education - חינוך

עדכוני rss

 
   
 
 
 
 
 
 
על הקשר בין הפרשה והפטרתה
שבתות מיוחדות ומועדים
 

שיחות מאת ד"ר יהושע מנחם רוזנברג
שודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"

 

      

 

 

 ראש השנה

 

הפטרות של זכרונות

 

בתלמוד הבבלי מסכת מגילה דף ל"א ע"א מדברת הגמרא על הקריאות ועל ההפטרות של מועדים מיוחדים בשנה.

על ראש השנה אומרת הגמרא: "בראש השנה: 'בחדש השביעי' ומפטירין 'הבן יקיר לי אפרים', ויש אומרים: 'וה' פקד את שרה' ומפטירין בחנה.

דברים אלה אמורים כאשר ראש השנה היה יום אחד בלבד. וממשיכה הגמרא:

"והאידנא דאיכא תרי יומי (ובזמן הזה שישנם שני ימים), יומא קמא כיש אומרים, (ביום הראשון אנו קוראים כמו היש אומרים, דהיינו קוראים וה' פקד את שרה בספר בראשית ומפטירים בחנה, מספר שמואל א' פרק ב'.) ומבאר רש"י: לפי שפקידתה הייתה בראש השנה".

וממשיך התלמוד: "למחר, (ביום השני): 'והאלוהים נסה את אברהם' ומפטירין 'הבן יקיר'". ומפרש רש"י: ועקידת יצחק מזכירין כדי שתזכר לנו היום במשפט.

 

כדאי לשים לב כי כאשר הזכירו חכמים את הפטרת היום השני אין הם מזכירים את הפסוק הראשון בהפטרה, אלא את הפסוק הנמצא בתוך פסוקי הזכרונות בתפילת ראש השנה. בכך כבר רמזו על הקשר שבין ההפטרה לתפילות היום, ולמהותו של היום.

 

רבנו ניסים מוסיף טעם לבחירת ההפטרה ליום השני: מפני שחובת היום להזכיר זכרונות, וכתיב 'זכור אזכרנו'.

דברי רש"י שפקידתה של חנה הייתה בראש השנה מבוססים על דברי התלמוד הבבלי במסכת ראש השנה דף י"א ע"א:

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה. רבי אלעזר לומד את הדבר מגזרה שווה. אצל רחל נאמר: 'ויזכר אלהים את רחל' ובחנה נאמר 'ויזכרה ה'', בראש השנה נאמר 'שבתון זכרון תרועה'. בחנה נאמר 'כי פקד ה' את חנה', ובשרה כתוב: 'וה' פקד את שרה. ולפי זה כשם שפקידתה של חנה היתה בראש השנה, אף זו של שרה היתה בראש השנה.

 

קריאת התורה על פקידתה של שרה שהייתה בראש השנה, וההפטרה על פקידתה של חנה, אינן רק משום שהדברים ארעו ביום הזה. הן מדגישות את מהותו של היום, יום זכרון, יום של פקידה.

 

בפתיחה לברכת הזכרונות שבמוסף לראש השנה, פתיחה הנקראת תקיעתא דבי רב, יש שימוש נרחב בשני השרשים האלה: פקד, וזכר.

אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם... אתה זוכר את כל המפעל ... כי תביא חוק זכרון להפקד כל רוח ונפש להזכר מעשים רבים והמון בריות לאין תכלית ... זה היום תחילת מעשך, זכרון ליום ראשון ... ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות, מי לא נפקד כהיום הזה, כי זכר כל היצור לפניך בא ... כי זכר כל המעשים לפניך בא ... וגם את נח באהבה זכרת ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים ... על כן זכרונו בא לפניך ... גם בחתימת הברכה יש שימוש בשרשים האלה: אלוהינו ואלוהי אבותינו,  זכרנו בזכרון טוב לפניך, ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם ... כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם, ואין שכחה לפני כסא כבודך, ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור ברוך אתה ה' זוכר הברית.

 

תפילת המוסף של ראש השנה היתה צריכה להיות בת עשר ברכות. תפילת שבע רגילה, שהברכה המרכזית שלה היא קדושת היום, כמו בשבת וכמו בכל המועדים, בתוספת שלש ברכות מיוחדות לראש השנה: מלכיות, זכרונות ושופרות.

