education - חינוך

עדכוני rss

 
   
 
 
 
 
 
 
על הקשר בין הפרשה והפטרתה
ספר במדבר
 

שיחות מאת ד"ר יהושע מנחם רוזנברג
שודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"

 

 

      

 

 

 הפטרת במדבר

 

ספר במדבר מכונה בפי חז"ל: חומש הפקודים. כך למשל בדברי רבי שמעון במסכת מנחות פרק ד משנה ג': שכל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר, וכל האמור בתורת כהנים (כלומר בספר ויקרא) אין קרב במדבר... במסכת יומא ובמסכת סוטה מכונה הפרשה ובעשור לחודש השביעי בכינוי: ובעשור שבחומש הפקודים. המתרגמים קראו לו ספר מספרים. בראשית הספר בא המפקד לצורך ארגון העם וסדרי המחנה. רשימות המפקד יוכלו לשמש לחלוקת הארץ לשבטים ולמשפחות. המפקד הוא "מפקד שמות", הדומה למפקד האוכלסין בימינו, לא מונים בו את מספר האנשים בלבד. כנאמר: שאו את ראש עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם. וכך מבאר רש"י: הביאו ספרי יחוסיהם ועדי חזקת לידתם כל אחד ואחד להתייחס על השבט.בני ישראל חיו במצרים לא לפי שבטים ומשפחות. הם יצאו ממצרים מפוזרים וללא סדר וארגון. בעקבות המפקד מצא כל אחד את מקומו במשפחתו ובשבתו. חטא הבמרגלים גרם שהמפקד לא יהיה לחלוקת הארץ. בסוף הספר בא מפקד נוסף בפרק כ"ו: "לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות". השרש פקד הוא שורש מנחה בפרשת במדבר. למשל: תפקדו אתם לצבאתם אתה ואהרן... כאשר צוה ידוד את משה ויפקדם במדבר סיני פקדיהם למטה ראובן... פקדיו במספר שמות לגלגלתם ... אלה הפקדים אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל שנים עשר איש איש אחד לבית אבתיו היו. ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבתם מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא בישראל. ויהיו כל הפקדים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. הפרק שנבחר להפטרה בהושע פרק ב פותח אף הוא במספר בני ישראל: והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. הושע מזכיר בנבואתו את המדבר: לכן הנה אנכי מפתיה והלכתיה המדבר ודברתי על לבה. ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל. ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח תקוה וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלתה מארץ מצרים: בהמשך מנבא הנביא נבואת תוכחה קשה. רש"י מצטט את הספרי: ובספרי דבי רב פרשת וישב ישראל בשטים שנינו רבי אומר יש פרשיות סמוכות זו לזו ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב כי אתם לא עמי והיה מספר בני ישראל כחול הים מה ענין זה אצל זה משל למלך שכעס על אשתו שלח אחר הסופר לבוא ולכתוב לה גט עד שלא בא הסופר נתרצה המלך לאשתו אמר המלך אפשר יצא סופר זה מכאן חלוק כלומר לבו חלוק ותוהה לומר למה שלח אחרי אמר לו בא וכתוב לה שאני כופל לה כתובתה ולפי פשוטו כך היא סמיכתו כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם אראה עצמי כאילו איני לכם ותגלו לבין האומות ואף שם תרבו ותצמחו ושם תשובו אל לבבכם לשוב אלי כמו שנאמר על ידי משה (דברים ל) והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' אף כאן ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו וגו': בזמן שבין יציאת מצרים לקבלת התורה, בעת שישראל שהו במדבר, דומה היה עם ישראל לנערה המאורסה. וההפטרה מסיימת בדברי הנביא: וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'. ומבאר רד"ק: וזכר שלשה פעמי' וארשתיך כנגד שלשה גליות שגלו ישראל גלות מצרים וגלות בבל וזה הגלות שאנחנו בו היום וכל זמן צאתם מן הגלות היה האל י"ת כאלו מארס אותם הארוסים הראשונים כשהוציאם ממצרים לא היו לעולם שהרי גלו לפיכך אמר כנגדו וארשתיך לי לעולם, והארוסים השניים כשהוציאם מבבל לא היו בצדק ובמשפט שהם היו עושי' הרע שהרי כתוב שהיו בהם מחללי שבתות ונושאים נשים נכריות והיו כובשים אחיהם לעבדים ושדותיהם הנה כי לא היה בהם צדק ומשפט חסד ורחמים לפיכך אמר כנגדו וארשתיך לי בצדק ובמשפט שיהיו הם עושים שהרי ישובו בתשובה כמו שכתוב ושבת עד ה' אלהיך: ואמר וארשתיך לי באמונה - שענינו בקיום שלא ימוט לעולם כמו אמונה אומן במקום נאמן. וידעת את ה' - כמו שאמר כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם.

