education - חינוך

עדכוני rss

 
   
 
 
 
 
 
 
על הקשר בין הפרשה להפטרתה
ספר בראשית
 

שיחות מאת ד"ר יהושע מנחם רוזנברג
שודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"

 

 

      

 

 

 הפטרת בראשית

"בורא השמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאיה"

 

השבת, שבת בראשית אנו פותחים מחזור חדש של עיון בקשר שבין הפרשה להפטרתה. לעיתים קשר בין ההפטרה לפרשת השבוע בולט מאד וכמעט שאינך צריך להתייגע כדי לגלות מדוע נבחר פרק מסוים מן הנביאים כהפטרה. לעיתים הקשר איננו כה גלוי ועלינו לעשות מאמץ לגלותו. לעתים הקשר הוא בצורה ולעתים בתוכן. לעתים אפשר להשוות בין האישים שעליהם מסופר בפרשה לבין אלה נ\הנזכרים בהפטרה ולעתים המאורעות המשותפים הם הקשר.

הפטרת השבוע, פרשת בראשית, פותחת בפסוק: "כה אמר הא-ל ה' בורא השמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאיה נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה".  פסוק פותח זה הוא מעין סיכום לתיאור הבריאה הפותח את פרשתנו. "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ." כדאי לשים לב לשינוי בין הפעלים: ברא בתורה – בעבר ובורא בהפטרה בלשון הווה. הקב"ה לא רק שברא את העולם בעבר. הוא ממשיך לתת נשמה ל ורוח וכל חי ומנהיג את העולם בטובו, כפי שאנו אומרים בברכת יוצר אור: המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.

התיבה: "וצאצאיה" שבהפטרה רומזת לצמחים ולבעלי החיים שבריאתם מתוארת בפרשתנו בלשון: "ותוצא הארץ דשא וגו'" "תוצא הארץ נפש חיה למינה וגו'"  דברי הנביא: "נותן נשמה לעם עליה" מכוונים אל כלל בעלי החיים הנושמים. הנביא מזכיר כאן שתי תכונות בהם נבדלים בעלי החיים מן הצומח. הם נושמים והם גם הולכים. "ורוח להולכים בה."

הנביא מזכיר בדבריו חמישה דברים שהתורה מזכירה בפרשתנו: שמים, ארץ, רוח, אור וחושך.

להבדלה בין אור לחושך שבבראשית: "ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך" נותן הנביא משמעות סמלית של הבדלה בין טוב לרע, בין עבודת ה' לעבודת אלילים, בין ישראל לעמים. ההפטרה משלימה את המתואר בפרשתנו. ה' בורא כל העולם כולו, בורא בני האדם כולם, בחר מכולם בעם ישראל ונתן לו את תורתו.

לאחר תיאור שלבי הבריאה ושלמות היצירה, מספרת הפרשה על התפקיד שהוטל על האדם: "ויקח ה' אלוהים את האדם, ויניחהו בגן עדן, לעבדה ולשומרה". רק דבר אחד נאסר עליו: "ומעץ הדעת טוב ורע, לא תאכל ממנו". וגם במצווה אחת זו אין האדם עומד.

 מכאן ואילך מתחילה הידרדרותו של העולם. עד שבסוף הפרשה נאמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל ליבו. ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים, כי נחמתי כי עשיתים".

ההפטרה מדגישה כי עם ישראל נבחר כדי למנוע מן העולם להידרדר שנית. עם ישראל נוצר להיות אור לגויים: "ואצרך, ואתנך לברית עם לאור גויים".

בילקוט שמעוני פרשת בראשית רמז יז נדרש:

הקב"ה נמלך במלאכים אמר להן עולם אני מבקש לבראות א"ל למה אמר להן בשביל עם אחד שנקרא ישראל.

ה' בחר בעם ישראל כדי שיהיו כלי בידו לחנך את האנושות ולהביא את כלל האנושות לאמונה ולצדק.

 


 הפטרת נח

כי מי נח זאת לי ...

 

בפרשת השבוע, פרשת נח, נזכרים שני חטאים מרכזיים של האנושות, וכנגדם שני עונשים על פי העיקרון של מידה כנגד מידה: חטא דור המבול וחטא דור הפלגה. העונשים הם תולדה של החטא. תוצאה ישירה ממנו. חטא דור המבול היה השחתה וחמס: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס". החטא לא היה מה שאנו נוהגים לכנות: חטאים שבין אדם למקום, אלא חטאים מוסריים. בבבלי סנהדרין דף ק"ח ע"א "א"ר יוחנן: בוא וראה כמה גדול כוחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר: 'כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ'."

לאדם ניתנו יצרים בסיסיים המאפשרים את המשך קיום העולם והמין האנושי. אדם הראשון מתברך ומצווה: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ". בדורו של נח הופכת הברכה לתאווה שלוחת רסן: "וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ". "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם".  חטא ההשחתה אינו עצם המעשה, אלא החריגה מן המידה ומן הגבול. גם העונש הוא בהתאם. הגשם הוא ברכה לעולם וחיים לאדם. כאשר הוא ניתן ללא גבול הוא הופך לשיטפון המחריב ומכלה את העולם. המבול הוא שפע ללא גבולות. והוא הופך לחורבן לכל היקום. על הפסוק: "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה", אומר רש"י: "ולהלן הוא אומר: 'ויהי המבול'? אלא כשהורידן, הורידן ברחמים, שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, כשלא חזרו - היו למבול."  המבול מצביע על מידת הדין. על הכרתת כל היקום ותחילתו של עולם חדש: "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה". נח נשאר כדי להתחיל את העולם מחדש.  עם תום המבול מתעוררת מידת הרחמים. הרחמים באים לידי ביטוי בברית שבין הקב"ה לנח ולכל האנושות: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.  וְהָיָה בְּעַנֲנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ." הקב"ה מבטיח בחסדו שלא יהיה עוד מבול. לא מפני שלא יהיה עוד חמס וגזל בעולם, ולא מפני שנעלם החטא מן העולם.

בהפטרת השבוע מזכיר ישעיה הנביא את הברית הזאת: "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ". המבול השמיד את הרע ונתן פתיחה חדשה, לעולם טוב יותר.  עונש הגלות המוטל על ישראל, הסבל והייסורין, מובילים את עם ישראל להכרה חדשה בה' ולהבנת שליחותו. וכשם שנכרתה ברית עם העולם לאחר המבול, כך נכרתת ברית שלום עם ישראל: "...וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה':". "הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים". המבול בא כעונש על החמס והנביא קורא בהפטרה: "בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי..."

דור הפלגה היה דור מאוחד. "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִ". האחדות הזאת הביאה לגאווה ולמחשבה, שהאדם ביכולתו הטכנולוגית יכול להיות במקום בורא העולם: "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ". הקב"ה צווה אותם: "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" והם אומרים: "פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ". על מחשבתם מגיב הקב"ה: "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ… עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ, ו"וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ...". מן הפיזור הזה ואילך חייבת האנושות להתקדם לקראת אחדות חדשה. אחדות של "…כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". וכדברי צפניה הנביא: כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד (צפניה ג' ט). על זרע אברהם הוטל להוביל את האנושות למטרה הזאת. עם ישראל לא מילא את השליחות ונענש בעונש גלות. כשם שנח נותר מן המבול, ישרוד חלק מן העם מן הגלות, ויזכה לגאולה: "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ. בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'". עם ישראל יהיה מאוחד בהכרתו בה': "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ". גאולת ישראל תביא אל הגשמת המטרה: "וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא". "הֵן גּוֹי לֹא תֵדַע תִּקְרָא וְגוֹי לֹא יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ לְמַעַן ה' אֱלֹהֶיךָ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ".

 

 

 הפטרת לך לך

ישעיה פרק מ'.

מי העיר ממזרח? צדק יקראהו לרגלו.

 

פרשת לך לך מתחילה בציווי שציווה ה' את אברם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה". התורה אינה מקדימה ומספרת לנו מי הוא אותו אברם המקבל את הציווי והברכה. בדברי הנביא ישעיה, שאותם אנו קוראים בהפטרת השבוע, מכונה עם ישראל בכינוי: זרע אברהם אוהבי. "ואתה ישראל עבדי, יעקב אשר בחרתיך, זרע אברהם אהבי". אברהם מכונה כאן אוהב ה'. ומבאר רד"ק: שאהבני ודבק בי ויצא מתוך עובדי פסילים ואלילים. אברם שעריסתו עמדה ליד אלילי אביו תרח, במרכז התרבות האלילית של העולם לאחר המבול, מתחיל עם חדש, עולם חדש, עולם האמונה באל אחד. מספר המדרש בבראשית רבה: אמר ר' יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה. כך, לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם. אברהם הוא ירא אלוהים, כפי שמעיד עליו הקב"ה לאחר נסיון העקידה, אבל יראה זו באה מאהבה. בברייתא שבבלי סוטה ל"א, ע"א, אומר רבי שמעון בן אלעזר: גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה. בתלמוד שם שואלים מנין לנו שירא האלוהים הנאמר באברהם הוא מאהבה ומשיבים מן הפסוק שבישעיה: דכתיב זרע אברהם אוהבי.