 

במשנה ראש השנה פרק ד' משנה ה' מחלוקת האם לצרף את מלכיות לקדושת ה' או לקדושת היום. אך הכל מסכימים שמחברים שתי ברכות ובכך יש לנו תשע ברכות ולא עשר.

 

בתלמוד הבבלי מסכת ברכות דף כ"ט ע"א נשאלת השאלה:

 הני תשע דראש השנה כנגד מי? ומשיב רבי יצחק דמן קרטיגנין כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפילתה. תשע פעמים מזכירה חנה בתפילתה, תפילה שאנו קוראים כאמור בהפטרת היום הראשון, את שם ה'.

 

הפטרת היום השני מסיימת כאמור בפסוק הנמצא בברכת הזכרונות: 'הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים, כי מידי דברי בו, זכר אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאום ה''.

 

המלבי"ם רואה בפסוק מעין התנצחות בין מידת הדין ומידת הרחמים. לדבר בתוספת אות היחס בית, כלומר לדבר במישהו, הכוונה דיבור לרע.

כך למשל:

"ותדבר מרים ואהרון במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח",

וכן בספר במדבר:

 "וידבר העם באלוהים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר וגו'"

ולאחר שמשלח בהם ה' את הנחשים הם אומרים למשה:

"חטאנו כי דברנו בה' ובך".

מידת הדין רוצה לדבר בגנותו של אפרים: "מידי דברי בו"

ומשיבה לה מידת הרחמים: "זכר אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאום ה'."

 

 

 

 

 


 שבת שובה

 

הפטרת האזינו -  שובה ישראל עד ה' אלוהיך

 

בשנה בה נקראות בשבת שלפני ראש השנה הפרשיות נצבים-וילך מחוברות, בשנה בה אין שבת המפרידה בין יום הכיפורים לחג הסוכות, כמו השנה, נקראת בשבת שובה - פרשת האזינו.

השבת נקראת שבת שובה, על שם הפטרתה: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך". יש המכנים את השבת שבת תשובה, שהרי היא השבת שבעשרת ימי תשובה. לתשעת הפסוקים האחרונים של ספר הושע מוסיפים מספר פסוקים מסוף ספר מיכה ויש מוסיפים גם פסוקים מספר יואל. את הפסוקים מוסיפים משני נימוקים. א) כדי לשמור על הכלל שאין מסיימים ברע. דברי הושע מסתיימים: "ופושעים יכשלו בם". ב) תשעה פסוקים אינם מספיקים להפטרה.

על שירת האזינו, שאנו קוראים השבת, נאמר בספרי: "שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא". השירה היא עדות לעתיד לקרות לעם ישראל במהלך ההסטוריה. בראשית הדרך הייתה הצלחה גדולה: "ירכיבהו על במותי ארץ ויאכל תנובות שדי" ונפילה גדולה בהמשך: "וישמן ישורון ויבעט, ויטש אלוה עשהו". הבעיה של "וישמן ישורון ויבעט", היא בעיה של כלל עם ישראל, ובעיה של כל אחד מן הפרטים בעם. גאוותו של האדם גורמת לו לראות את ההצלחות, כהצלחותיו, בכשלונות הוא מאשים, בדרך כלל, את הזולת. בצר לו, פונה היהודי אל ה'. בטוב לו הוא משתבח בעצמו.

השירה כוללת סקירה הסטורית, תוכחה קשה, אזהרה לעונשים והבטחות לנחמה וישועה. בסוף פירושו לשירת האזינו אומר הרמב"ן: "והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו..." משה רבנו אינו מצווה לפני מותו להוכיח את ישראל, את זאת עשה לכל אורך ספר דברים. המצווה האחרונה שהוטלה עליו הייתה לכתוב את השירה הזאת לעד: "כי לא תשכח מפי זרעו." משה מוסר לעמו הבטחה שהתורה לא תשכח. הידיעה מראש שעתידים לחטוא, אינה צופנת בחובה סוף מר, אלא רק דרך קשה. הסוף הצפוי הוא טוב. העם עתיד לחטוא, להענש על כך ולאחר מכן לשוב לדרכו ולגדולתו. בקריאת השירה אנו משמיעים לעצמנו את הקריאה הגדולה לתשובה. אין דרך אחרת, אלא התורה.