 

 

מחר חודש

השבת אנו פותחים בקריאתו של ספר במדבר. מבחינת סדר האירועים, ספר במדבר הוא למעשה המשכו של ספר שמות. בספר ויקרא מעטים סיפורי אירועים ורובו עוסק בעולם הקדושה של עם ישראל ושל היחיד בישראל. נוהגים לכנות את פרק הזמן שבין יציאת מצרים לבין הכניסה לארץ: "תקופת המדבר". בפרק זמן זה נוצרה אומתנו. תחילת התקופה יציאת מצרים. עבדים מדוכאים, שאין בהם לא סדר ולא משטר, לא אמונה ולא תקווה, יוצאים ממצרים. ספר במדבר עוסק בעיצוב העם סביב למשכן ובדרך התורה. גיבוש העם נעשה ע"י קביעת סדר ומשטר, חוק ומשפט על פי צו ה'. במעמד סיני הופכים בני ישראל לעם, עם כריתת הברית וקבלת התורה. עם, השואל את עצמו לא רק מאין באת, אלא גם לאן אתה הולך. בספר במדבר אנו מלווים את בני ישראל מהר סיני ועד ערבות מואב, תחנתם האחרונה לפני הכניסה לארץ ישראל. לולי חטא המרגלים היו נכנסים מקדש ברנע לארץ ישראל בשנה השניה לצאתם ממצרים. עם ישראל לא היה מוכן לכניסה והכניסה נדחתה לשנת הארבעים.  ספר במדבר מכונה בפי חז"ל: חומש הפקודים. במסכת יומא ובמסכת סוטה מכונה הפרשה "ובעשור לחודש השביעי" בכינוי: ובעשור שבחומש הפקודים. המתרגמים קראו לו ספר מספרים. בראשית הספר בא המפקד לצורך ארגון העם וסדרי המחנה. בדרך כלל מטשטשת דמותו של היחיד בתוך מפקד. בתוך מספרי האלפים אובד הפרט. אך מפקד התורה הוא מפקד שמות: "במספר שמות". האדם נפקד בתוך משפחתו, בית אבותיו, שבטו. בתוך הכלל לא מאבד היחיד את יחודו. רשימות המפקד יוכלו לשמש לחלוקת הארץ לשבטים ולמשפחות. "מפקד שמות" דומה למפקד האוכלוסין בימינו, לא מונים בו את מספר האנשים בלבד. כנאמר: "שאו את ראש עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם. וכך מבאר רש"י: הביאו ספרי ייחוסיהם ועדי חזקת לידתם כל אחד ואחד להתייחס על השבט. בני ישראל חיו במצרים לא לפי שבטים ומשפחות. הם יצאו ממצרים מפוזרים וללא סדר וארגון. בעקבות המפקד מצא כל אחד את מקומו במשפחתו ובשבתו. כאמור, חטא המרגלים גרם שהמפקד לא יהיה לחלוקת הארץ. בסוף הספר בא מפקד נוסף בפרק כ"ו: "לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות".  התורה מרחיבה ומפרטת בסדרי החניה והמסע, כדי ללמדנו כי מרכז המחנה הוא משכן העדות, וכי מחנה ישראל אינו מחנה נוודים הנודדים בערבוביה וללא סדר ומשטר. במחנה זה מכיר כל אדם את ייעודו ותפקידו. חלוקת העם לשבטים, מחנות ודגלים, אינה פוגמת באחדותו. התורה אינה מכוונת ליצור אחידות וזהות בין כל השבטים, ובודאי לא ליצור אחידות בין כל חלקי העם. בריבוי הגוונים יש יתרון וברכה. האחדות נוצרת ע"י ההתרכזות סביב משכן ה', וסביב הנהגת הלוויים. אין התורה דורשת לטשטש את ההבדלים בין השבטים כדי להשיג את האחדות הלאומית. תפקיד המנהיג אינו להשליט את דרכו ודעתו על הכלל. תפקידו לנווט את העם כך שכל שבט ושבט, כל מחנה ומחנה יוכל לשאת את דגלו ברמה, כך שלא ימעיטו זה את זה אלא יתרמו כל אחד את ייחודו המבורך לתועלת הכלל.