הקב"ה פונה אל הגויים בשאלה: "מי העיר ממזרח, צדק יקראהו לרגלו, יתן לפניו גויים ומלכים ירד, יתן כעפר חרבו כקש נידף קשתו, ירדפם יעבור שלום אורח ברגליו לא יבוא" מי עורר וזרז את האיש אשר הצדק לרגליו, לבוא ממזרח? ודרשו חז"ל שהאיש הוא אברהם אבינו שבא מאור כשדים, שהיא ממזרח לארץ ישראל. צדק יקראהו לרגלו - הכוונה שבכל מקום שבו דרכה כף רגלו של אברם היה קורא צדק, כלומר מלמד את הבריות ללכת בדרך הצדק. הכתוב מספר על אברהם שמלא את צו ה': "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'... ויקח אברם את שרי אשתו וגו' ... ואת הנפש אשר עשו בחרן", ובמדרש רבה אמר ר' אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרא: אם מתכנסים כל באי העולם לברוא אפילו יתוש אחד אינן יכולים לזרוק בו נשמה, ואת אמר: ואת הנפש אשר עשו בחרן? אלא אלו גרים שגיירו, ואם כן - שגיירו, למה אמר עשו? אלא ללמדך, שכל מי שהוא מקרב את העובד כוכבים ומגיירו, כאילו בראו. בילקוט שמעוני מבאר רבי ראובן את הפסוק: מי העיר ממזרח: ישנים היו אומות העולם מלבוא תחת כנפיו של הקב"ה. ומי העירן לבוא תחת כנפיו? אברהם, שנאמר מי העיר? ובבראשית רבה על הפסוק: צדק יקראהו לרגלו - "אמר רבי ראובן: צדקה הייתה צווחת ואומרת: אם אין אברהם אין מי יעשה אותי. לדעת המדרש המובא בילקוט שמעוני, באים לידי ביטוי מעשיו של אברהם להפצת הצדק והאמונה בה', גם בפסוקים שבהפטרה המתארים את אפסות האלילים: ויחזק חרש - זה שם שהיה חרש ועשה את התיבה, את צורף - זה אברם שנצרף בתוך כבשן האש, מחליק פטיש את הולם פעם - שהחליק פטישו והלם את כל באי עולם פעם אחת. אומר לדבק טוב הוא - אלו העכו"ם שאומרים מוטב לידבק באלוהיו של אברהם ולא לידבק באלילים של נמרוד. ויחזקהו במסמרים לא ימוט - ויחזק אברם את שם במצוות ובמעשים טובים ולא ימוט אברהם.

חכמים אחרים מצאו בכתוב בישעיה רמז לאירועים נוספים שעליהם מסופר בפרשתנו, מלחמתו של אברהם בארבעת המלכים להצלתו של לוט: מי הוא שהעיר לבם של מזרחיים שיבואו ויפלו ביד אברהם? צדק יקראהו לרגלו - חי העולמים שהיה מאיר לו בכל מקום שהיה הולך... ובהמשך המדרש מחלוקת בין ר' יהודה ור' נחמיה בביאור הכתוב "יתן לפניו גויים, ומלכים ירד יתן כעפר חרבו כקש נידף קשתו." ר' יהודה אומר: אברהם היה משליך עליהם עפר והוא נעשה חרבות, קש ונעשה חיצים. ור' נחמיה אמר: יתן עפר לא נאמר אלא 'כעפר' - הן היו משליכים חרבות על אברהם ונעשין עפר, חיצים והן נעשין קש. הדא הוא דכתיב: ירדפם יעבור שלום. גם התרגום הארמי מתרגם את הכתובים באברהם שבא ממזרח לארצו וניצח מלכים אדירים. פרקו של ישעיה נבחר כהפטרה לפרשת לך לך כיוון שדבריו הם הרחבה של המסופר בפרשה. ישעיה מתאר את אברהם אוהב ה', איש הצדק והאמונה , אברהם הלוחם ומציל. זהו אברם בו בחר ה'. ההפטרה מרחיבה ומבארת את המסופר בפרשה.

 

 

בפרשת לך לך מתחילה ההיסטוריה העברית. לאדם הראשון אין אנו קוראים אדם אבינו, אף נח לא זכה לתואר הזה, אף על פי שמחלציו יצאה כל האנושות. רק אברהם הוא האב הראשון, אב שיש לו המשך.

 בדברי הנביא ישעיה, שאותם אנו קוראים בהפטרת השבוע, מכונה עם ישראל בכינוי: זרע אברהם אוהבי. "ואתה ישראל עבדי, יעקב אשר בחרתיך, זרע אברהם אהבי". אברהם מכונה כאן אוהב ה'.

ומבאר רד"ק: "שאהבני ודבק בי ויצא מתוך עובדי פסילים ואלילים."

אברם שעריסתו עמדה ליד אלילי אביו תרח, במרכז התרבות האלילית של העולם לאחר המבול, מתחיל עם חדש, עולם חדש, עולם האמונה באל אחד.

גורלו של עם ישראל ומשימותיו דומים לאלה של אברהם. "למה נקרא שמו אברהם העברי? שכל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד."

בהליכתו של אברם מארצו אל הארץ מתחילה ההיסטוריה של עם ישראל.

בבראשית רבה פרשה מ' דרשו: "אמר הקב"ה לאברהם, צא וכבוש הדרך לבניך".

בהפטרה אנו קוראים על פנייתו של הקב"ה אל הגויים בשאלה: "מי העיר ממזרח, צדק יקראהו לרגלו, יתן לפניו גויים ומלכים ירד, יתן כעפר חרבו כקש נידף קשתו, ירדפם יעבור שלום אורח ברגליו לא יבוא".  במדרש שוחר טוב לתהילים מזמור ק"י אמר ר' ראובן על פסוק זה: ישנים היו אומות העולם מלבוא תחת כנפי השכינה. ומי העירן לבוא לחסות תחת כנפיו? אברהם שנאמר: מי העיר ממזרח. ואל תאמר לאומות העולם בלבד העיר אברהם אלא אף הצדקה הייתה ישנה - והעירה. כיצד? אברהם פתח לו פונדק והיה מקבל את העוברים ושבים, שנאמר ויטע אשל בבאר שבע. אמר ר' עזריה שבנה לו פונדק והיה מקבל את העוברים ושבים. הוי צדק יקראהו לרגלו. דבר אחר צדק יקראהו לרגלו - צדיקו של עולם מלווה אותו. אמתי? כשבא לעשות מלחמה עם אמרפל וחבריו.

בדרשה אחרת דרשו חז"ל שהאיש שהעיר ממזרח הוא אברהם אבינו שבא מאור כשדים, שהיא ממזרח לארץ ישראל.  צדק יקראהו לרגלו - הכוונה שבכל מקום שבו דרכה כף רגלו של אברם היה קורא צדק, כלומר מלמד את הבריות ללכת בדרך הצדק.

הכתוב מספר על אברהם שמלא את צו ה': "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'... ויקח אברם את שרי אשתו וגו' ... ואת הנפש אשר עשו בחרן",

ובמדרש רבה אמר ר' אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרא: אם מתכנסים כל באי העולם לברוא אפילו יתוש אחד אינן יכולים לזרוק בו נשמה, ואת אמר: ואת הנפש אשר עשו בחרן? אלא אלו גרים שגיירו, ואם כן - שגיירו, למה אמר עשו? אלא ללמדך, שכל מי שהוא מקרב את העובד כוכבים ומגיירו, כאילו בראו.

בבראשית רבה על הפסוק: צדק יקראהו לרגלו -

"אמר רבי ראובן: צדקה הייתה צווחת ואומרת: אם אין אברהם אין מי יעשה אותי.

לדעת המדרש המובא בילקוט שמעוני, באים לידי ביטוי מעשיו של אברהם להפצת הצדק והאמונה בה', גם בפסוקים שבהפטרה המתארים את אפסות האלילים:

ויחזק חרש - זה שם שהיה חרש ועשה את התיבה, את צורף - זה אברם שנצרף בתוך כבשן האש, מחליק פטיש את הולם פעם - שהחליק פטישו והלם את כל באי עולם פעם אחת. אומר לדבק טוב הוא - אלו העכו"ם שאומרים מוטב לידבק באלוהיו של אברהם ולא לידבק באלילים של נמרוד. ויחזקהו במסמרים לא ימוט - ויחזק אברם את שם במצוות ובמעשים טובים ולא ימוט אברהם.

כאמור, מצאו חכמים בכתוב בישעיה רמז לאירועים שעליהם מסופר בפרשתנו.

כמו מלחמתו של אברהם בארבעת המלכים להצלתו של לוט:

"מי הוא שהעיר לבם של מזרחיים שיבואו ויפלו ביד אברהם? צדק יקראהו לרגלו - חי העולמים שהיה מאיר לו בכל מקום שהיה הולך..."

בהמשך המדרש מחלוקת בין ר' יהודה ור' נחמיה בביאור הכתוב "יתן לפניו גויים, ומלכים ירד יתן כעפר חרבו כקש נידף קשתו."

ר' יהודה אומר: אברהם היה משליך עליהם עפר והוא נעשה חרבות, קש ונעשה חיצים. ור' נחמיה אמר: יתן עפר לא נאמר אלא 'כעפר' - הן היו משליכים חרבות על אברהם ונעשין עפר, חיצים והן נעשין קש. הדא הוא דכתיב: ירדפם יעבור שלום. גם התרגום הארמי מתרגם את הכתובים באברהם שבא ממזרח לארצו וניצח מלכים אדירים.

פרקו של ישעיה נבחר כהפטרה לפרשת לך לך כיוון שפרטים רבים שבו מדברים על אברהם, ומזכירים את המעשים שעליהם מסופר בפרשה.

ישעיה מתאר את אברהם אוהב ה', איש הצדק והאמונה , אברהם הלוחם ומציל. זהו אברם בו בחר ה'.

ההפטרה מרחיבה ומבארת את המסופר בפרשה.