נבואתו האחרונה של הושע שאנו קוראים להפטרה, כולה דברי פיוס לאומה מאוהבה, הקב"ה, שלא חדל מלאהוב אותה גם בזמן שבגדה בו. הושע קורא לחידוש ברית האהבה הראשונה. הנביא פונה בקריאה אל העם: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך". משמעותו הראשונה של הפועל שוב במקרא הוא: פניה או הליכה לכיוון מסויים. אפשר לשוב אל משהו ואפשר לשוב ממנו, כלומר להפנות לו עורף ולהתרחק ממנו. השורש שוב בצירוף מיליות היחס אל או עד כוונתו פניה או הליכה בכיוון החיובי, אל ה', ואילו: 'שב מאחרי' הוא העוזב את דרך ה'. הכינויים למי ששב מאחרי ה' הם: שובב, הבת השובבה, או משובה. כנגד: "ויטש אלוה עשהו, וינבל צור ישועתו..., מול: "ותשכח אל מחוללך", קורא הנביא: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך." בשירה תאור של פורענות איומה העלולה לבוא על עם ישראל בעקבות חטאיו. הושע מדבר על התשובה היכולה לבטל את הפורענות. אנו מוצאים בדבריו נימה אופטימית: "ארפא משובתם, אוהבם נדבה, כי שב אפי ממנו." הנביא משתמש כאן פעמים בשורש שוב. בפעם הראשונה הוא מדבר על משובתם של ישראל, ובפעם השניה הוא מדבר על אפו, כעסו של ה' ששב מעם ישראל, כלומר פנה ממנו ונתרחק. הנביא משתמש כאן בלשון רפואה לגבי החטא: "ארפא משובתם". ומבאר ראב"ע: "והמשובה בנשמה כחלי בגוף על כן מילת ארפא".

מיכה הנביא משתמש בסוף נבואתו בביטוי: "שארית נחלתו". אלה מישראל שנשארו לאחר כל הייסורים והשעבודים בגלות. להם יסלח הקב"ה. "מי א-ל כמוך, נושא עוון ועובר על פשע, לשארית נחלתו. לא החזיק לעד אפו, כי חפץ חסד הוא. ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו, ותשליך במצולות ים כל חטואתם" הנביא חותם את דבריו בשבועה שנשבע ה' לאבות, שבועה הקיימת לעולם: "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם".

 

 

הפטרת וילך - שובה ישראל עד ה' אלוהיך

 

בשנה שבה נקראת בשבת שלפני ראש השנה רק פרשת נצבים ופרשות נצבים-וילך אינן מחוברות, נקראת בשבת שובה - פרשת וילך. כידוע השבת נקראת שבת שובה, על שם הפטרתה: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך". יש המכנים את השבת שבת תשובה, שהרי היא השבת שבעשרת ימי תשובה.  לתשעת הפסוקים האחרונים של ספר הושע מוסיפים מספר פסוקים מסוף ספר מיכה ויש מוסיפים גם פסוקים מספר יואל. את הפסוקים מוסיפים משני נימוקים. א) כדי לשמור על הכלל שאין מסיימים ברע. דברי הושע מסתיימים: "ופושעים יכשלו בם". ב) תשעה פסוקים אינם מספיקים להפטרה. נבואתו האחרונה של הושע שאנו קוראים להפטרה, כולה דברי פיוס לאומה מאוהבה, הקב"ה, שלא חדל מלאהוב אותה גם בזמן שבגדה בו. הושע קורא לחידוש ברית האהבה הראשונה. הנביא פונה בקריאה אל העם: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך". משמעותו הראשונה של הפועל שוב במקרא הוא: פניה או הליכה לכיוון מסוים. אפשר לשוב אל משהו ואפשר לשוב ממנו, כלומר להפנות לו עורף ולהתרחק ממנו. השורש שוב בצירוף מיליות היחס אל או עד כוונתו פניה או הליכה בכיוון החיובי, אל ה', ואילו: 'שב מאחרי' הוא העוזב את דרך ה'. הכינויים למי ששב מאחרי ה' הם: שובב, הבת השובבה, או משובה.  בתלמוד הבבלי מסכת ראש השנה דף יז עמוד ב אמר רבי יוחנן: גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם.  במסכת יומא  דף פו עמוד א אמר רבי חמא  ברבי חנינא: גדולה תשובה שמביאה רפאות לעולם, שנאמר : "ארפא משובתם אהבם נדבה." אמר רבי לוי: גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך". בפסיקתא רבתי פרשת שובה ישראל נדרש: דרש רבנו הקדוש: גדול כוחה של תשובה, שכיוון שאדם מהרהר בלבו לעשות תשובה מיד היא עולה. ... ולא עד הרקיע הראשון, אלא עד הרקיע השביעי, ולא עד הרקיע השביעי, אלא שהיא עומדת לפני כסא הכבוד, וכן הושע אומר: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך.".  מה משמעותו של הביטוי : "כי כשלת בעוונך? האם עוונך הביא עליך כישלונות, והכישלון בא בסיבת החטא, או  שהעוון עצמו הוא הכישלון.  רש"י מבאר: כי כשלת - באו לך מכשולים בעד עווניך:  גם בעל  מצודת דוד מבאר ברוח דומה: לכן שובה ישראל וכו' כי בעבור עוונך בא לך מכשול הצרה הזאת: לדעת רש"י  ובעל המצודות  העונש שבא בעקבות החטא הוא הכישלון הנזכר בכתוב.