השבת היא ערב ראש חדש סיוון. בר"ח סיוון באו ישראל למדבר סיני, מוכנים לקבל את התורה. בשנה שיצאו ישראל ממצרים היה, לפי שיטת ר' יוסי, ר"ח סיוון כמו השנה: ביום ראשון. ההפטרה היא מספר שמואל א' מתוך סיפורי שאול ודוד. גיבור ההפטרה הוא יונתן, בן שאול, ידידו ואוהבו של דוד. סיפור העלילה הוא סביב ראש חדש. ההפטרה פותחת: "ויאמר לו יהונתן מחר חודש" וכבר על פי הפתיחה היא קשורה לערב ראש חדש. בהמשך ההפטרה נזכרים פרטים אחדים על הדרך בה נהגו לחגוג את ראש חדש. ר"ע ספורנו מעיר כי לפי התורה אין בר"ח חגיגה מיוחדת, אך העם יצר נוהג לחגוג כל ראש חדש. "הנה יום ר"ח היה מנהג לישראל שיהיה יום קדש בצד מה... ולכן ייחס אותו לישראל באומרו: ראשי חדשיכם ולא כן כתב במועדים, שלא כתב בשבת "שבתכם" ולא ביום בכוריכם ולא ביום סכותיכם..." על פי ההפטרה, ראש חדש מתאפיין במניעת מלאכה ובזבח משפחה. "ויהי החדש, וישב המלך אל הלחם לאכול." וגם יהונתן המוסר את דברי דוד כביכול אומר: "כי זבח משפחה לנו בעיר ..." לזבח ראש חדש היו נטהרים וכך פרש שאול את העדרו של דוד מן הסעודה: "כי אמר מקרה הוא, בלתי טהור הוא, כי לא טהור. כהיום כן אז היו ראשי חדשים שהיו בני יומים כפי שמסופר: "ויהי ממחרת החדש השני ויפקד מקום דוד ויאמר שאול אל יהונתן בנו: מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם." גם בתקופת המשנה, כשהיו עדין מקדשים את החדש על פי עדים שראו את המולד, היו נוהגים לקיים סעודת עיבור החדש. מנהג זה המשיך בא"י מאות שנים אחרי שהפסיקו לקדש את החדש על פי הראייה.

בספרו המועדים בהלכה מוצא הרב זוין את המקור לסעודת ראש חדש, בהפטרת מחר חדש. על פי הירושלמי מגילה פרק א' ה"ד כשחל ראש חדש בשבת , עורכים את סעודת ראש חדש ביום ראשון: "סעודת ראש חדש וסעודת פורים, מאחרין ולא מקדימין." בטור שולחן ערוך סימן תי"ט נפסק להלכה: מצוה להרבות בסעודת ראש חדש. חדש טוב.

 

 

 

 

 

 


 הפטרת נשא

 

פרשת במדבר עסקה בארגון וסדר במחנה ישראל. פרשת נשא ממשיכה לעסוק בעניין הלוויים ותפקידיהם. בין חלקה הראשון של הפרשה לבין חלקה השני נמצאות ארבע פרשיות המצביעות על חריגות מן הסדר שעליו מדברות פרשות במדבר - נשא. שילוח טמאים מחוץ למחנה, הלכות מעילה - הוצאת חפץ מן הקדש לחולין. בפרשת סוטה משתמשת התורה במונח "ומעלה מעל". יש בה שבירת המסגרת של המשפחה. לעומת החריגות לכיוון השלילי, פרשת נזיר מתארת פריצה  לעבר תוספת קדושה. לדעתו של רמב"ן ההנזרות הזאת היא חיובית ועל כן המפסיקה מביא חטאת. וזו לשונו: וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, לא נתפרש. ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו, כענין שאמר (עמוס ב יא) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב (לעיל פסוק ח) כל ימי נזרו קדוש הוא לה' והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם.  לעומתו פוסק הרמב"ם בהלכות דעות פרק ג הלכה א: שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם. על הפסוק: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה'  אומר ראב"ע: או יעשה דבר פלא, כי רוב העולם הולכים אחר תאוותם. מבין כל העניינים בפרשה נבחר להפטרה פרק י"ג בספר שופטים המדבר בנזירותו של שמשון.  ויהי איש אחד מצרעה ממשפחת הדני ושמו מנוח ואשתו עקרה ולא ילדה. וירא מלאך ידוד אל האשה ויאמר אליה הנה נא את עקרה ולא ילדת והרית וילדת בן, ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא, כי הנך הרה וילדת בן ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים. המשנה במסכת נזיר מבחינה בין סתם נזירות - עליה מדברת פרשתנו - והיא לשלושים יום לבין נזירות שמשון שהיא נזירות עולם. הנזיר שבפרשתנו הופך את עצמו לנזיר. שמשון הוא נזיר אלוהים. המצוות שמטיל המלאך על אמו של שמשון . ומבאר רד"ק: ואל תשתי יין ושכר - הוי"ו מורה כי השמרי נא ר"ל מטומאה כמו שהנזיר היה נשמר מטומאה ומיין ושכר כן צוה אותה להיותה נשמרת מכל הדברים האסורים לנזיר להיות קדושתו מן הבטן ומה שאמר ואל תאכלי כל טמא אחר שאמר השמרי נא פי' השמרי נא מטומאת מגע ואהל ופי' כל טמא שלא תאכל דברים טמאי' או פי' ואל תאכלי כל טמא דברי' האסורי' לנזיר כמו כל אשר יצא מגפן היין מחרצנים ועד זג וכל משרת ענבי' כמו שפירשו רבותנו ז"ל מאי ואל תאכלי כל טומאה דברים האסורים לנזיר אבל י"ת כל מסאב, ולדעתו ולפירושינו בהשמרי נא שמשון לא נטמא למתים אבל מצאנו בדברי רז"ל כי קבלה בידם כי שמשון נטמא למתים ולדבריהם ואל תשתי יין ושכר פי' השמרי נא ומפני זה פירשו כל טומאה דברים האסורים לנזיר.הנזירות היא הנושא המשותף לפרשה ולהפטרה.