 

 

 הפטרת וירא

את כינויו של אברהם: אברהם העברי דרשו חז"ל: "שכל העולם מעבר מזה ואברהם מעבר מזה". הקורא את סיפור חייו של אברהם רואה כי אברהם אינו חי במנותק מסביבתו. הוא מתקשר עם אנשים, כורת בריתות ונלחם מלחמות. אברהם נלחם להצלת לוט, כורת ברית עם אבימלך, עם ענר אשכול וממרא ומתקבל בכבוד ע"י מלכיצדק מלך שלם. בתחילת פרשת השבוע אנו קוראים על הכנסת האורחים של אברהם למרות שהאנשים נראים לו, כפי שדרשו חז"ל, כישמעלים המשתחווים לאבק רגליהם. ועם כל זאת אומרים חז"ל אברהם עומד מן העבר האחר. עיבריותו נובעת מדרכו השונה. אברהם אינו מוכן להתפשר על אמונתו כדי להיות מקובל על סביבתו. הוא קושר קשרים אך אינו מתערה בגויים ואינו מתחתן בם. רגילים לדבר על אדם הנאחז אחיזה אמיצה ועיקשת באמונתו בשני מונחים: "דבקות" ו"קנאות". הקנאות שונה מן הדבקות. הקנאות שוללת כל דעה אחרת. קנאי פוגע בכל מי שאינו נוהג כמותו. אצל אברהם אין קנאות. אברהם עומד להתפלל על אנשי סדום, ומחפש איזו שהיא זכות להציל את הרעים וחטאים לה' מאד. אנשי סדום מייצגים את כל המנוגד לאמונתו של אברהם, ואף על פי כן אין אברהם חפץ באבדנם. הוא ימשיך להלחם בסדומיות ויבליט את ההבדל שבינו לבינם, אך לא ישמח לחורבנם.  חכמים טבעו מטבע: "מעשה אבות סימן לבנים". במובן הצר של המאמר, הכוונה היא שהמאורעות שקרו לאברהם, יחזרו ויתרחשו לבניו. במובן הרעיוני, הרחב יותר, הכוונה היא שהעקרונות המנחים את חייו ואת התנהגותו של של אברהם יהיו העקרונות שינחו את בניו אחריו. ולפיכך, כאשר אנו מדברים על עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, אין אנו מדברים על הבדלות המעמידה קיר של ברזל בינינו לבין העמים. אין אנו מדברים על הסתגרות וניתוק. אלא על עבריות בדרכו של אברהם. לפני שהתורה מספרת לנו על מאבקו של אברהם להצלת סדום ועמורה אומר הכתוב: "וה' אמר: המכסה אני מאברהם אשר אני עושה? ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ. כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו". בויקרא רבה אנו שונים: ר' ברכיה ורבי לוי בשם ר' שמואל בר נחמן אמר: אברהם לא ניצול מכבשן האש אלא בזכות יעקב, משל לאחד שהיה עומד ונידון לפני שלטון ויצא דינו לפני שלטון לישרף. צפה אותו שלטון באיצרוגליס שלו וראה שעתיד להוליד בת שהיא נשאת למלך, אמר כדאי הוא להנצל בזכות בתו שהוא עתיד להוליד. כך אברהם יצא דינו מלפני נמרוד להשרף, וצפה הקב"ה שיעקב עתיד לצאת ממנו, אמר כדאי הוא לינצל בזכות יעקב. הדא הוא דכתיב "כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם." ורבנן אמרין אברהם עצמו לא נברא אלא בזכותו של יעקב. הדא הוא דכתיב: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". ואין צדקה אלא ביעקב שנאמר משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. ה' בחר את אברהם כדי שיצווה את בניו אחריו. "ושמרו דרך ה'" אינה הבטחה אלא ציווי ואתגר. הדרך אינה רק דרך של משפט אלא גם צדקה. גם סדום הייתה מדינת חוק. שלטו בה חוקי סדום. לעתים תחת המשפט צריכה לבוא הצדקה, צריך לבוא החסד. סיפור ההפטרה מספר לנו על האשה העקרה שילדה לאחר הבטחה. ההפטרה מתחילה בסיפורה של האשה מבני הנביאים ונס השמן. מתוך השוואה לסיפור הולדת יצחק הייתה ההפטרה צריכה לפתוח בסיפור השונמית: ויהי היום ויעבור אלישע אל שונם וכו'. חכמים בחרו להתחיל בסיפור קודם, שכן הוא נקשר לפרשה על דרך הניגוד. אברהם מוריש לזרעו את הדרך "לעשות צדקה ומשפט..." בסיפור האשה והשמן, מעשיו של הנושה, לא רק שאינם צדקה, אלא אפילו משפט אינם, כיוון שהוא חורג מן המותר לו בהלכה: והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים. והתורה אמרה: אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך לא תהיה לו כנשה... מה רחוקה התנהגותו של הנושה מההתנהגות המצופה מזרעו של אברהם. האלמנה נמצאת בחברה בה לא נמצא אדם שהושיט עזרה, שפרע את חובה. רק נס מציל אותה מידיו של אותו רשע. מה רב הניגוד בין מעשי החסד של אברהם, בין דאגתו לכל אשר נברא בצלם, לבין המסופר בתחילת ההפטרה. על פי פרשת השבוע שייכים מעשים כאלה לרעת סדום ועמורה ואילו בהפטרה אזהרה: מעשי חמס עלולים להדבק גם בזרע אברהם. יש להשמר מסטייה מן הדרך.  במדרש תנחומא בתחילת פרשת תולדות נדרש: ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק. זהו שאמר הכתוב: "עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים, אבותם".הצדיקים מתעטרין בבני בניהם ובניהן מתעטרין באבותם. כיצד? אברהם נתעטר בזכות יעקב, כשהשליך אותו נמרוד לתוך הכבשן, ירד הקב"ה להצילו. אמרו מלאכי השרת: רבש"ע: לזה אתה מציל? כמה רשעים עתידין לעמוד ממנו. אמר להם הקב"ה בשביל יעקב בן בנו שעתיד לעמוד ממנו אני מצילו. מנין? א"ר ברכיה שכך כתיב לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם. פדאו מן הכבשן, הרי נתעטרו אבות בשביל בנים. ומנין שנתעטרו בנים בשביל אבות? בשעה שיצא יעקב מאצל לבן, רדף לבן אחריו, ונגלה עליו הקב"ה בדרך ואמר לו השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע. כיוון שבאו להתווכח זה עם זה, מה יעקב אומר ללבן? לולי אלוהי אבי אלוהי אברהם ופחד יצחק היה לי - הוי זכות אברהם הצילו ליעקב. בברייתא בתלמוד הבבלי בבא קמא צ"ז ע"ב שנינו: איזהו מטבע של אברהם אבינו? זקן וזקנה מצד אחד ובחור ובתולה מצד אחר. הזקן והזקנה מסמלים מסורת אבות, רציפות הדורות, הסתכלות אל העבר, הבחור והבתולה מסמלים התחדשות, כח עלומים, יכולת של חידוש בדרך הישנה. אלה הם שני הצדדים של אותה מטבע, המטבע שירשנו מאבינו. מעשה אבות סימן לבנים.

 

 

 

למועד הזה כעת חיה את חובקת בן

 

לא תמיד קלה מלאכתו של המחפש את הקשר בין פרשת השבוע להפטרתה.

 נדמה כי בהפטרת פרשת וירא הקושי אינו רב.

הדמיון בין סיפור הריונה של שרה אמנו, לאחר שנים ארוכות של עקרות, לבין סיפורה של האשה השונמית במלכים ב' פרק ד בולט מאד.

כאשר באים המלאכים לאברהם מבשר האחד מהם: "שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך."

הכתוב מעיד על אברהם ושרה: "ואברהם ושרה זקנים בימים, חדל להיות לשרה אורח כנשים."

תגובתה של שרה השומעת את הבשורה פתח האהל: "ותצחק שרה בקרבה לאמר: אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן."

בהמשך הפרשה מסופר על הולדת יצחק: "וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר. ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו למועד אשר דבר אותו אלוקים. ואברהם בן מאת שנה בהוולד לו את יצחק בנו."

כאשר רוצה הנביא לגמול לאשה השונמית על האירוח והיא מסרבת, שואל אלישע את גיחזי נערו: "ומה לעשות לה?"

 תשובת גיחזי: "אבל בן אין לה ואישה זקן", מזכירה את מצבה של שרה אמנו.

"ויאמר קרא לה ויקרא לה ותעמד בפתח". שרה עומדת פתח האהל והשונמית עומדת בפתח.  והנביא מבשר לה: "למועד הזה כעת חיה את חובקת בן".

הלשון זהה ללשון הבשורה לאברהם.

אצל אברהם מבואר הלשון כעת חיה: "אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת".   ויש בשימוש בתיבה: חיה, רמז למילדת.

תגובתה של האשה השונמית היא ספקנית כמו זו של שרה אמנו:

"ותאמר אל אדוני איש האלוהים אל תכזב בשפחתך".

גם כשהילד המת היא חוזרת ואומרת לנביא: "הלוא אמרתי לא תשלה אותי."

גם לשון קיום הבשורה דומה: "ותהר האשה ותלד בן, למועד הזה כעת חיה אשר דבר אליה אלישע."

פתיחתו של הסיפור: "ושם אשה גדולה ותחזק בו לאכול לחם, ויהי מדי עברו יסור שמה לאכול לחם." מזכירה את הכנסת האורחים של אברהם בתחילת פרשתנו: "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו, כי על כן עברתם על עבדכם..."