לעומתם מבאר רד"ק: כי כשלת בעונך כי אתה רואה שכשלת בעונך לפיכך יש לך לשוב אל ה' יתברך כי אין מקימך ממכשולך אלא תשובתך אליו ובאמרו עד כמו אל וכן ושבת עד ה' אלוהיך שובו עדי ואמרו רז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר עד ה' אלוהיך:

קחו עמכם דברים - איני שואל מכם בתשובה לא כסף וזהב לא עולות אלא דברים טובים שתתוודו בהם עונותיכם ושוב אל ה' בכל לבבכם ולא בשפתיים בלבד או פירושו אחר שתשובו תתוודו לפניו. בפרשת השבוע  תאור של פורענות איומה העלולה לבוא על עם ישראל בעקבות חטאיו:  וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים. הושע מדבר על התשובה היכולה לבטל את הפורענות. אנו מוצאים בדבריו נימה אופטימית: "ארפא משובתם, אוהבם נדבה, כי שב אפי ממנו." הנביא משתמש כאן פעמיים בשורש שוב. בפעם הראשונה הוא מדבר על משובתם של ישראל, ובפעם השניה הוא מדבר על אפו, כעסו של ה' ששב מעם ישראל, כלומר פנה ממנו ונתרחק. הנביא משתמש כאן בלשון רפואה לגבי החטא: "ארפא משובתם". ומבאר ראב"ע: "והמשובה בנשמה כחלי בגוף על כן מילת ארפא". מיכה הנביא משתמש בסוף נבואתו בביטוי: "שארית נחלתו". אלה מישראל שנשארו לאחר כל הייסורים והשעבודים בגלות. להם יסלח הקב"ה. "מי א-ל כמוך, נושא עוון ועובר על פשע, לשארית נחלתו. לא החזיק לעד אפו, כי חפץ חסד הוא. ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו, ותשליך במצולות ים כל חטואתם".  הנביא חותם את דבריו בשבועה שנשבע ה' לאבות, שבועה הקיימת לעולם: "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם".

 

 

 

 

 יום הכיפורים

 

 

 

 ספר יונה

ספר יונה ורעיון התשובה / שיחה ראשונה השליחות הראשונה

 

הקורא בספר יונה מרגיש שהספר לא נכתב רק כדי לספר לנו את סיפורו של הנביא. סיפור המעשה מחביא בתוכו רעיונות שלשמם נכתב הספר. רד"ק בפירושו ליונה פרק א'  פסוק א אומר: ויש לשאול למה נכתבה נבואה זו בכתבי הקדש וכולה על נינוה שהיתה מאומות העולם ואין בו זכר לישראל ואין בכל הנביאים זולתה כמוה ונוכל לפרש כי נכתבה להיות מוסר לישראל. הספר מעלה לפנינו את שאלת התשובה והחסד אל מול המשפט, היושר והצדק, שאלה הרלוונטית לכל הדורות כולם.

יונה נשלח לנינוה להכריז על רעתם של יושביה ועל העונש הצפוי להם: קוּם לֵךְ אֶל  נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי: יש בכתוב  דמיון למסופר על סדום ועמורה  בספר בראשית פרק י"ט: "כי משחתים אנחנו את המקום הזה כי גדלה צעקתם את פני ה' וישלחנו ה' לשחתה.”