 

 

 

 הפטרת בהעלותך

 

ראיתי והנה מנורת זהב כולה

 

מיד לאחר פרשת הנשיאים באה סדרת בהעלותך, שבתחילתה מדובר על העלאת הנרות במנורה: "דבר אל אהרון ואמרת אליו, בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות... וזה מעשה המנורה מקשה זהב, עד ירכה עד פרחה מקשה היא, כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה." הפסוק מדגיש את הרעיון, שאת הכלים לעבודת ה', ואת צורתם אין אנו קובעים בעצמנו, הקב"ה בכבודו הראה למשה את צורתם. הביטוי "כן עשה" חוזר בפסוקים אחדים. בחלקם מעיר רש"י: "מלמד שלא שינה". הכתוב מדגיש שכל הנרות מכוונים אל הקנה המרכזי הנקרא: "מנורה". מן המנורה יוצאים שישה קנים הנושאים שישה נרות נוספים. חכמינו מצאו במנורה סמלים רבים. הראשון בהם הוא האור. האור היוצא מן המשכן ומן המקדש להאיר לעולם. אור הטובה והברכה. אמר ר' אבין הלוי: אתה מוצא מי שבקש לעשות לו חלונות עטשה אותם רחבות מבפנים וצרות מבחוץ. למה? שיהיו שואבות אור, אבל חלונות של בית המקדש היו רחבות מבחוץ וצרות מבפנים. למה שיהיה האור יוצא מבית המקדש ומאיר לעולם. "אמר הקב"ה האור יוצא מביתי ואיני צריך לאורה". המנורה כולה מקשה, לא חלקים חלקים, כל נר ונר מאיר בפני עצמו, כלפי מעלה. כל הנרות פונים אל המרכז, ומאירים כלם יחד, סמל להרמוניה, לאחדות ולליכוד. חז"ל אמרו על ספר במדבר שהוא מבדיל בין האור ובין החושך. פרשתנו מחזקת את הכלל הזה. הפרשה מסתיימת בסיפור מרים ואהרון המדברים במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח. "ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלוא גם בנו דבר"... והקב"ה מבאר להם את דרגות הנבואה: אם יהיה נביאכם, ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט...". כהפטרה נבחרה נבואה מנבואותיו של זכריה. זכריה הנביא עלה מבבל מיד עם הצהרתו של כורש המסיימת את התנ"ך: "מי בכם מכל עמו, ה' אלוהיו עימו ויעל." בימים קשים, של בצורת והתנכלויות מצד העמים השכנים, ימים של רפיון והפסקת בניין בית המקדש, קמו חגי וזכריה ועודדו את העם, להמשך בניין הבית. בנבואה שאנו קוראים להפטרה מבטיח הנביא את השראת השכינה במקדש, בתוך עם ישראל: "כי הנני בא ושכנתי בתוכך, נאום ה'. "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה'". במרכזה של הנבואה עומדת המנורה: "ראיתי והנה מנורת זהב כולה." כשם שמשה ראה את המנורה בחזון, במראה: "כמראה אשר הראה ה' את משה, כן עשה את המנורה", כך גם זכריה רואה את המנורה בחזונו: "וישב המלאך הדובר בי ויעירני כאיש אשר יעור משנתו. ויאמר אלי מה את רואה. ואמר ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרתיה עליה שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה: ושנים זיתים עליה אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה: ואען ואמר אל המלאך הדבר  בי לאמר מה אלה אדני: ויען המלאך הדבר בי ויאמר אלי הלוא ידעת מה המה אלה ואמר לא אדני: בתחילת פירושו לזכריה אומר רש"י: "נבואת זכריה סתומה היא מאד, כי יש בה מראות דומות לחלום הניתן לפתרון ואין אנו יכולים לעמוד על אמיתת פתרונו עד יבוא מורה צדק". הדברים נקשרים אל דברי ה' לאהרון ולמרים על הדרגות השונות של הנבואה. תיאור המנורה של זכריה סתום ברובו. המפרשים פירשו שהמנורה שבחזונו, דומה למנורת המשכן. תאורה של המנורה הראשונה, מנורת המשכן, מופיע פעמיים בספר שמות, ובפרשתנו. כאמור: ה' הראה למשה את תבנית המנורה בהר.

המנורה המסמלת אחדות, פניה איש אל אחיו, הפצת האור, נבחרה כסמל למדינת ישראל.