בפרשה ישנן כמה נשים יולדות: שרה יולדת, בנות לוט הרות מאביהן ויולדות, גם במעשה אבימלך נאמר:

"ויתפלל אברהם אל האלהים, וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו".  הפרשה מסתיימת במילכה היולדת בנים לנחור. "ובתואל ילד את רבקה. ופלגשו ושמה ראומה ותלד גם היא את טבח ואת גחם ואת תחש ואת מעכה".

בהפטרה יולדת האשה השונמית.

קשר בולט זה בין הפרשה להפטרה אינו מבהיר מדוע מתחילה ההפטרה בסיפור קודם: סיפורה של האשה מבני הנביאים ונס השמן?

ההפטרה הייתה צריכה לפתוח בסיפור השונמית: "ויהי היום ויעבור אלישע אל שונם וגו'".

הסיפור הראשון נקשר לפרשה על דרך הניגוד.

בפרשה נאמר על אברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה', לעשות צדקה ומשפט..."

בסיפור השמן, מעשיו של הנושה, לא רק שאינם צדקה, אלא אפילו משפט אינם, כיוון שהוא חורג מן המותר לו בהלכה: "והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים". והתורה אמרה: "אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך לא תהיה לו כנשה, לא תשימון עליו נשך".

מה רחוקה התנהגותו של הנושה מההתנהגות המצופה מזרעו של אברהם.

בפרשה מעשים כאלה שייכים לרעת סדום ועמורה ואילו בהפטרה אזהרה: מעשי חמס יכולים להדבק גם בזרע אברהם.

נושא משותף נוסף בין הפרשה להפטרה הוא עניין הנסים והמעשים החורגים מדרך הטבע.

המלאכים מכים את אנשי סדום ועמורה בסנוורים, ה' ממטיר על סדום ועמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים, "ויהפך את ההרים האל...:", ה' עוצר בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה...

ואף ההפטרה משופעת בניסים. נס השמן, הנביא מחייה את הילד שמת.

כפי שראינו נקודות רבות קושרות בין פרשת השבוע לבין ההפטרה.

 

 

 

 הפטרת חיי שרה

כי שלמה בנך ימלך אחרי והוא ישב על כסאי תחתי

 

בחלקה הראשון עוסקת פרשת השבוע בקניין מערת המכפלה. בחלקה השני סיפור שליחת העבד למצוא אישה ליצחק, ונישואיי רבקה ויצחק.  רבקה תופשת את מקומה של שרה באהל האבות: "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו". כאן מסתיימת פעולתו של דור האבות הראשון, אברהם ושרה ומתחילה פעולת הדור החדש, יצחק ורבקה.  בטרם מתחילה התורה בסיפור תולדות יצחק, כפי שנקרא בפרשת השבוע הבא, היא מספרת לנו על תולדות אלה שלא ימשיכו את הענף המשפחתי את תולדות בני הפילגשים ואת תולדות ישמעאל.  התורה מספרת כי אברהם דואג כבר בחייו שיצחק יהיה יורשו: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם."

הפטרת השבוע מספרת על אחרית ימיו של המלך דוד, ועל הבטחתו בשבועה כי שלמה, בנה של בת שבע, ימלוך אחריו. גם בהפטרה מסופר תחילה על אדוניה בן חגית אשר לא יהיה, בסופו של דבר, ממשיך השושלת, למרות שהוא מתנשא לאמר: "אני אמלוך".  אברהם בפרשה, ודוד בהפטרה מגיעים לסוף ימיהם ודואגים להמשכיות.  שניהם דואגים ליורשים רוחניים. אברהם מייעד את ההמשכיות לבנו הצעיר: יצחק, ומדלג על בנו הגדול: ישמעאל.  יצחק, בנה של שרה, הוא הראוי למלא את הצוואה שאברהם מייעד לביתו, ולפיכך בו בחר אברהם. דוד דוחה את בנו הגדול, אדניה בן חגית, המתנשא לאמר: "אני אמלוך", ונשבע לבת שבע אם שלמה: "כי שלמה בנך ימלך אחרי והוא ישב על כסאי".  סיפור העבד הנשלח למצוא אשה ליצחק פותח: "ואברהם זקן בא בימים",  כך גם מתחיל סיפורו של דוד: "והמלך דוד זקן בא בימים".  אברהם שולח את עבדו למרחקים, כדי לנסות ולמצוא אשה ראויה לבנו.  נישואין, משפחה, הם המסגרת להמשכיות, להעברת המסורת. אברהם מחפש אשה מתאימה לבנו, כדי שיוכל למלא את צוואתו: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". רק לאחר שנמצאה אשה כזו, יכול אברהם לסיים את חייו בשקט: "וימת אברהם בשיבה טובה, זקן ושבע". דוד מתאר את דרכו בפסוק בתהילים: "חסד ומשפט אשירה" (ק"א, א).  הכתוב מספר על דוד: "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו". (שמואל ב' ח' טו). דוד המלך מבטיח שעל כסא ממלכתו יעלה הבן הראוי לכך, הבן אשר לו ייעד את המלכות: שלמה.  בילקוט שמעוני לתחילת ספר מלכים, מקשר המדרש בין אברהם בזקנותו לדוד בזקנותו. שניהם זכו לזקנה מכובדת רק בזכות שאיפתם לצדקה: "והמלך דוד זקן בא בימים" זהו שאמר הכתוב (במשלי ט"ז, לא) עטרת תפארת שיבה, היכן היא מצויה? "בדרך צדקה תמצא". ממי את למד? מאברהם, על ידי שכתוב בו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, זכה לשיבה, שנאמר בו 'בשיבה טובה' וזכה לזקנה שנאמר 'ואברהם זקן בא בימים'. וכן אתה מוצא בדוד, על ידי שכתוב בו ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו' זכה לזקנה. שנאמר: 'והמלך דוד זקן בא בימים'. למרות הדמיון הרב בין הסיפורים, בולט מאד הניגוד שביניהם.  מאהל משפחה צנוע, אליו מכניס יצחק את רבקה, ובו תמשך דרכו של אברהם, אנו עוברים להיכלות מלכים, מפוארים אך מלאי תככים. לעומת יצחק המחכה שאביו ידאג לו לאישה, ואינו נדחק להיות היורש, אדוניה אינו ממתין למותו של דוד ומנסה למלוך עוד בחיי אביו. לעומת אברהם, זקן בא בימים, אשר כוחו במותניו, היוזם והמחליט, בולטת דמותו החוורת של דוד הזקן אשר הבגדים אינם יכולים להחם את גופו, ואשר אינו מודע למתרחש בממלכתו. גם כאשר עושה לו אדוניה בן חגית רכב ופרשים וחמישים איש רצים לפניו, לא עצבו אביו לאמר: "מדוע ככה עשית"? כאשר אדוניה מכתיר את עצמו צריכים בת שבע ונתן הנביא להסב את תשומת ליבו ולדאוג שהמלוכה תשוב לשלמה.  כך מבטא מדרש בראשית רבה את ירידתו של דוד באחרית ימיו: כתיב והמלך דוד זקן, וכיוון שנטה למות מה כתוב בו? ויקרבו ימי המלך דוד אינו כתוב כאן, אלא ויקרבו ימי דוד.  אל מול התככים של ארמון המלוכה, אל מול אדוניה הפועל נגד רצון אביו, בולטות השלווה, הפשטות והתמימות שבאוהלו של אברהם, ויצחק הפועל בהתאם לרצון אביו.  אוהלו של אברהם ועתידו נראים הרבה יותר חזקים ויציבים מארמון המלכות הספון ארזים.   דווקא מתוך התבוננות בהיכלות המלכים אנו מעריכים את הפשטות והתמימות באוהלם של האבות.

 

 הפטרת תולדות

מלאכי א'

הלוא אח עשו ליעקב נאום ה', ואוהב את יעקב

 

אחד הנושאים המרכזיים בפרשת השבוע, הוא המאבק בין יעקב לעשו. מערכת זו, של אהבה ושנאה מתחילה בהורים: "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב".

המאבק בין האחים מתחיל עוד בהיותם בבטן אמם: "ויתרוצצו הבנים בקרבה".

עשו מכר את בכורתו ליעקב, וממילא גם הברכות מגיעות לו ולא לעשו. עשו אינו מספר לאביו שאיננו עוד בכורו. יעקב נוטל בדין את הברכות, שיצחק רצה להעניק לעשו. אך עשו אינו מקבל את העובדה שיעקב מצא דרך לקבל את שלו, והופך להיות לשונאו של יעקב. "וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו...". יעקב נאלץ להמלט מפני אחיו לפדן ארם. השנאה בין האחים היא סמל לשנאה בין העמים לדורות. כך מברך יצחק את יעקב: "יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים", ואת עשו הוא מברך: "ואת אחיך תעבוד". ר' שמעון בר יוחאי קובע כי השנאה הזאת של עשו ליעקב היא שנאת נצח: "הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב". ר' שמעון משתמש בביטוי: הלכה. אין טעם ונימוק לשנאה ששונא עשו את יעקב. שנאה זו היא כהלכה פסוקה. עשו - אדום הופך לסמל השנאה של העמים לישראל. עשו הוא הרודף הגדול שמלחמתו ורדיפתו אינה פוסקת לעולם. הידיעה הברורה ש'עשו שונא ליעקב' אינה מונעת את יעקב מן הנסיון לרצות את עשו. יחסו של יעקב לעשו איננו נובע רק מפחד, שהרי גם בשעה שידו של יעקב על העליונה, אין הוא מכה בעשו ללא רחם. יעקב אינו מגלה שנאה תחת שנאה.

