ד"ר יוסף שכטר
1994-1901
 

 

הוגה דעות ומחנך ישראלי. גדל בבית דתי – חרדי וציוני. הוסמך לדיינות על ידי הרב ירוחם פישל אראק אב"ד אוזיראן. למד באוניברסיטת וינה שם נעשה לעוזרו של הפילוסוף מוריץ שליק והשתייך ל"חוג הוינאי". בו בזמן הורה ב"פדגוגיון העברי" מיסודו של צ.פ. חיות. לאחר ה"אנשלוס" עלה לארץ ישראל והיה מורה בבית הספר הריאלי  ומנהל ביהמ"ד למורים בחיפה.

בבקשו פתרון לשאלות הקיומיות של האדם בן זמננו, פנה י' שכטר מפילוסופיה בעלת אופי מדעי, לביסוס מחדש של האמונה הדתית על יסוד הערכים בני הקיימא שבדת ישראל ובהגות המערבית. מבין עקרונות היהדות הדגיש י' שכטר חמישה: האמונה באל אחד, בהשגחה האלוהית ובגאולה העתידה לבוא, בבריאת האדם בצלם אלוהים ובערכה של העדה היוצרת. בכתביו ניכרת השפעת הסטואה וקירקגור.

מאמריו המרובים בשאלות אלו ובשאלות יישומם של הרעיונות במעשה החינוכי קובצו בספרים, שהחשובים בהם: "ממדע לאמונה"; "העל אנושי באנושי"; יהדות וחינוך בזמן הזה"; "פרקי עיון לנבוכי זמננו" י' שכטר חיבר גם את המילון "אוצר התלמוד".

חבורה מתלמידי ש' (ה"שכטריסטים") ניסתה להגשים את רעיונותיו החברתיים ביישוב יודפת, שהקימה בגליל בשנת 1961. י' שכטר העלה את החשיבות של חיי העדה הפנימיים מעל לשיתוף ולשוויון הצורניים המקובלים בתנועה הקיבוצית.

(א' וינריב, שכטר יוסף, האנציקלופדיה העברית, ל"א, ירושלים, תשל"ט, עמ' 863-862).