 

 

 

 הפטרת שלח

 

 

 הפטרת קורח

 

הפטרת השבוע, פרשת קרח, היא משמואל א'. היא מתארת את פרידתו של שמואל מתפקידו כשופט. לאחר שהכתיר את המלך פונה שמואל אל העם ואומר: "הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו, את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי, ואת מי עשקתי, את מי רצותי ומיד מי לקחתי כופר ואעלים עיני בו, ואשיב לכם. ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו ולא לקחת מיד איש מאומה". הדברים אינם יכולים שלא להזכיר לנו את דבריו של משה אל ה' לאחר טענות בני קרח: "ויחר למשה מאד, ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם, לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם." לכאורה גם משה גם שמואל אינם משיבים ממין הטענה. בני קרח יצאו נגד מנהיגותו של משה בטענה: "כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'" ומשה מציג את יושרו האישי. גם אצל שמואל אין העם מטיל בדבריו דופי ביושרו של שמואל. לאחר שמסופר על בני שמואל: ולא הלכו בניו בדרכיו, ויטו אחר הבצע, ויקחו שוחד ויטו משפט" אומר העם לשמואל: הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך, עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים". דבריו על יושרו האישי אינם נראים קשורים לטענה. כאשר באים דתן ואבירם ובני קרח וטוענים נגד מנהיגות משה יש להם, לצד כוונותיהם הגלויות, הבאות לידי ביטוי בטענותיהם, גם טענות מסוות. הם סבורים כי אם נבחר אדם לתפקיד ציבורי כרוך הדבר בטובות הנאה. גם הם רוצים להנות מטובות הנאה אלה. מפני החשד הזה נופל משה על פניו ומשום כך חרה אפו. יש אמנם מנהיגים המשתררים על הבריות ומתנשאים, כרחבעם, אחאב והדומים להם, יש כהנים הנוטלים מן הקופה לטובת עצמם וקרוביהם, כמו בניו של עלי, אך אין זו מהות ההנהגה והכהונה. בניגוד לטוענים כי שלטון משחית מעצם היותו שלטון, מוכיחים גם משה גם שמואל כי אפשר להיות מנהיגים נקיי כפים. וכי הם נקיים מכל חשד ואפילו הוא רק נרמז בעקיפין.

גם משה בפרשה וגם שמואל בהפטרה, מבקשים מהקב"ה מעשה החורג מגדר הטבע כדי להוכיח דבריהם. זוהי הפעם היחידה שכל אחד מהם מבקש בקשה כזו. "ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני, לעשות את כל המעשים האלה, כי לא מליבי... ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם, וירדו חיים שאולה, וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה'". והקב"ה נענה לבקשת משה: ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה אשר תחתיהם... הרושם שמותיר הדבר על העם הוא רב: "וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם..." שמואל אומר לעם: "גם עתה התיצבו וראו את הדבר הגדול הזה אשר ה' עושה לעיניכם. הלו קציר חיטים היום, אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה', לשאול לכם מלך." ה' נענה לבקשתו: "ויקרא שמואל אל ה' ויתן ה' קולות ומטר ביום ההוא", וגם כאן עושים הדברים רושם עז על העם: "ויירא כל העם מאד את ה' ואת שמואל." בני קרח היוצאים נגד משה ואהרון מתעלמים משליחתם ע"י ה', מכל המעשים שעשו למען העם. שמואל בהפטרה מזכיר את הדברים: ויאמר שמואל אל העם: ה' אשר עשה את משה ואת אהרון ואשר העלה את אבותיכם מארץ מצרים... ובהמשך דבריו: ויזעקו אבותיכם אל ה' וישלח ה' את משה ואת אהרון ויוציאו את אבותיכם ממצרים ויושיבום במקום הזה..." יתכן שמשורר התהילים המשווה בין משה לשמואל בפרק צ"ט, רומז לאירועים שהזכרנו: "משה ואהרון בכהניו ושמואל בקוראי שמו, קוראים אל ה' והוא יענם. על הפסוק בירמיה: "ויאמר ה' אלי אם יעמד משה ושמואל לפני, אין נפשי אל העם הזה" נדרש המדרש הנמצא בילקוט לירמיה: אם יעמד משה ושמואל - זה לוי וזה לוי, זה בנה מזבח וזה בנה מזבח, זה מלך על ישראל ויהודה וזה מלך על ישראל ויהודה זה הקריב קורבנות וזה הקריב." הקשר בין דמויותיהם ומעשיהם של משה ושמואל קושר בין פרשתנו להפטרתה.