להפטרה נבחרה נבואתו של מלאכי, אחרון הנביאים, המעמידה את יעקב ועשו זה מול זה, והקובעת כי יעקב ועשו אינם רק שמות של אנשים אלא שמות הקיימים בהסטוריה של האנושות. וכשם שרבקה אהבה את יעקב כך אוהב הקב"ה את ישראל: "הלא אח עשו ליעקב נאם ה', ואוהב את יעקב. ואת עשו שנאתי ואשים את עריו שממה ואת נחלתו לתנות מדבר". הנביא מלאכי מדבר על יחסו של ה' ליעקב ולעשו ועל גורלו של כל אחד מהם בעקבות יחס ה' אליו. לאדום צפוי אבדון. כאשר עשו נענש שוב אין לו תקנה לעולם. שוב לא יהיה עם בארצו. ואילו יעקב ישוב אל ארצו אחרי גלותו. יעקב הוא העם הנבחר על ידי ה', המקורב לה'. שעיר הוא סמל לעם המסרב לקבל עליו עול מלכות שמים, המייצג את הרשעה. הקב"ה שונא את עשו מפני שבחרו ברשעה, כפי שאומר רד"ק: כי גדלה רשעתם לפני ה', שבגדו באחיהם בני יעקב, והאל יתברך ציווה לישראל (דברים כ"ג, ח) "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא", והם הרעו להם בכל אשר יכלו ושמחו בחורבנם ובגלותם.

הנביא מכנה את ארץ אדום: "וקראו להם גבול רשעה". שנאת ה' אל עשו הרי היא עונש על מעשיהם. ה' שונא את עשו, ואילו יעקב אסור לו להיות שונא לעשיו. על בני יעקב מוטל לנסות ולהתקרב לבני עשו. לא על מנת ללמוד ממעשיהם ולהדמות להם, אלא על מנת להשפיע עליהם מאורה של תורת ישראל. יעקב מצווה להפיץ שם ה' בעולם ולהביא את העולם להכרה במלכות ה', בני יעקב מתפללים בכל יום: "וכל בני בשר יקראו בשמך להפנות אליך כל רשעי ארץ .." ולפיכך סובל יעקב ייסורים מיד עשו, בכל הדורות, אך אינו משיב בשנאה תחת שנאה. הקב"ה הוא השונא את עשו.

הנביא מתאר את מערכת היחסים בין ה' ליעקב כיחסי אב ובן. האב מייסר את בנו החוטא לו, אך חומל עליו. ואילו הבן חייב לכבד את אביו. "בן יכבד אב ועבד אדוניו", הנביא פונה בטענות כלפי העם: "ואם אב אני איה כבודי"? נושא כיבוד האב אף הוא נושא מרכזי בפרשת השבוע המתארת את כיבוד האב של עשו ליצחק. הוא משרת את אביו ומזדרז למלא את בקשתו. הוא מקפיד לכנותו אבי! "יקום אבי ויאכל מציד בנו" כשנודע לו כי אביו נתן את הברכה ליעקב הוא זועק: "הברכה אחת היא לך אבי, ברכני גם אני אבי". עשו משתדל למלא רצון אביו: "וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו, וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאשה". ואילו בניו של יעקב אינם נוהגים יחס של כבוד לאביהם שבשמים. הברכות עומדות במרכז הפרשה ונושא זה של ברכות נזכר אף הוא בהפטרה: אם לא תשמעו ואם לא תשימו על לב לתת כבוד לשמי אמר ה' צבאות, ושלחתי בכם את המארה וארותי את ברכותיכם וגם ארותיה כי אינכם שמים על לב.

מלאכי מתאר את דמותו של משרת ה' האמיתי: "תורת אמת היתה בפיהו, ועולה לא נמצא בשפתיו. בשלום ובמישור הלך איתי ורבים השיב מעוון."

 

 

 

הלוא אח עשו ליעקב נאום ה', ואוהב את יעקב

 

המחפש קשר בין פרשת תולדות, לנבואת מלאכי שנקרא להפטרתה, ימצא מוטיבים רבים המשותפים לפרשה ולהפטרה.  אחד הנושאים המרכזיים בפרשת השבוע, הוא המאבק בין יעקב לעשו. יעקב נטל את הברכות, שיצחק רצה להעניק לעשו, ונאלץ להמלט מפניו לפדן  ארם.

עשו מכר את בכורתו ליעקב, וממילא הברכות מגיעות עכשיו ליעקב, בכור המשפחה.  עשו אינו מספר לאביו שאיננו עוד בכורו. תחת זאת הוא הופך להיות לשונאו של יעקב. "וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו...".  ר' שמעון בר יוחאי קובע כי השנאה הזאת של עשו ליעקב, היא שנאה נצחית, שנאה לדורות:  "הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב".

ר' שמעון משתמש בביטוי: הלכה. אין טעם ונימוק לשנאה ששונא עשו את יעקב. שנאה זו היא כהלכה פסוקה.  עשו - אדום הופך לסמל השנאה של העמים לישראל. הוא הרודף הגדול שמלחמתו ורדיפתו אינה פוסקת לעולם.

הידיעה הברורה ש'עשו שונא ליעקב' אינה מונעת מיעקב מן הנסיון לרצות את עשו. יחסו של יעקב לעשו איננו נובע רק מפחד, שהרי גם בשעה שידו של יעקב על העליונה, אין הוא מכה בעשו ללא רחם. יעקב אינו מגלה שנאה תחת שנאה. מערכת זו, של אהבה ושנאה מתחילה בהורים: "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב".  בפי הנביאים הופכים יעקב ועשו האחים, האנשים, לעמים.  עשו הוא אדום.  בהפטרה אנו מוצאים יחס שונה מצד הקב"ה לבניו של יצחק:

"הלא אח עשו ליעקב נאם ה', ואהב את יעקב. ואת עשו שנאתי ואשים את עריו שממה ואת נחלתו לתנות מדבר".  הנביא מלאכי מדבר על יחסו של ה' ליעקב ולעשו ועל גורלו של כל אחד מהם בעקבות יחס ה' אליו.  לאדום צפוי אבדון. כאשר עשו נענש שוב אין לו תקנה לעולם. שוב לא יהיה עם בארצו.  ואילו יעקב ישוב אל ארצו אחרי גלותו. יעקב הוא העם הנבחר על ידי ה', המקורב לה', ולעומתו שעיר הוא עם המסרב לקבל עליו עול מלכות שמים, המייצג את הרשעה.

בשעיר נמצאות האותיות רשע. הקב"ה שונא את עשו מפני שבחרו ברשעה, כפי שאומר רד"ק: "כי גדלה רשעתם לפני ה', שבגדו באחיהם בני יעקב, והאל יתברך ציווה לישראל (דברים כ"ג, ח) 'לא תתעב אדומי כי אחיך הוא',  והם הרעו להם בכל אשר יכלו ושמחו בחורבנם ובגלותם".

הנביא מכנה את ארצם: "וקראו להם גבול רשעה". שנאת ה' אל עשו הרי היא עונש על מעשיהם.  ה' שונא את עשו, ואילו יעקב אסור לו להיות שונא לעשיו.

יעקב מצווה להפיץ שם ה' בעולם ולהביא את העולם להכרה במלכות ה', בני יעקב מתפללים בכל יום: "וכל בני בשר יקראו בשמך להפנות אליך כל רשעי ארץ .." ולפיכך סובל יעקב ייסורים מיד עשו, בכל הדורות, אך אינו משיב בשנאה תחת שנאה. הקב"ה הוא השונא את עשו.

 הנביא מתאר את מערכת היחסים בין ה' ליעקב כיחסי  אב  ובן. האב מייסר את בנו החוטא לו, אך חומל עליו. ואילו הבן חייב לכבד את אביו. "בן יכבד אב ועבד אדוניו", הנביא פונה בטענות כלפי העם: "ואם אב  אני איה כבודי"?  נושא כיבוד האב  אף הוא נושא מרכזי בפרשת השבוע המתארת את כיבוד האב של עשו ליצחק. עשו משרת את אביו ומזדרז למלא את בקשתו. הוא מקפיד לכנותו אבי! "יקום אבי ויאכל מציד בנו" כשנודע לו כי אביו נתן את הברכה ליעקב הוא זועק: "הברכה אחת היא לך אבי, ברכני גם אני אבי". עשו משתדל למלא רצון אביו: "וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו, וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאשה".  ואילו בניו של יעקב, כמתואר בהפטרה, אינם נוהגים יחס של כבוד לאביהם שבשמים. הברכות עומדות במרכז הפרשה ונושא זה של ברכות נזכר אף הוא בהפטרה:  "אם לא תשמעו ואם לא תשימו על לב לתת כבוד לשמי אמר ה' צבאות, ושלחתי בכם את המארה וארותי את ברכותיכם וגם ארותיה כי אינכם שמים על לב.".  גם בצד החיצוני, באופי כתיבת הדברים קיים דמיון בין הפרשה להפטרה. הפרשה שופעת בשיחות: שיחת יצחק עם עשו, שיחת רבקה ויעקב, שיחת יצחק ויעקב, ועוד. הנביא מלאכי בחר לעצב את נבואתו כדו שיח בין הקב"ה לעמו: "אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו?"  "אמר ה' צבאות לכם הכהנים בוזי שמי. ואמרתם במה בזינו את שמך?..."   לעומת השיחה החיה האמיתית שבפרשה, השיחה בנבואת מלאכי אינה אמיתית, היא שיחה רטורית המעוצבת בידי הנביא.  נמצאנו למדים שיש נקודות השקה  אחדות בין הפרשה להפטרתה.

