education - חינוך מחשבת ישראל

עדכוני rss

 
 
 
 
 
 
 
 
הצעות דידקטיות
 

שלוש דרכים
המלך אנטיוכוס אפיפנס גזר על אבותינו שימירו את אלוהי ישראל באלי יוון ואת נימוסי ישראל באלי יוון. המתיוונים בחרו בדרך זו ו"החסידים" ובראשם החשמונאים התנגדו להם. הם נלחמו בגויים ונצחום ואחרי הנצחון קבעו שמונה ימים לחנוכת המזבח והמקדש בירושלים, ועשאום ימים טובים. זהו עניין החנוכה.
ידוע לנו שהעיר ההילניסטית היתה מרכז של אמנות של ספרות ושל ספורט. אנטיוכוס ביקש לבטל את אורח החיים היהודי, להנהיג במקומו אורח חיים הליני ולהפוך את ירושלים לעיר הילניסטית.
לכאורה תמוה הדבר. אנחנו שבהרבה תחומים קיבלנו את תרבות יוון ואת אורח החיים של היוונים למה אנחנו אסירי תודה לחשמונאים שנלחמו במתיוונים וטיהרו את הארץ מן היוונות? אנחנו, שהמדע שלנו ממורשת יוון הוא וכן האמנות והתיאטרון וכו', והספורט תופס מקום ניכר בחיינו, מה לנו ולחסידים שדחו את התרבות ההילנית וקבעו ימי חנוכה אלה להודות ולהלל לאלוהים על שזכו לדחותה ולטהר את הארץ ממנה?
שלוש דרכים הן: הדרך הראשונה היא הדרך הלאומית. חג החנוכה הוא חג העצמאות הלאומית. לולא נלחמו החסידים והחשמונאים בראשם לא היינו קיימים כיום כעם, כי היינו נטמעים ונעלמים במשפחות הגויים, ומשום כך אנו חוגגים את החנוכה. ההולכים בדרך זו מסכימים לחסידים בזה  את אורח החיים ההילני אף על פי שהוא אורח חיים תרבותי והיה גורם להתבוללות, ואילו קיבלוהו עליהם לא היינו קיימים עכשיו כיהודים. החסידים הצילו את האומה וזוהי זכותם. ומשום כך אנחנו חוגגים את החנוכה.
הדרך השניה היא דרכם של החרדים. לדעתם נלחמו החסידים והחשמונאים על קיומן של המצוות המעשיות שקיבלו מאבותיהם. לדעתם אנחנו חוגגים את החנוכה משום שהמצוות שעליהן נלחמו החשמונאים הן עיקר בחיינו. אנו מזדהים עם החסידים בקיום המצוות וממשיכים ללכת הלאה בדרכיהם.
הדרך השלישית היא הדרך האידיאית. השבת והמילה שעליהן נלחמו החסידים הן מצוות שבהן מתגלמת האידיאה של הברית שבין אלוהים והאדם. ברית זו אינה מורגשת בעולם עיוור שאין בו תוכן וייעוד, בעולם שהאדם הוא בו מקרי ולפיכך קשה לאדם להשיגה כיום, אבל היא יסודה של תרבות נפשית אמיתית.
התרבות ההילניסטית שכללה אמנות, ספרות,תיאטרון, ספורט וכו' וכו' הייתה ריקה מתוכן אלוהי. וגם לתרבות המודרנית נשקפת הסכנה להתרוקן מתוכנה האלוהי, להיות לתרבות ללא אלוהים. לבעלי גישה זו יש יחס פנימי לחנוכה. מלחמת החשמונאים היא בעצם מלחמתם.
יון שבתקופת הבית השני דומה למצרים שבתורת משה. בתורה אנו מכירים את מצרים כארץ תרבות ממדרגה ראשונה, כארץ מפותחת מבחינה כלכלית וטכנית ומושב חכמים וחרטומים, ויחד עם זה ארץ התועבות, וכבר הודגש לעיל שאין סתירה בין שני הדברים. אמנות וספרות ופיסול וארכיטקטורה ומדע וכו' יכולים להיווצר בתקופות הניזונות משיירים במובן הנפשי. כשהאמונה במשמעות החיים נעשית רופפת והעדה האנושית הולכת ומתפרקת בפנימיותה (באמונתה) משתלטות הטרגיות והפסימיות וגם אז יוצרים יחידים יצירות כבירות. בדרך כלל חושבים שאלה הן תקופות שבהן השיג האדם את השיא ולא כן הדברים; לפי שהתקופות האלה, תקופות התרבות הן לפרקים סימן שהעיקר חולף והולך.
התקופה ההילניסטית היא תקופה של התרוקנות נפשית איומה והחסידים חשו שעליהם להיאבק על קיומם הרוחני. ומי כמונו מבינים לרוחם של החסידים. הרי עולמנו הוא עולם של מדע וטכניקה, של אמנות וספרות, עולם שמיליונים למדו קרוא וכתוב, ויחד עם זה עולם המשתקף לעיתים קרובות בסיפורי קפקא.
אדם המרגיש במציאות זו קרוב הוא בלבו לחסידים. החסידים נלחמו על ערכים המתבטאים במצוות שבת ומילה ולא רק על קיומן של המצוות האלה. ...
השבת היא בבחינת רווח, בבחינת נשימה והינפשות פנימית, בבחינת נצח שבהווה. המנוחה השלימה שה' רוצה בה היא הרגשת החיים שאין עמה התחמקות, שאין עמה בריחה, הרגשת חיים של מלאות והיא נצחון הקיום על החדלון. המנוחה הפיסית אינה אלא רקע להרגשת המלאות, להרגשה שאני קיים, קיום רוחני כאן, עכשיו, לפני ה', וכשם שאין לצאת מן המקום במעשה, כך אין לצאת ממנו במחשבה ובדמיון כי על ידי היציאה מן המקום מתערערת ומתפרקת הרגשת הנצח שבהווה, הרגשת הקיום כאן, עכשיו. מנוחה זו היא המנוחה שזוכה בה האדם שהוא בצלם אלוהים והיא אות הברית בין האלוהים לבין האדם.