 

 

 הפטרת חוקת

 

רובנו זוכרים מתוך סדרת חוקת את הפרשה הפותחת אותה פרשת פרה אדומה, שהיא חוק. אולם למעשה כוללת פרשתנו עניינים רבים. כאן מתחילה חדשה בתולדות עם ישראל. התורה מתחילה לספר על אירועי שנת הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים. ראב"ע מציין: והנה אין בתורה כלל שום מעשה או נבואה רק בשנה הראשונה (כוונתו - הראשונה במדבר, השנייה לצאת בני ישראל מארץ מצרים) ובשנת הארבעים. על הפסוק: ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחדש הראשון וישב העם בקדש" אומר רש"י: כל העדה - עדה שלמה שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחים. דור המדבר אבד מן העולם, דור חדש, דור שנולד במדבר, עומד לכבוש את ארץ כנען ולהתנחל בה. הם מגיעים לקדש, למקום ממנו נאלצו לצאת עקב חטא המרגלים. בדרך אל הארץ עליהם לכבוש את עבר הירדן המזרחי. את סיבת הקפיצה על אירועי שלושים ושמונה שנות מדבר, נוכל לשער על פי הנאמר בספרא פרשה א': "שכן מצינו שכל ל"ח שנה שהיו ישראל כמנודין לא היה מדבר עם משה שנאמר: ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות... וידבר ה' אלי..."

בדרכם לא"י מגיעים בני ישראל לגבול אדום, שעיר. משה פונה בבקשה לעבור דרך אדום. וכשנדחית הבקשה ישראל סובבים את ארצו שהרי הקב"ה אסר עליהם להלחם בהם. לאחר שנדחית בקשת ישראל לעבור בארצו של סיחון והוא יוצא לקראת ישראל ליהצה, נלחם ישראל באמורי וכובש את ארצו, כולל את החלק אשר כבשו האמורי ממואב. לישראל היה אסור לכבוש את מואב שהרי נצטוו: אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, כי לא אתן לך מארצו ירושה, כי לבני לוט נתתי את ער ירושה. אך כיוון שכבש אותה האמורי, מותר לישראל לכבוש. בבבלי חולין דף ס' ע"ב אומרת הגמרא על הפסוק: "כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא, והוא נלחם במלך מואב הראשון, ויקח את כל ארצו מידו עד ארנון" - מאי נפקא מינה? (מה יוצא ממנו? כלומר: מה נלמד להלכה מפסוק זה? לשם מה נכתב הכתוב?) דאמר להן הקב"ה לישראל, "אל תצר את מואב". אמר הקב"ה: ליתי סיחון (יבוא סיחון) ליפוק ממואב (יוציא ממואב) וליתי ישראל וליפקו מסיחון (ויבואו ישראל ויוציאו מסיחון) כלומר, ישראל לא נגעו בירושת אחיהם, מואב ועמון, אלא רק במה שכבר נפל בידי האמורי. כך יכולים אנו להבין כיצד יכנסו בני ישראל לארץ מערבות מואב. לאחר הסיפור על כבוש האמורי מסיימת התורה: ויסעו בני ישראל, ויחנו בערבות מואב, מעבר לירדן יריחו. ההפטרה מספר שופטים פרק י"א מדברת על מלחמתו של יפתח בבני עמון. יפתח נוהג כמשה ושולח מלאכים אל מלך בני עמון לאמר: מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי. טענת בני עמון היא: כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים מארנון ועד היבוק ועד הירדן, ועתה השיבה אתהן בשלום." יפתח מזכיר למלך בני עמון את ההסטוריה: וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום לאמר: אעברה נא בארצך ולא שמע מלך אדום. הוא משלים את מה שלא שמענו במפורש בתורה, בפרשתנו: וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה, וישב ישראל בקדש. יפתח מזכיר את המלחמה בסיחון ואת העובדה שישראל ירשו את ארץ האמורי מארנון ועד היבוק ומן המדבר עד הירדן. יפתח חוזר למעשה על המתואר בפרשתנו ובכך רוצה לשמוט את הקרקע מטענות בני עמון. בפרשה מצוטטים המושלים האומרים: "אוי לך מואב, אבדת עם כמוש, נתן בניו פלטים ובנותיו בשבית למלך אמורי סיחון". ויפתח אומר ללעג: "הלא את אשר יורישך כמוש אלוהיך אותו תירש ואת כל אשר הוריש ה' אלוהינו מפנינו אותו נירש." כשם שהפרשה מסיימת בנצחון ישראל על אוייביו, כך מסיימת ההפטרה בנצחונו של יפתח: "ויכם מערוער ועד בואך מינית, עשרים עיר ועד אבל כרמים, מכה גדולה מאד. ויכנעו בני עמון מפני בני ישראל."

כן יאבדו כל אוייבך ה'.

 

 

 הפטרת בלק

 