ה' מצווה את יונה: "קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ". תוכן הקריאה אינו מפורש בפסוקים כאן. יתכן שהוא: ה' ישחית את נינוה.  ואכן בשליחות השניה קורא יונה: "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת.". יונה מסרב לשליחות. יונה חושש שאנשי נינוה ישובו בתשובה וה' ימחל להם על חטאיהם. אנשי נינוה חטאו, מלאו ידיהם חמס, עשקו וגזלו, ועכשיו יסלח להם? האם אין מידת הצדק מתעוותת על ידי כך? יונה רוצה שאנשי נינוה החוטאים יענשו. יונה בורח מתפקידו כנביא. וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה’ וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה’:  מתוך התנהגותו של יונה  יכולים להסיק מהי דעתו על השליחות שהוטלה עליו. הוא אינו רוצה ללכת. דעתו היא שעל החוטאים להענש. רד"ק  לפרק א פסוק ג אומר: "ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'" - ואיך יהיה יכול לברוח? ודוד אמר: "אנה מפניך אברח"? אלא: אין  - "מלפני" כמו מפני. 

כי הנביא היה מלא חכמה ודעת ואיך היה חושב לברוח מפני ה'?  אלא: "מלפני ה'" היה חושב.  כי פירוש "מלפני" - מדבר שהוא לפני ה', והוא רוח הנבואה. כי חשב שאם יצא מארץ ישראל לחוצה לארץ, לא תשרה עליו רוח נבואה. והיה ממאן ללכת בזה השליחות...   באופן דומה מבאר בעל מצודת דוד פרק א'  פסוק ג. לברוח תרשישה - הוא חוץ לארץ מקום שאין הנבואה שורה על הנביאים וז"ש (וזה שאמר) מלפני ה' ור"ל (ורצה לומר) מהמקום שהוא לפני ה' והוא א"י שהוא מקום קבול הנבואה כי פחד פן יבוא לו הנבואה עוד פעם ויפרש מה יקרא ויוכרח ללכת ועל כי העמדת נינוה היה רעה לישראל לכן לא היה חפץ להיות שליח בדבר כי היה טוב בעיניו שיעמדו ברשעם ויאבדו ולא יהיו לשטן לישראל.

רעיון התשובה הוא מערכי היסוד של אמונת ישראל. אדם שחטא ועבר כל עבירות שבעולם, כיוון שהוא מתחרט עליהם ומקבל על עצמו שלא לעשותן עוד, מיד נמחלים כל עוונותיו. יש הסבורים שרעיון התשובה איננו צודק. אדם חטא, מלא את ידיו חמס, עשק אלמנות ויתומים ועכשיו הוא שב וייסלח לו? זוהי פגיעה במידת הצדק. החוטא צריך להענש על חטאיו. בתלמוד הירושלמי מסכת מכות פרק ב' הלכה ו  על הפסוק בתהלים פרק כ"ה, ח: טוב וישר ה’ על כן יורה חטאים בדרך:  אמר רבי פנחס:  "טוב וישר" - למה הוא טוב? שהוא ישר. ולמה הוא ישר? שהוא טוב. "על כן יורה חטאים בדרך" - שמורה דרך תשובה. שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרו להם" "חטאים תרדף רעה" (משלי ג') שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן: "הנפש החוטאת היא תמות". (יחזקאל י"ח) שאלו לקודשא בריך הוא: (את הקדוש ברוך הוא) חוטא מהו עונשו? אמר להן יעשה תשובה ויתכפר לו. היינו דכתיב: (זהו שכתוב) "על כן יורה חטאים בדרך" -  יורה לחטאים דרך לעשות תשובה.

ומהי דעתו של הנביא יונה בעניין התשובה? בפרק ד' מסביר יונה לה' את סיבת בריחתו:  וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה’ וַיֹּאמַר אָנָּה ה’ הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה: ומפרש בעל מצודת דוד: כי ידעתי - מאז ידעתי שאתה אל חנון וכו' ומקבל השבים ומתנחם על הרעה ולזה היה קשה עלי הנבואה הזאת כי היה טוב בעיני שלא ישובו ויאבדו בעונם.  ותשובת ה' באה כשאלה רטורית בסוף הספר: וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה?