(י'. שכטר, מבוא לסידור, חיפה תש"י, עמ' 44-47)

חגי ישראל > פורים

שיחה א'

בסוף המגילה מסופר שבדורו של מרדכי, לאחר שיהודי פרס השתחררו מעולו של המן הרשע, הם עשו "שמחה ומשתה" ביום י"ד אדר (מגילת אסתר פרק ט' פסוק י"ט).

בהמשך מובא נוסח האגרות ששלח מרדכי ליהודי התפוצות לחגוג מידי שנה את חג הפורים ובאגרות נכתב: "משתה ושמחה" (פסוק כ"ב).

 

המגיד מדובנא עומד על העובדה, שבפסוק י"ט השמחה קודמת, ואילו בפסוק כ"ב המשתה קודם, ומציע הסבר לשינוי הסגנוני:

 

"דע כי באותה העת, אשר ראו את הנס בעין ונהפך אבלם לששון, הנה אין שמחה גדולה מזאת. והשמחה אשר בלב הייתה סיבה להביא משקה אל השולחן. אם כן השמחה קדמה למשתה.

לא כן בדורות שאחר כך, אשר עיניהם לא ראו את מעשי ה' הגדול אשר עשה, איך תחול עליהם השמחה לשמוח ביום הזה אם לא להקדים לעשות תחילה משתה, והמשתה יהיה סיבה לעורר לבבם אל השמחה, לשמוח על הנס שנעשה בימי קדם. לכן באגרות אשר שלח (מרדכי) לקבוע את ימי הפורים לדורות עולם, יפה כתב "לעשות אותם ימי משתה ושמחה", כי אז יהיה מהצורך לעשות משתה תחילה לעורר לבם אל השמחה.