לפרשת בלק מן הראוי לקרוא : פרשת בלעם, הוא הכינוי שהעניקו לה חז"ל, בקבעם: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם." למרות שהתורה מספרת שבלעם זוכה לנבואה רק בלילה, בדומה לפרעה, אבימלך ולבן, ראו בו חז"ל נביא גדול. בבמדבר רבה משווים את בלעם למשה: "איזה נביא היה להם לאומות כמשה, זהו בלעם." לעתים מוצא המדרש צדדים בהם גדול בלעם ממשה: "שלשה דברים היה בלעם גדול ממשה: היה מביט בשכינה, היה מכיל עצמו בשכינה ומיד מגלים את עיניו ומדבר עם השכינה." יחד עם זאת מקבל בלעם דימוי של רשע, ולשמו אף נוסף התואר: בלעם הרשע. בבמדבר רבה דרשו: "מכאן אתה למד, שבדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו. שמתחילה נאמר לו: לא תלך אתם, כיוון שהעז פניו להלוך, הלך. שכן כתוב:ויחר אף ה' כי הולך הוא. אמר לו הקב"ה: רשע, איני חפץ באבדן של רשעים. הואיל ואתה רוצה לילך לאבד מן העולם, קום לך."   פרשת בלק ובלעם השאירה משקעים בזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל. בשעה שמכנס יהושע את העם בשכם, באחרית ימיו, הוא מזכיר לעם את חסדי ה' אתם: "ויקם בלק בן ציפור מלך מואב, וילחם בישראל, וישלח ויקרא לבלעם בן בעור לקלל אתכם. ולא אביתי לשמוע לבלעם, ויברך ברוך אתכם, ואציל אתכם מידו."   בין הנימוקים למצווה לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' נמצא בספר דברים: ... ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך. ולא אבה ה' אלוהיך לשמוע אל בלעם ויהפך ה' אלוהיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה' אלוהיך."

הנביא מיכה, בפרק שנבחר כהפטרת השבוע, מזכיר אף הוא לעם את הנאמר בפרשתנו: "עמי, זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב, ומה ענה אותו בלעם בן בעור, מן השטים עד הגלגל, למען דעת צדקות ה'." הן בהפטרה והן בפרשה נעשה שימוש בפועל יעץ. מפשט הדברים נראה שהכוונה לתכניתו של בלק להשמיד את ישראל בעזרת קללותיו של בלעם. גם בפרשה שימוש בפעל יעץ. לאחר שברך את ישראל, במקום לקללם אומר בלעם: "ועתה הנני הולך לעמי. לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים." לדעת רמב"ן אין מדובר כאן בעצה שנתן בלעם לבלק, אלא גילוי של התכנון האלוקי. בלעם מספר מהי העצה אשר יעץ ה' שיעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, מן זאת העצה היעוצה על כל הארץ, שמעו עצת ה' אשר יעץ אל אדום. ואמר איעצך, כי השומע נקרא נועץ. ואולם בבבלי סנהדרין ק"ו ע"א דרשו את התיבה כעצה ממש: ואמר להם בלעם: אלוהיהן של אלה שונא זימה הוא, והם (ישראל) מתאווים לכלי פשתן. בוא ואשיאך עצה: עשה להם קלעים... והשב בהן זונות, וימכרו להם כלי פשתן. וכשישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו... הרי ארתה כבן בית, שב ברור לעצמך. וצרצורי יין עמוני מונח אצלה. אמרה לו רצונך שתשתה כוס יין? כיוון ששתה בער בו (הכוונה התעורר יצרו) אמר לה: השמעי לי. הוציאה יראתה מתוך חיקה. אמרה לו: עבוד לזה. אמר לה הלוא יהודי אני. אמרה לו מה איכפת לך... ולא עוד אלא שאיני מניחה אותך, עד שתכפור בתורת משה רבך. וזהו שנאמר בהושע: המה באו בעל פעור וינזרו לבשת ויהיו שיקוצים כאהבם. בסיסה של הדרשה הם דברי משה לצבא ששב ממלחמת הנקמה במדין והחיה כל נקבה: "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה' על דבר פעור, ותהי המגפה בעדת ה'. העצה שנתן בלעם לבלק, להזנות את בנות מואב, להסיר את בני ישראל מדרך הישר ולגרום לחרון אף ה' בישראל, מוכיחה כי הייתה בליבו של בלעם, איבה לישראל, ורצון להזיק להם. רש"י מבאר בעקבות הגמרא: לכה איעצך: מה לך לעשות. ומה היא העצה? אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא וכו'. גם רשב"ם מבאר: איעצך - עצה להכשילם. אך לא רק הקשר החיצוני של הזכרת בלק ובלעם קושר בין הפרשה להפטרתה. בברכותיו אומר בלעם: הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. הנביא מיכה בהפטרה מנבא: והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה' כרביבים עלי עשב, אשר לא יקווה לאיש ולא ייחל לבני אדם. הנביא מדמה את שארית יעקב כאריה בבהמות יער, ככפיר בעדרי צאן. בדימוי דומה השתמש בלעם: הן עם כלביא יקום, וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה. כרע שכב כארי, וכלביא מי יקימנו, מברכך ברוך ואוררך ארור.