 

 הפטרת ויצא

 

קיימים מנהגים אחדים באשר להפטרה שנקרא השבת פרשת ויצא. הרמב"ם ביד החזקה בסוף ספר אהבה, בסדר תפילות כל השנה, כותב: "פרשת ויצא יעקב - ועמי תלויים למשובתי". דבריו מכוונים לפרק י"א בספר הושע החל בפסוק ז' עד הפסוק האחרון בפרק י"ב. רוב האשכנזים נוהגים לקרוא: "ויברח יעקב שדה ארם", כלומר מתחילים בשני הפסוקים האחרונים של ההפטרה שהזכיר הרמב"ם, ומסיימים את ספר הושע. כיוון שהפסוק האחרון מסיים בדברים קשים, מוסיפים פסוקים אחרים לסיום. יש המסיימים בשני הפסוקים האחרונים של פרק ב' ביואל, ויש המסיימים בשלשת הפסוקים האחרונים של ספר מיכה.

הנושא המרכזי של פרק י"ב הוא הכחש, המרמה והכזב. בתוך דבריו מזכיר הנביא את ההתמודדות שבין יעקב לעשו: "בבטן עקב את אחיו, ובאונו שרה את אלוהים. וישר אל-מלאך ויוכל לו, בכה ויתחנן לו, בית אל ימצאנו, ושם ידבר עמנו."

חלקו הראשון של הפסוק מזכיר את פרשת השבוע שעבר: ויתרוצצו הבנים בקרבה... ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו. וכך אמר גם עשו: "ויעקבני זה פעמים". ואילו חלקו השני מזכיר את פרשת השבוע הבא, פרשת וישלח, שבה מסופר על ההתמודדות שבין יעקב לעשו. העימות בין יעקב לעשו כולל מאבק עם מלאך, שהוא לפי המדרש שרו של עשו. הושע מזכיר את המאבק עם המלאך בלשון המזכירה את הכתוב בתורה: "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל". בין שתי הפרשות האלה נמצאת פרשת השבוע, המתארת את נדודי יעקב לחרן, הרועה בנאמנות את צאן לבן, אך דואג בערמה ובתחכום להגדיל את רכושו. דברי הנביא בסוף פרק י"ב: "ויברח יעקב שדה ארם, ויעבד ישראל באשה, ובאשה שמר", דברים הנמצאים לפני סיום ההפטרה לפי מנהג אחד, והפותחים את ההפטרה, לפי מנהג אחר, מתאימים למתואר בפרשת השבוע: יעקב ברח לפדן ארם ושם עבד בעבור אשה כנאמר: "ויעבד יעקב ברחל". ועבור רחל שמר על צאן לבן כנאמר: אשובה ארעה צאנך אשמור". וכך תרגם יונתן בן עוזיאל את התיבות ובאשה שמר: ובאתתא נטר ענא, ובאשה שמר הצאן, הכוונה לצאן לבן. חיי יעקב עומדים בסימן בריחה. הוא בורח ממולדתו, והוא בורח מלבן כדי לשוב למולדתם. יעקב שיצא לפדן חסר כל, "כי במקלי עברתי את הירדן הזה", חזר עם רכוש רב ומשפחה גדולה: "ועתה הייתי לשני מחנות". פרשת הגלות בחרן עומדת במרכז חייו של יעקב. יעקב איש תם יושב אהלים, מסגל לעצמו דרכי התנהגות הדרושות כדי לשרוד בעולמם של עשו איש הציד ולבן הרמאי. התנהגותו של יעקב מלמדת אותנו כי "איש תם" אינו חייב להיות בהכרח איש תמים, נאיבי. מי שנתון למרמה ולרדיפה חייב להתגונן, גם אם הוא נזקק לדרכי חכמה וערמה. רבקה לימדה את יעקב שאם רוצה הוא להתמודד בהצלחה נגד עשו ונגד דרכו, עליו לעטות עליו את דמותו של עשו. לשים עורות גדיי עיזים על ידיו ועל חלקת צואריו, וללבוש את בגדי עשו. אבל בפנימיותו עליו להשאר איש תם. הקול צריך להיות קול יעקב גם אם הידים ידי עשו. ישנם מעשים והתנהגויות שמקורם שלילי, אך בנסיבות מסויימות אדם רשאי לנקוט בהם, בתנאי שהוא משתמש בהם ככלי, והוא זונח אותם לאחר השימוש, בלא שישפיעו עליו. ואולם לבישת בגדי עשו, אפילו באופן חלקי וחיצוני, כדי להשיג השגים בעולמם של רמאים, עלולה להשפיע באופן שלילי על פנימיותו של העושה. אנו בני יעקב מצווים להזהר בכך. יתכן שבבחירת דבריו של הושע הקוראים לתשובה, והפסוקים הנוספים ממקומות אחרים רמזו חכמים לעניין הזה. בתחילת הכתוב מכנה הנביא את יעקב בשמו הראשון: יעקב, ובחלקו השני הוא מכנהו: ישראל השם שקבל לאחר המאבק עם המלאך, כנראה כדי לקשור את הדברים לפסוק הבא: ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים, ובנביא נשמר. הנביא מזכיר את חסדי ה' עם בניו של יעקב, עם בני ישראל, בצאתם ממצרים. העם אינו זוכר את חסדי ה' והוא כפוי טובה: "הכעיס אפרים תמרורים... ולפיכך יענש: וחרפתו, ישיב לו אדוניו." ה' ישיב לו כגמולו מידה כנגד מידה. פסוקי הושע נבחרו להפטרה בעיקר מפני שהם מזכירים מאורעות בחייו של יעקב אבינו, מאורעות הנזכרים בפרשתנו. הנביא מעמיד את תולדות עמנו מול תולדות יעקב אבינו. גם כאן וגם כאן ההשגחה העליונה היא המגינה והמושיעה. ה' הבטיח ליעקב בחלומו: "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך." ההבטחה נתקיימה גם בו וגם בזרעו. "ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים ובנביא נשמר".

 

 הפטרת וישלח

הושע

 

בפרשת השבוע, פרשת וישלח מסופר על ההתמודדות בין יעקב לעשו, עימות הכולל מאבק עם המלאך שהוא לפי המדרש שרו של עשו. יעקב מכין עצמו להתמודדות בשלוש דרכים: מלחמה, תפילה ודורון. הוא מחלק את המחנה לשני מחנות. אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה. זוהי ההכנה למלחמה. בתפילתו הוא מבקש: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים. והוא שולח מנחה לאחיו כדי לפייסו: כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני אולי ישא פני. יעקב אינו חפץ במלחמה. הוא ירא שמא יהרג אך הוא ירא גם שמא יהרוג. אך הוא אינו יכול שלא להתכונן גם למלחמה. תמיד קיימת האפשרות שעשו לא יתרצה ולא ירצה ללכת לקראת שלום. לכן עליו להכין עצמו גם לאפשרות הגרועה. הוא בוטח בה' אך אינו סומך על הנס ועורך את כל ההכנות המתבקשות. יעקב חושש שאינו ראוי לנס, והוא אומר: "קטנתי מכל החסדים". בהמשך הפרשה מסופר על העימות עם יושביה הכנענים של הארץ, עם אנשי שכם. על שכם מסופר שראה את דינה "ויקח אותה וישכב אותה ויענה". יעקב בשמעו ששכם טימא את ביתו מחריש עד בוא בניו מן השדה. ליעקב ולבניו, שמעון ולוי, גישות שונות באשר לתגובה. יעקב מבקש ללכת במתינות ואילו בניו מגיבים בהרג כל העיר שכם. תגובתו של יעקב: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי... יעקב אינו חפץ בעויינות ובמלחמה. עמדת יעקב אינה מצביעה על חולשה. יעקב הוכיח במאבקו עם המלאך, שהוא יכול לשרות עם אלוהים ואנשים. דרכו של יעקב היא לנסות ולרצות את עשו למרות יכולתו להתמודד ולנצח. הוא בוחר בדרך של התפייסות ונסיון לשלום. תגובת הבנים היא: הכזונה יעשה את אחותינו. גם באחרית ימיו מבקר יעקב את דרכם של שמעון ולוי ואומר: ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה".

הנביא הושע, בהפטרה הנקראת לפי אחד המינהגים, מזכיר את התמודדות יעקב עם עשו: בבטן עקב את אחיו ובאונו שרה את אלוהים. וישר אל מלאך ויוכל לו, בכה ויתחנן לו, בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו. רש"י מבאר כי המלאך הוא זה שבכה ובקש שלחני. יעקב השיב חלא אשלחך כי אם ברכתני. תשובת המלאך לפי הושע הייתה אם תניח לו עתה עתיד הקב"ה להגלות עליך בבית אל ושם תמצאנו ושם ידבר עמנו. הנביא משתמש בכינוי עמנו ולא אתך. בשעה שדיבר הקב"ה עם יעקב, הרי כאילו דבר גם איתנו, צאצאיו. וה' אלוהי הצבאות ה' זכרו. דהיינו אני ה' איני משתנה. אילו הלכתם עימי בתמימות, כיעקב אביכם הייתי נוהג עמכם כאשר נהגתי איתו. הנביא מבקש מהעם ללכת בדרכו של יעקב: "ואתה באלוהיך תשוב, חסד ומשפט שמור, וקווה אל אלוהיך תמיד. ראב"ע מבאר צד אחד של דברי הנביא: "והנה הטעם שידעו כל בני העולם כי זרעו יעמד לנצח ובסוף הוא ינצח את אוייביו. והנה אפרים חושב הוא מצא האון." הנביא מוכיח אותם על השענות על כוחם ועל חוסר בטחון בה'. את הכתוב ואתה באלוהיך תשוב מבאר רש"י: בהבטחתו ובמשענתו שהוא מבטיחך אתה יכול לסמוך ותשוב אליו, רק חסד ומשפט שמור ומובטח אתה לקוות לישעו תמיד. הנביא קורא לעם ואומר כי המשפט הוא חשוב אך במשפט לבדו אין די. חסד וחנינה ורחמים אל הבריות צריכים להיות נלווים אליו. הנביא מקדים את החסד למשפט. חסד ומשפט שמור. זו דרכו של יעקב. דרך שירש מאברהם שעליו נאמר: "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". ואף כאן הצדקה קודמת למשפט. רד"ק מציין כי תכונות אלה הן הדבקות במידותיו של הקב"ה. ואלה דבריו: "חסד ומשפט שמור בתנאי זה תוכל לנוח ולא תפחד מהאוייב אם תשמור לעשות חסד ומשפט כי מידותיו הם כמו שאמר כי אני ה' עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'. זרעו של יעקב, הנקרא על שמו עם ישראל, נקרא ללכת בדרכו, דרך החסד וההתפייסות, דרך האמונה והבטחון בה', ויחד עם אלה דרך של משפט ושל עמידה אל מול המציאות.