 

                                                ( ר' יעקב קרנץ, אהלי יעקב, ספר דרשות, המגיד מדובנא)

 

שאלות לעיון ודיון

  1. מה מקומו של המשתה בשמחת דורו של מרדכי? מהו מקומו בשמחת הדורות הבאים?
  2. האם הזדקקות למשתה, כדי לעורר את השמחה, איננה מעידה שהשמחה מלאכותית?
  3. האם כל אמצעי "כשר" כדי לעורר שמחה? האם גם סמים?!
  •  שאלה לתלמיד (אישית): מה משמח אותי?

 

שיחה ב'

הראי"ה קוק מציג בפנינו שתי דרכים המבססות את השמחה:

            יש שני אופנים לשמח את האדם: האופן האחד הוא לשכח ממנו את עמלו ולהסיח דעתו מכל הדברים המעציבים. אמנם שמחה זו אינה שלימה ומתמדת, כי הלא הדברים שהאדם מתעצב בגללם הם קיימים ונמצאים ומערבבים את שמחתו. על כן הדרך המובחרת היא הדרך השניה, שהאדם יצייר לעצמו באמת את הדברים שמעציבים את רוחו, ויעמיק וישכיל בשכלו שאפילו בשביל הדברים שהן הסיבות היותר גדולות להתעצב אין בהן דרך עוצב באמת.

(א"י קוק, עין איה, א',  עמ' 131)

 

שאלות לעיון ודיון

  1. מהן שתי הדרכים לשמחה שאותן מתאר הרב קוק?
  2. האם הסחת הדעת אינה עדיפה על פני התמודדות?
  3. יש אנשים השמחים תמיד מדוע?
  4. מהי אופטימיות, ומה מקומה במבנה האישיות של האדם?
  • שאלה אישית: כיצד אני מתמודד עם עצב? הצג דוגמא על פי נסיונך האישי, הצבע על צד חיובי במאורע. כלום ניתן למצוא? 

 

שיחה ג'

בשני מקומות בספרו "משנה תורה" דן רבי משה בן מימון, הרמב"ם, בהתנהגות הרצויה בימי השמחה.

 

כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך ימים טובים... כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטים נאים כפי ממונו. והאנשים אוכלים בשר ושותים יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין. וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר, ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כרסו

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות יום טוב פרק ו' הלכה י"ח)

 

מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו. שאין שמחה גדולה ומפוארת אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים הללו דומה לשכינה שנאמר:"להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים"

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות מגילה, פרק ב', הלכה י"ז)

 

שאלות לעיון ודיון

  1. מהי "שמחת כרסו" ומהי "שמחת מצווה"?
  2. מה פירוש "אין שמחה גדולה ומפוארת אלא לשמח לב עניים"? מה הקשר בין מתנות לאביונים לבין שמחה ?
  3. נושא לדיון: כיצד ניתן לשלב את שמחת הפורים עם רגישות לבעיות חברתיות?
  • שאלה אישית: כיצד יכול אני לקיים שמחה בלבם של אנשים אחרים?

 

השמחה, היכן תמצא?/ סופר אלמוני

 

היתה השמחה מטלטלת בדרכים עד שנטלה עם לבבה לדרוש ולתור בבני האדם אשר תחת השמש, ולידע מפני מה גוזרים עליה שתהא מחזרת על הפתחים, ואינם משכינים אותה בתוך לבבם.

 

בין כך ובין כך ראתה בני אדם דוהרים בסוסים, אמרה להם: על שום מה אתם רצים?

 

אמרו לה: למצוא שמחה אנו מבקשים.

 

אמרה להם למה תשימו פניכם על הרחוק -  אני השמחה!

 

לא שעו אליה, הצליפו בשוטים ונעלמו מפניה.

 

טרם נשתהתה השמחה זמן המספיק לה לנער עצמה מאבק שהעלו עליה הסוסים, וכבר מצאה עצמה במסיבת הוללים המנסכים ביין, וגיל שחוקם מהדהד כאיסתרא בלגינא (מטבע קטן בקנקן ריק).