 

 

 הפטרת פנחס

 

 

 

 

 

 הפטרת מטות  - מסעי

 

השנייה מתוך תלתא דפורענותה

 

השבת היא השבת השניה שלאחר י"ז בתמוז, היא השבת השניה מתוך שלשת שבתות הפורענות. כבר הזכרנו כי מי"ז תמוז ואילך נקראות ההפטרות: "הכל לפי הזמן ולפי המאורע". כלומר עד לי"ז בתמוז היה עלינו לחפש קשר בין הפטרת השבוע לבין הפרשה. למצוא את הדומה לדומה. תוכן ההפטרה היה מקביל לתוכן הפרשה. מכאן ואילך קשורות ההפטרות אל לוח השנה ולאו דווקא אל פרשת השבוע. בשבת הקודמת קראנו את נבואתו הראשונה אל ירמיהו נביא החורבן. השבת אנו שבים וקוראים מתוך נבואת ירמיהו: "שמעו דבר ה' בית יעקב וכל משפחות בית ישראל". הקריאה בהפטרות התוכחה והפורענות באות להזכירנו על מה חרבה הארץ. הזכרת אזהרותיו ותוכחותיו של ירמיהו, הנביא המנבא את חורבן הבית הראשון, בשבועות האבל על חורבן הבית השני ועל חורבנות רבים שבאו בעקבותיו, מלמדת אותנו כי הבית חרב בעוונות, והאבל על היותו עדיין בשממונו צריך להיות מלווה בתשובה. כל דור שלא נבנה הבית בימיו, כאילו חרב בימיו. עם ישראל ממשיך להתאבל על החורבנות עד שישמע ה' לתפילתנו: היטיבה ברצונך את ציון, תבנה חומות ידושלים." תוכחותיו של ירמיה אינן רק לבני דורו הן מופנות גם אלינו. כפי שנקרא בהפטרה: "לכן עוד אריב אתכם נאום ה', ואת בני בניכם אריב". ללמדנו, שמן הדורות הראשונים שבאו לארץ ממצרים, ועד הדורות הבאים, אין דור הנאמן לה' לפיכך יעניש ה' לא רק את דורו של ירמיה אלא גם את הדורות הבאים אחריו. קריאתו של ירמיהו היא לכל משפחות בית ישראל ולא אל יהודה בלבד. הנביא קובל על כך שעם ישראל הוא עם כפוי טובה. הוא מתרחק מעל ה' והולך אחר ההבל ואינו זוכר את חסדי ה': "המעלה אותנו מארץ מצרים, המוליך אותנו במדבר בארץ ערבה ושוחה, בארץ ציה וצלמות, בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם". הקב"ה הביא את עם ישראל לארץ הכרמל לאכול פריה וטובה. הוא ציפה מעם ישראל, קדש לה', ממלכת כהנים וגוי קדוש, שישמור על קדושתו ועל קדושת הארץ. והם לא די שלא קדשוה אלא שטימאוה בתועבותיהם: "ותטמאו את ארצי, ונחלתי שמתם לתועבה." ראשי העם: הכהנים, המורים-הלויים, המנהיגים והנביאים, אינם מראים לו את הדרך הנכונה: "הכהנים - לא אמרו איה ה', ותופשי התורה - לא ידעוני, והרועים - פשעו בי, והנביאים - נבאו בבעל ולפיכך כל העם הלך אחרי לא יועילו. הנביא מונה שני חטאים מרכזיים של העם: א) עזבו את ה', ב) עבדו אלילים. "כי שתים רעות עשה עמי, אותי עזבו - מקור מים חיים, לחצוב להם בורות, בורות נשברים, אשר לא יכילו המים". "אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילידתנו, כי פנו אלי עורף ולא פנים". חטאי ישראל לא התחילו עכשיו, אומר הנביא, כבר מימי קדם שבר העם את העול, עול התורה, כמו בהמה המסרבת לעבוד. "כי מעולם שברתי עולך, נתקתי מוסרותיך, ותאמרי לא אעבור" הצורה שברתי, נתקתי, היא הצורה העתיקה לגוף שני נקבה בעבר. כלומר: שברת את עולך וניתקת את מוסרותיך, הם הרצועות הרותמות את הבהמה לעול. לתיבה לא אעבור קרי וכתיב. על פי הכתיב: לא אעבוד - לא אמשיך לעבוד. על פי הקרי: לא אעבור - לא אמשיך ללכת. על החטאים תבוא הפורענות. ישראל יהיה לבז. האויב, שהנביא מדמה לאריה, ישית את הארץ שממה, וישרוף את עריה באש: "עליו ישאגו כפירים, נתנו קולם, וישיתו ארצו לשמה, עריו ניצתו מבלי יושב". בעת צרתו פונה העם אל הקב"ה בקריאה לעזרה: "ובעת רעתם יאמרו: "קומה והושיענו". הנביא שואל בלעג איה אלוהיך אשר עשית לך יקומו אם יושיעוך בעת רעתך". חכמינו קובעי ההפטרות לא רצו לסיים במילים קשות ולפיכך מוסיפים הספרדים פסוקים מתחילת פרק ד' בירמיה, פסוקי תשובה ונחמה ואילו האשכנזים מוסיפים פסוק אחד מפרק ג': "הלוא מעתה קראת לי אבי, אלוף נעורי אתה".

 

 

 

 

 

  

 

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  21/08/2005