לפי מנהג אחר נוהגים לקרוא את נבואתו של עובדיה הפונה אל אדום, העם שנולד מעשו. השנאה של בני אדום לישראל משקפת את שנאתו של עשו אל יעקב. הנביא מדבר על אכזריותם של בני אדום. בפרשה מסופר על פגישה בין האחים. בהפטרה מדובר על פגישה בין העמים. בפרשה יעקב הוא החלש ועשו בעל הכוח. בעתיד יהיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש... ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר.

 

 הפטרת וישב

על מכרם בכסף  צדיק

 

ההפטרה שאנו קוראים לפרשת השבוע וישב, היא תוכחתו הראשונה של עמוס לישראל: "על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים".

חלק גדול מנבואותיו של עמוס מכוון נגד עושק הדלים וגזל האביונים. כשהוא פונה לנשות שומרון העשירות, הזוללות והסובאות הוא אומר: "שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון, העושקות דלים, הרוצצות אביונים, האומרות לאדוניהם: הביאה ונשתה" גם בהמשך הוא קובע: צוררי צדיק, לוקחי כופר, ואביונים בשער היטו.  בפרק ח' בעמוס נבואה דומה לנבואה שאנו קוראים בהפטרה: "שמעו זאת השואפים אביון, ולשבית עניי ארץ... לקנות בכסף דלים, ואביון בעבור נעלים..."

דברי ישעיה הנביא, בן דורו, המתריע על עושק דלים והטיית משפט:

"מצדיקי רשע עקב שוחד וצדקת צדיקים יסירו ממנו",  דומים לדברי עמוס: "צוררי צדיק לוקחי כופר". דברי עמוס: "השואפים על עפר ארץ בראש דלים ודרך ענווים יטו",  מזכירים את דברי ישעיה: "להטות דין דלים ולגזול משפט עניי עמי".

מפשוטם של מקראות בתיאור הפשע: "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים", לא מכוון הנביא לאירוע חד פעמי שהתרחש בעבר, אלא למעשי יום יום.

השופטים לוקחים שוחד ומטים משפט.  יש המבארים שמדובר על המעלילים על צדיק שגנב וגורמים שהשופטים ימכרו אותו על פי הדין: "אם אין לו  ונמכר בגניבתו".  אפשר גם להבין שהם גונבי נפשות ומוכרים אותם לעבדים.

חז"ל קשרו את הדברים לסיפור מכירת יוסף הפותח את פרשת השבוע: "ויעברו אנשים מדיינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעלים בעשרים כסף ויביאו את יוסף מצריימה".

הצדיק הוא יוסף המכונה יוסף הצדיק והוא הנמכר בכסף. הנביא מתריע: האחים בקנאתם ושנאתם מכרו את יוסף, ובניהם, עם ישראל, ממשיכים בשנאת אחים.

בתנחומא וישב ב' דורשים:  אמרו לכו נמכרהו לישמעלים, הן מוליכים אותו לקצות המדבר. עמדו מכרוהו בעשרים כסף, לכל אחד מהם שני כסף, לקנות מנעלים לרגליהם. וכי תעלה על דעתך שנער יפה כמותו נמכר בעשרים כסף? אלא כיוון שהושלך לבור, מתוך פחד נחשים ועקרבים שבו נשתנה זיו פניו, וברח ממנו דמו, ונעשו פניו ירוקות. המדרש קושר באופן ברור בין הפסוק: "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים", לסיפור מכירת יוסף הצדיק שאחיו קנו להם מדמי מכירתו נעלים.  לפי זה ערכם של הנעלים קטן, וחטאם בכך שמכרו את אחיהם במחיר מועט.

יש המבארים שהנעלים היו דווקא מצרך יקר ערך בימים ההם. העניים הלכו יחפי רגלים. הנביא מגנה אותם על שמכרו את הצדיק בעבור מותרות כמו נעלים.

האגדה המדברת על עשרת הרוגי מלכות, תולה את מותם בחטא הקדמון של מכירת יוסף, והדבר נקשר אל הפסוקים שלנו. כך גם פיוטי עשרת הרוגי מלכות שאנו אומרים ביום הכיפורים, בסליחות ובקינות.

קשר נוסף בין הפרשה להפטרה הוא על דרך הניגוד. בסיפור יוסף ואשת פוטיפר אנו רואים כיצד מתגבר יוסף על יצרו. בבלי סוטה דף ל"ו ע"ב: אמר רב חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא: יוסף שקידש שם שמים בסתר הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקב"ה. והגמרא מבארת את המקרה של יוסף: דכתיב, ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו א"ר יוחנן מלמ ששניהם לדבר עבירה נתכוונו. רב ושמואל חולקים חד אמר מלאכתו ממש וחד אמר לעשות צרכיו ומבאר רש"י - תשמיש. כלומר יוסף נתכוון לחטוא. וממשיכה הגמרא: ותתפסהו בבגדו לאמר וגו' באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון... מיד ותשב באיתן קשתו. הבן, הזוכר את דמותו של אביו מתגבר על יצרו ומקדש שם שמים בסתר.

לעומת זאת אנו שומעים בהפטרה: "ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שם קדשי"  חילול שם שמים בגלוי, על ידי שיתוף בניאוף בין האב לבן.

לעומת יוסף שעליו נאמר: "ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה",  אומר הנביא: "ועל בגדים חבולים יטו אצל כל מזבח".  לפי המדרש ההפטרה רומזת  לסיפור מכירת יוסף ולקורותיו במצרים.

 

 הפטרת מקץ

כי ראו כי חכמת אלוהים בקרבו לעשות משפט

 

ההפטרה הקבועה לפרשת מקץ היא משפט שלמה במלכים א' פרק ג'. בדרך כלל אין קוראים הפטרה זו כיוון שברוב השנים חלה שבת חנוכה בפרשת מקץ. מאז קום המדינה קראו הפטרה זו חמש פעמים בלבד. השנה שוב נזכה לקראה. הקשר החיצוני של ההפטרה אל הפרשה בולט לעין. ההפטרה מתחילה: "ויקץ שלמה והנה חלום" ואילו פרשתנו פותחת "ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגומר, ויקץ פרעה. ובהמשך: "ויקץ פרעה והנה חלום". החלומות תופסים מקום מרכזי בחייו של יוסף. בגלל חלום האלומות וחלומות השמש הירח והכוכבים, המשתחווים לו, קבל מאחיו את התואר "בעל החלומות", וגרם לקנאתם. קנאה שהביאה למכירתו למצרים. חלומות שר המשקים ושר האופים, בבית הסהר, נטעו בו תקוה לשחרור, אך שר המשקים לא זכר את יוסף וישכחהו. חלומות פרעה הוציאוהו מבית האסורים והעלו אותו לדרגת משנה למלך מצרים. רק בעלי חלומות יכולים לעתים לראות את המציאות כהוויתה. הם משתחררים בחלום מדעות קדומות המדריכות את השכל הישר לנתיב מוגבל ומצומצם - ורואים את המציאות האמיתית, כמות שהיא. צריך כמובן לדעת להבחין בין "חלומות שוא ידברון" לבין חלומות שהם "אחד משישים בנבואה". גם בחלום האמיתי יש דברים בטלים. שכן אין חלום ללא דברים בטלים. נחוץ כשרון וכוחות נפש כדי להבחין בחלום אמיתי ולפתור אותו נכונה. מספורי יוסף אנו יכולים להפיק לקח חשוב: אסור לדכא בעלי חלומות. אפילו אם משליכים אותם לבור ומוכרים אותם לישמעאלים, אי אפשר להשתיק את האמת שבדבריהם. בשני המקרים נאמר: "ויקץ והנה חלום" - רק כשהקיצו ידעו שהיה זה חלום, אך בחלומם נדמה היה להם שהדברים מתרחשים בהקיץ. יוסף פתר את החלומות אך לא הסתפק בכך, והציע פתרון לבעיית הרעב. תגובתו של פרעה לדברי יוסף הייתה: "אחרי הודיע אלוהים אותך כל זאת, אין נבון וחכם כמוך". אחרי הפסוק הפותח את ההפטרה: "ויקץ שלמה והנה חלום" בא הסיפור על משפט שלמה, סיפור הבא להמחיש את חכמתו של שלמה. ספור פתרון החלומות אצל יוסף מסתיים בדברי פרעה: "אין נבון וחכם כמוך" ובמינוי יוסף למשנה למלך. "אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי רק הכסא אגדל ממך. ויאמר פרעה אל יוסף ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים". ספור משפט שלמה מסתיים בפסוק: "וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך, וייראו מפני המלך, כי ראו כי חכמת אלוהים בקרבו לעשות משפט. ויהי המלך שלמה מלך על כל ישראל. בחלום, ממנו הקיץ, בקש שלמה: "ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך, להבין בין טוב לרע..." וה' השיבו: "הנה עשיתי כדברך, הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך, ואחריך לא יקום כמוך". חכמת שלמה חוכמת אלוהים היא. כאשר אומר פרעה ליוסף "ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו", עונה יוסף: "בלעדי, אלוהים יענה את שלום פרעה". ומפרש רש"י: אין החכמה משלי אלא אלוהים יענה, יתן עניה בפי לשלום פרעה. פרעה מכיר בכך שחכמת יוסף היא רוח אלוהים: "ויאמר פרעה אל עבדיו: הנמצא כזה איש אשר רוח אלוהים בו?" העם הרואה את חכמת שלמה מכיר שהחכמה חוכמת אלוהים היא: "כי ראו כי חכמת אלוהים בקרבו לעשות משפט." הן בפרשה והן בהפטרה חולמים מלכים חלומות. הם מקיצים מן החלום אל המציאות כדי לגלות שיש בחלום יותר מאשר דמיונות לילה בלבד. בפרשת השבוע מייחס יוסף את בינתו היתרה לה'. בהפטרה מכירים כל ישראל בחכמת שלמה כחכמה שבאה לו מאלוהים. עם כל הדמיון יש לשים לב להבדלים הבולטים. פרעה נבהל מן החלום רוחו נפעמת והוא נזקק לאחרים שיאמרו לו כי האלוהים הגיד לו את אשר הוא עושה. שלמה מתפלל ומודה לה': "ויעמוד לפני ארון ברית ה', ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו. גם נושא החלומות שונה. פרעה חולם על כלכלתה של ארצו. שלמה חולם על דאגתו למשפט צדק. הפרשה וההפטרה עוסקות בחכמה שנתן ה' לבני אדם. כאן אנו מדברים בחוכמת יוסף וכאן בחכמת שלמה.