 

 

ספר יונה ורעיון התשובה / שיחה שנייה השליחות השנייה

 

פרק ג' מתחיל בשליחותו השנייה של יונה: וַיְהִי דְבַר ה’ אֶל יוֹנָה שֵׁנִית לֵאמֹר: קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ. מן השליחות הזאת אין יונה בורח. וַיָּקָם יוֹנָה וַיֵּלֶךְ אֶל נִינְוֵה כִּדְבַר ה’ וְנִינְוֵה הָיְתָה עִיר גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים מַהֲלַךְ שְׁלשֶׁת יָמִים: וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת. ומהי תגובתם של אנשי נינוה לקריאתו של יונה? וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים וַיִּקְרְאוּ  צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם: וַיִּגַּע הַדָּבָר אֶל מֶלֶךְ נִינְוֵה וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו וַיְכַס שַׂק וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר: וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו לֵאמֹר הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה אַל יִרְעוּ וּמַיִם אַל יִשְׁתּוּ: וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם: מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ  וְלֹא נֹאבֵד:

במשנה מסכת תענית שונים: סדר תעניות כיצד? מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה, ובראש הנשיא, ובראש אב בית דין. וכל אחד ואחד נותן בראשו. הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כבושין: אחינו! לא נאמר באנשי נינוה וירא אלהים את שקם ואת תעניתם, אלא וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, ובקבלה הוא אומר (יואל ב') וקרעו לבבכם ואל בגדיכם.  ואכן חששו של יונה מתגשם: וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה:

וכיצד מגיב יונה? וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ: וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה’ וַיֹּאמַר אָנָּה ה’ הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה: וְעַתָּה ה’ קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי:

יונה אינו חושש שמא ייחשב נביא שקר. כפי שהזכרנו בשיחתנו הקודמת הוא אינו חפץ בתשובתם של אנשי נינוה. רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק י הלכה ד מגדיר נביא שקר מהו:

דברי הפורענות שהנביא אומר כגון שיאמר פלוני ימות או שנה פלונית רעב או מלחמה וכיוצא בדברים אלו אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו, ואין אומרים הנה דבר ולא בא, שהקב"ה ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה, או שתלה להם כחזקיה, אבל אם הבטיח על טובה ואמר שיהיה כך וכך ולא באה הטובה שאמר בידוע שהוא נביא שקר, שכל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר, ולא מצינו שחזר בדבר טובה אלא בחרבן ראשון כשהבטיח לצדיקים שלא ימותו עם הרשעים וחזר בדבריו, וזה מפורש במסכת שבת, הא למדת שבדברי הטובה בלבד יבחן הנביא, הוא שירמיהו אמר בתשובתו לחנניה בן עזור כשהיה ירמיה מתנבא לרעה וחנניה לטובה, אמר לו לחנניה אם לא יעמדו דברי אין בזה ראיה שאני נביא שקר אבל אם לא יעמדו דבריך יודע שאתה נביא שקר, שנאמר אך שמע נא את הדבר הזה וגו' הנביא אשר ידבר שלום בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת.

יונה עדין מקווה שאנשי נינוה יבואו על עונשם: וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן הָעִיר וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה יִּהְיֶה בָּעִיר:

לקורא את פסוקי הספר האחרונים נראה כאילו אין לספר סיום. הפסוק האחרון הוא שאלת ה': וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה? ואולם שאלה זו חותמת את הויכוח על התשובה. ה' שומע תפילה.

  

ספר יונה ורעיון התשובה / שיחה שלישית כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת

  

בשיחותינו הקודמות הזכרנו את הויכוח כביכול שבין יונה לקב"ה בעניין התשובה. יונה תובע אמת. צדק. ה' מדבר על צדקה. ה' מקבל תשובתם של רשעים. ויכוח דומה אנו שומעים בספר יחזקאל  בפרק י"ח:  וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקוֹתַי וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת: כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יִחְיֶה: הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם ה’ ה’ הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה:

וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כְּכֹל הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה הָרָשָׁע יַעֲשֶׂה וָחָי כָּל צִדְקֹתָו אשר עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּם יָמוּת: העם אינו מקבל את דרך התשובה: וַאֲמַרְתֶּם לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ ה’ שִׁמְעוּ נָא בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ: בְּשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וּמֵת עֲלֵיהֶם בְּעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יָמוּת: וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה הוּא אֶת נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה: וַיִּרְאֶה וַיָּשָׁב מִכָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת: וְאָמְרוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ ה’ הַדְּרָכַי לֹא יִתָּכְנוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵן: לָכֵן אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה’ ה’ שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מִכָּל פִּשְׁעֵיכֶם וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם לְמִכְשׁוֹל עָוֹן: הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל: כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם ה’ אלוקים  והשיבו וחיו: פ

הסליחה לאחר התשובה אינה ממידתם של בשר ודם. בני ישראל סבורים שכל חוטא צריך תחילה להיענש ורק אח"כ יסלח לו.  ה' שופט את האדם באשר הוא שם. ללא התחשבות בעברו. הויכוח מופיע שוב בפרק ל"ג  ביחזקאל: וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֵּן אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה: אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה’ ה’ אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל: וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בְּנֵי עַמְּךָ צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ וְצַדִּיק לֹא יוּכַל לִחְיוֹת בָּהּ בְּיוֹם חֲטֹאתוֹ: בְּאָמְרִי לַצַּדִּיק חָיֹה יִחְיֶה וְהוּא בָטַח עַל צִדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כָּל צִדְקֹתָו לא תִזָּכַרְנָה וּבְעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה בּוֹ יָמוּת: וּבְאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְשָׁב מֵחַטָּאתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה: חֲבֹל יָשִׁיב רָשָׁע גְּזֵלָה יְשַׁלֵּם בְּחֻקּוֹת הַחַיִּים הָלַךְ לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עָוֶל חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת: כָּל חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר חָטָא לֹא תִזָּכַרְנָה לוֹ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה: וְאָמְרוּ בְּנֵי עַמְּךָ לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ ה’ וְהֵמָּה דַּרְכָּם לֹא יִתָּכֵן: בְּשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וּמֵת בָּהֶם: וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה: וַאֲמַרְתֶּם לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ ה’ אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפּוֹט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל: על דור המבול מסופר  בספר בראשית: וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ: ההחלטה להשמיד את כל האנושות באה בגלל החמס. והנה אנשי נינוה אשר חמס בכפיהם כפי שאומר מלכם: וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם,  שבים בתשובה ומיד נאמר:  וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה: על כך מתרעם יונה. הוא אינו חפץ בתשובתם של רשעים.  ובתפילתו הוא אומר לה': אָנָּה ה’ הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה: וְעַתָּה ה’ קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי. ואולם דעתו לא מתקבלת ונינוה ממשיכה להתקיים.

נסיים בדברי רמב"ם בהלכות תשובה פרק א הלכה ג: בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה אין שם אלא תשובה, התשובה מכפרת על כל העבירות, אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום דבר מרשעו שנאמר רשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו, ועצמו של יום הכפורים מכפר לשבים שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם. שנה טובה וגמר חתימה טובה.

 

 

