיא מחלה לו את חטא ניפוץ השולחן. פני שניהם האירו מתוך פיוס:

–  ניצחה העקשנות. הילד העברי הראשון הוציא מפיו את הדיבור העברי הראשון...

 

פרק רביעי

מעבדת קסמים ללשון העברית

 –  לא יתואר  –  סח לי מקץ שנים רבות ר' אלפנדרי, הישיש המופלג, שלעת זקנתו עבר לדור בטבריה  –  מה שקרה בירושלים, לאחר שפתח אלהים את פיךָ למלמל עברית. השמועה התפשטה עד מהרה בכל העיר ותהי לשיחת היום. דרי העיר העתיקה זרמו בהמוניהם לבית הוריך לראות ב"פלא" הגדול. ובהיות שבימי אלמוּתךָ אצרת במוחך מילים רבות בלי להוציאן החוצה  –  התחלת להזרימם פתאום לקראת אורחיך בשפע נחל גורף, למרבה הפלא וההנאה.

מי לא בא לביתנו לראות בפלא? פינס בכבודו ובעצמו ואיטה ילין בתו, וההירשנזונים שהביאו אתם "לקח" (תופינים) ויין עתיק, ונסים בכר וגם אחותו, חיים קלמי ויוסף בר"ן מיוחס, וטרבולוס, ואדלמן, וצימירינסקי, ואמדורסקי, וקמיניץ, וד"ר דארבלה, והרצברג, והרב הצעיר יעקוב מאיר, ויחזקאל יהודה, וחגיז  –  כולם-כולם (כך יסופר), במתנותיהם ובברכותיהם, באו לפני ה"קידוש" של שבת ולאחריו.

 –  יחי אליעזר "בעל הנס"!  –  התלהבו אחדים.

 –  ותחי דבורה "אשת לפידות" החדשה!  –  הוסיפו אחרים.

 –  ויחי בנם, הילד העברי הראשון!  –  לא קיפחו אחרים גם את חלקי והשמחה הייתה במעוננו.

נשים זקנות מששוני בידיהן, לראות אם באמת "בשר ודם" אנוכי. כמה מן האמהות הצעירות שבהן, מצאוני, אם לא יפה, הרי לפחות חינני ונעים, לטיף ונועז, ונבאו לי "עתידות גדולים".

ואיטה ילין החזיקתני על זרועותיה, והכריזה בפני כולם בנדיבותה: אהבתיו כאת בני-בכורי.

ואישה אחרת שכרסה בין שיניה ושאת שמה שכחתי, קראה: הלוואי וילדי יהיה כמוהו. ואמי  –  פניה מאירות, והיא מתמוגגת מרוב מחמאות. אך היו גם נשים שעיקמו חוטמיהן מתוך הסתייגות של-ביטול...

גם לגברים היו לכל אחד דעה מיוחדת משלו עלַי: יוסף בר"ן מיוחס מצאני לפי טעמו, והבטיח לאמי, כי בבוא הזמן, יפרוש כנפיו עלי כמחנך ומורה. ישראל בלקינד הזהיר שלא לפנקני יותר מדי, כי שונא תפנוקים היה.

 –  ספרדי קטן  –  הפליט יעקב מאיר, החכם-באשי לעתיד.

 –  לא כי, דווקא אשכנזי טהור  –  התריס כנגדו סוסניצקי רופא-השיניים, אשר גמר לא-מכבר את לימודיו בגרמניה. בהערתו זו הייתה הדגשה של גאוה, שיצור-פלא זה ממעי אשכנזים יצא.

אבל מה היו כל אלה, לעומת כניעת-הווידוי של רי"מ פינס בכבודו ובעצמו, אשר ראה מחובתו לפצות את פני אבי ואמי ולפייסם על כל הנבואות השחורות שניבא לבנם בכורם:

 –  ניצחתני, בן-יהודה, ניצחתני.

ואל אמי אמר:

 –  סלחי נא לי על שהכעסתיך בתוכחתי על דבר בנך, כי רק טובתך דרשתי ולעתידו של הילד דאגתי. חששתי שמא לא יפתח פיו לעולם וערל שפתיים יישאר. עקשנותכם העברית ניצחה, ומי יתנך חובקת עוד בנים כאלה...

מובן, שאת כל הדו-שיחים האלה איני מוסר מזיכרוני, כי הם נשמרו בין בני משפחתנו ומקורבים, ובפי אבי בפרט, ואני מוסרם כפי ששמעתים אך אם לא הבינותי את אשר דובר  –  חשתי בחושי הילדותי, ש א נ י הוא הציר שעליו סובבים כל הדיבורים. הרגשתי, שאני גיבור היום העומד במרכז ביתנו, תל שכל הפיות פונים אליו ותולים בו עיניהם.

אך הנה נכנס פתאום החדרה אותו צעיר, אשר הודיעני חיבה יתרה וניחם את אמי בימי אלמותי, ובהגיע אליו השמועה עלַי עשה את דרכו מראשון-לציון על גבי סוס מהיר, להיווכח במו-אוזניו בנס. עזבתי את כל המסובים עלי וזינקתי לקראתו בקריאת אושר:

 –  דוד! דוד!

דוד דויד, דוד טוב...

כשאמי רואה ומתמוגגת מנחת אין-גבול.

 

 

 
 
 
    תאריך עדכון אחרון:  15/11/2015