 

 הפטרת ויגש

ועשיתים לעץ אחד והיו אחד בידי

 

פרשת השבוע עומדת בסימן המשכו של המפגש והעימות בין האחים. אנו עדים למאבק בין שני שליטים. כתונת הפסים שעשה יעקב ליוסף הייתה כעין אות, שצעיר האחים הוא גם בחיר האחים, כדברי התלמוד הבבלי מסכת בבא בתרא דף קכ"ג ע"א: יעקב נטל הבכורה מראובן ונתנה ליוסף. . יוסף חולם שכל אחיו משתחווים לו. חלומותיו הביאו אותו לעבדות, ועמידתו על דעותיו ואמונותיו הביאו אותו לבית הסוהר. במעשה מכירת יוסף התכוונו האחים לשים לאל את חלומותיו על מלכות אך בפועל פתחו פתח להגשמתם. בית הסוהר הפך לתחילתה של מלכות. עתה, יוסף הוא השליט על כל ארץ מצרים. האחים אכן השתחוו לו אפים ארצה: "ויבואו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה". מולו ניצב יהודה. יהודה שהאחים נשמעים לו למרות שאינו בכור. יהודה היה זה שהציע: "מה בצע כי נהרוג את אחינו ... לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא"... במדרש בראשית רבה פרשה פ"ד נאמר: בשלושה מקומות דבר יהודה בפני אחיו, ועשו אותו מלך עליהם. והבבלי בסוטה ל"ז, ע"א אומר: זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. בסוף ימיו עתיד יעקב לברך את יהודה: לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. יהודה ערב לבנימין והוא נוטל עליו אחריות. בכוחה של נטילת האחריות הוא הפך למנהיג הבלתי מעורער במשפחת יעקב, והיא המאפשרת לו להתמודד עם מנהיגה של המעצמה הגדולה. אצל האחים אנו רואים שינוי גדול. במקום השנאה ליוסף באה אהבה ומסירות נפש לבנימין. הם מוכנים לוותר על חרותם למענו. המשך הפרשה עומד בסימן ההתפייסות בין יוסף לאחיו. כאשר מתודע יוסף לאחיו הם אינם יכולים לענות לו כי נבהלו מפניו. ואז אומר יוסף אל אחיו: גשו נא אלי, ויגשו ... וינשק לכל אחיו ויבך עליהם, ואחרי כן דברו אחיו אתו. המשפחה שבה ומתאחדת. נמצא יוסף האבוד.

המאמר: מעשה אבות סימן לבנים מכוון לומר כי תולדות האבות מוכי

 

 הפטרת ויחי

ויקרבו ימי דוד למות

 

בפרשת השבוע אנו קוראים על יעקב אבינו הנוטה למות. הוא מקבץ את בניו סביב למיטתו ואומר דברים לכל אחד מהם. יעקב מבקש בדבריו לקבוע את סדרי העם העומד לקום מזרעו. בניו, המקיפים את מיטתו, הם עתה בני ישראל, במובן הצר בניו של יעקב, המשפחה המצומצמת, בקרוב הם יהיו לראשי שבטים של עם בני ישראל. צוואתו של יעקב איננה עניין אישי בינו לבין בניו ונכדיו, היא נאמרת תוך מודעות לתפקידם העתידי כראשי שבטים, אשר לכל אחד תפקיד מיוחד בעם ישראל. יעקב מגדיר לבניו את התכונות המיוחדות לכל אחד מהם. תכונות אלה תקבענה את התפקיד שיקבלו השבטים שיצאו מהם.
פרשת השבוע פותחת במילים: "ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ..." ההפטרה פותחת: "ויקרבו ימי דוד למות, ויצו את שלמה בנו לאמר". יעקב מבשר לבנו את קיצו הקרב: "ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת..." ודוד מודיע לבנו: "אנכי הולך בדרך כל הארץ".  בבראשית רבה דרשו חז"ל כי כל מי שנאמר בו "קריבה", לא הגיע לימי אבותיו. בתרגום יונתן לדברים ל"א, יד, מנה שלושה צדיקים שנאמר במיתתם הלשון 'קרב'. וכל אחד היה מנהיג בזמנו. יעקב אבינו, דוד המלך, ומשה רבנו. דוד המלך, העומד לפני מותו מצווה לשלמה בנו. הוא מחזק את ליבו ואומר: "וחזקת והיית לאיש", ומדריך אותו: "ושמרת את משמרת ה' אלוהיך, ללכת בדרכיו, לשמור חוקותיו, מצוותיו ומשפטיו ועדוותיו, ככתוב בתורת משה, למען תשכיל את כל אשר תעשה, ואת כל אשר תפנה שם". את הצוואה 'ללכת בדרכיו' פרשו חז"ל בתלמוד הבבלי מסכת סוטה דף י' ע"א: לדבוק במידותיו, מה הוא רחום, אף אתה רחום וכו'.
בצד האזהרה על שמירת התורה ומצוותיה, כתנאי להצלחת המלכות, מצווה דוד להרע למי שהרע עימו, ולהטיב עם מטיביו. הדברים קשורים אלה באלה. מחובת המלכות להשליט תורה ומצוות, ומחובת לעקור אנשי רשע מן הארץ. האב מייעץ לבנו ללמוד מנסיון חייו. דוד מצווה לבנו על יואב בן צרויה: "ועשית כחכמתך, ולא תורד שיבתו בשלום שאול". רלב"ג מבאר: עשה כחכמתך, באופן שלא תניחנו למות מיתת עצמו, כי כבר הגדיל לעשות הרעות ... וייווסרו שאר האנשים מעשות ככה, וייראו גם כן מלבעות במלכות. שני אנשים מצווים לביתם: אבי האומה ואבי מלכות דוד.  מה רב ההבדל:
ליעקב בנים רבים הממשיכים את מפעל חייו. כולם מתאספים ושומעים תוכחה, דברים על ייעודם, ומקבלים ברכה מאביהם. כל הבנים מאוחדים, לאחר מריבות חייהם. יעקב, שחייו היו קשים, כמסופר בפרשיות הקודמות, וכדבריו אל פרעה: "מעט ורעים היו ימי שני חיי", זוכה למות בשלווה. הוא רואה את יוסף עליו אמר: "כי ארד אל בני אבל שאולה", משנה למלך מצרים. הוא רואה את בניו קרובים זה לזה, כפי שלא היו מעולם. הוא נפרד מן העולם בהרגשה שתקוותיו תמומשנה.
 אצל דוד תלוייה כל התקווה להמשך שושלת בית דוד, בבן אחד. בן אחד ימשיך את מפעלו של האב לשמור משמרת ה'. התלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא דף קט"ז, ע"א אומר:  דוד שהניח בן כמותו, נאמר בו "שכיבה".  ואומר מדרש שיר השירים רבה פרשה א:
דוד ושלמה, כל מה שכתוב בזה כתוב בזה, דוד מלך ארבעים שנה וזה מלך ארבעים שנה.. דוד כתב ספרים ושלמה כתב ספרים... דוד בנה מזבח ושלמה בנה מזבח...
ואף על פי כן משאירה צוואת דוד צער בליבנו. דוד מלך ישראל, נעים זמירות ישראל, עוזב את העולם הזה ונקמה בליבו. המחשבה שפושעים לא באו על עונשם היא נטל כבד על מצפונו, ברגעי חייו האחרונים. הוא יודע כי אם לא ישלטו צדק ומשפט לא תיכון המלכות. דוד אינו יודע שלווה של זקנה. גם באחרית ימיו עליו להדריך את בנו בהנהגת המדינה.
המסגרת החיצונית של ההפטרה דומה לזו של הפרשה, שני זקנים נפרדים מן החיים ומצווים לביתם. מה רב ההבדל ביניהם.

 

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  04/01/2009