 

שאלה: יין למה לכם? ולשחוק מה זה עושה?

 

אפשר שניטיב את לבנו ביין ונתגלגל בשחוקנו ותהא השמחה שרויה באהלנו.

 

אמרה להם: עד שאתם מבקשים שמחה באלה –הרי שמחה לפניכם.

 

נתנו קולם בצחוק. והיה קול הצחוק מתפשט והולך בחלל החדר ומדחיסו כולו, עד שנדחקה שמחה הימנו לרחובה של עיר.

 

היתה השמחה מהלכת נזופה וראשה שמוט והיא תוהה ומתהה ושוקלת וטרה במה שאזניה שמעו ועיניה ראו ומקשה בנפשה:

בריות אלה – מה טיבן, מתיגעין כל ימיהם למעט שמחה ואין הם מעלים בדעתם שאותה שהם מבקשים – בהישג ידם הוא, ואין להם אלא להפוך וליטול הימנה מלוא הכף. ולא עוד אף כשאני מתגלה לפניהם, משימים עצמם כאינם יודעים. שמא אין פני מעידות בי ששמחה אני, או שמא נשתבשו הדעות, ומה שקורין שמחה – ענין אחר הוא?...

 

ועד שהיא חוככת בדעתה מצאה עצמה מונחת לצד פרוטה אחת שחוקה ובלה שהיתה מוטלת בצידי הדרכים ואין בני אדם מרכינים ראשם לעומתה. ועבר שם תינוק אחד מתינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא מימיהם, שח עליה והגביהה. היתה הפרוטה מתחננת לפניו, מתאמצת להלבין שניים כנגדו, ואף הוא היה מחיך כנגדה, ומלטפה בחיבה בין אצבעותיו.

 

עודו מחייך והנה איש אביון – מושיט ידו לנדבה – נזדמן לו, נפתח לבו ונתנה לאותו אביון ונכנסה שמחה אצלו ומלאה אותו עד גדותיו. רץ לספר לאמו וכל אותו היום היה שמח ושבח בפיו לקדוש ברוך הוא שזימנה לו, עד שטרדתהו השינה.

 

ושוב היתה השמחה מרחפת בחללו של עולם. עתים מקפצת על בני אדם בעל כרחם, עתים מתחננת שלא תהא מונחת כאבן שאין לה הופכין, ועדיין היא מוטלת בין הבריות וכל הרוצה יבוא ויטלנה.

 

שאלות לעיון ודיון

  1. בסיפור מתוארים שלושה מפגשים של השמחה. מה הנמשל?
  2. האם הסיפור הוא תיאור מצב או ביקורת חברתית?

 

שיחה ד'

"בשמחה" אותיות "מחשבה", שמחה בלי מחשבה –הוללות"

(פתגם חסידי)

 

כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל (=בחג) לא ימשוך ביין ובשחוק וקלות ראש, ויאמר שכל מי שיוסיף בזה, ירבה במצות השמחה – שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות. ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, שנאמר:"תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דברים כח, מז)

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות יום טוב, פרק ו')

 

שאלות לדיון

  1. כיצד ניתן לשמוח עם מחשבה? האם מתקיימת סתירה בין שני הערכים? וכיצד ניתן לגשר על הסתירה?
  2. מהי הוללות ומהי שמחה? עמוד על ההבדלים? תאר מקרים בהם השמחה הופכת להוללות ולהיפך!?
  3. מהי עבורי: "שמחה שיש בה עבודת יוצר הכל" ומהי שמחה "מרוב כל" האין סתירה בין השמחות הללו? באר!

 

ארבע השיחות נכתבו בסיוע:

  1. "בית הרב" קוק בירושלים
  2. שירלי בנימין וסמדר ג'קסון בית הספר "מקור חיים" בירושלים
  3. אשר שכטר בית הספר "מקור חיים" בירושלים
 
 
 
    תאריך עדכון אחרון:  13/08/2010