 סוכות

בתלמוד הבבלי מסכת מגילה דף לא עמוד א נאמר על הקריאה וההפטרה של היום הראשון של סוכות:  יום טוב הראשון של חג קורין בפרשת מועדות שבתורת כוהנים, ומפטירין  "הנה יום בא לה'", (זכריה י"ד). הנביא זכריה מתאר בדבריו מלחמה ביום ה' שבה יובסו הגויים. הנותרים מן הגויים יעלו להשתחוות למלך ה' צבאות בירושלים. "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". הגויים יבואו לירושלים לחוג את חג הסוכות. מירושלים תבוא ברכת הגשם על כל העמים אשר יעלו להשתחוות לה'. אלה שלא יעלו להשתחוות לה' ולחג את חג הסוכות, לא יזכו לגשם. ישעיה בפרק ס"ו פסוק כג ניבא: "והיה מידי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו, יבוא כל בשר להשתחוות לפני, אמר ה'. צפניה בפרק ג' אומר: "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד. כבר בתחילת נבואתו ניבא זכריה על הגויים הנלווים אל ה': "רני ושמחי בת ציון, כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום ה'. ונלוו גויים רבים אל ה' ביום ההוא, והיו לי לעם, ושכנתי בתוכך... זכריה מדגיש בפרק י"ד, שנבחר כהפטרת חג הסוכות, שההכרה בה' תתחיל בעליה לחוג את חג הסוכות. סוכות הוא החג  שבו נידון העולם על המים. במשנה ראש השנה פרק א' משנה ב' שנינו: "בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבנומרון, שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, ובחג נידונים על המים". בברייתא בתלמוד הבבלי מסכת סוכה שנו: "ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג? מפני שהחג  זמן גשמי השנה הוא, אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי השנה. בתוספתא סוכה סוף פרק ג' מצטט ר' עקיבא את הפסוק מן ההפטרה בזכריה: אמר ר' עקיבא: הביא ניסוך המים בחג כדי שיתברכו עליך מי גשמים, ואומר: והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ לירושלים להשתחוות למלך ה' צבאות ולא עליהם יהיה הגשם ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה ולא עליהם. בחג מתפללים הכל על המים, שהם חיים לעולם. כל העולם זקוק לגשם ולא ישראל בלבד. בסוכות הקריבו שבעים פרים כדי לכפר על אומות העולם. וכך נאמר בתלמוד הבבלי מסכת סוכה דף נה עמוד ב: אמר רבי אלעזר  הני שבעים פרים כנגד מי? - כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה - כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך. אמר רבי יוחנן: אוי להם לגויים שאבדו ואין יודעין מה שאבדו, בזמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר עליהן, ועכשיו מי מכפר עליהן? ומפרש רש"י: שבעים פרים - פרי החג שבעים הם, חוץ משל שמיני, כנגד שבעים אומות לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם - לפי שנידונין בחג על המים.

שלמה המלך, בתפילתו שנאמרה בחג הסוכות, כפי שנאמר במלכים א' פרק ח': "ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל, בירח האתנים, בחג, הוא החדש השביעי", מזכיר את התפילה במקדש על הגשם: "בהעצר שמים ולא יהיה מטר, כי יחטאו לך, והתפללו אל המקום הזה, והודו את שמך, ומחטאתם ישבון כי תענם". שלמה מבקש מה' שיאזין גם לתפילת הגויים: "וגם אל הנכרי, אשר לא מעמך ישראל הוא, ובא מארץ רחוקה, למען שמך. כי ישמעון את שמך הגדול, ואת ידך החזקה, וזרועך הנטויה, ובא והתפלל אל הבית הזה. אתה תשמע השמים מכון שבתך, ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי, למען ידעון כל עמי הארץ את שמך, ליראה אותך כעמך ישראל, ולדעת כי שמך נקרא, על הבית הזה, אשר בניתי". כמה פנים לחג הסוכות. האחד הסטורי-לאומי: כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים... השני: חקלאי סוכות הוא חג האסיף בארץ ישראל, הפן הנוסף הוא אוניברסאלי: כל העמים יחוגו את חג הסוכות. הגאולה אינה מיועדת לישראל בלבד. האנושות כולה תמצא את הדרך להכרה בה'. רד"ק נותן טעם אחר לשאלה מדוע חוגגים הגויים את חג הסוכות דווקא: לפי שבאותו זמן תהיה המלחמה ויראו נפלאות הבורא יתברך מידי שנה בשנה לזיכרון אותו היום. העולים הרבים אל המקדש יביאו קורבנות כה רבים עד שהמזרקים הנמצאים ליד המזבח לקבלת הדם ולזריקתו על המזבח, לא יספיקו ויהיה צורך להשתמש בסירים שבהם בדרך כלל בשלו את הקורבנות או דשנו את המזבח: "והיה הסירות בבית ה', כמזרקים לפני המזבח. את הקורבנות יבשלו בסירים שבירושלים וביהודה אשר יוקדשו לצורך זה: והיה כל סיר בירושלים וביהודה קודש לה' צבאות ובאו כל הזובחים ולקחו מהם ובשלו בהם. הנביא מסיים בציון העובדה שלא יהיה עוד צורך בסוחרים בבית ה'. לא יהיה צורך לרכוש כלי בישול או בהמות לקורבנות. ישעיה הנביא בפרק ס' מנבא: כל צאן קדר יקבצו לך, אילי נביות ישרתונך, יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר". העולים לרגל יביאו כל מה שצריך למקדש ואינם צריכים לקנות כלום: "ולא יהיה כנעני עוד בבית ה' צבאות ביום ההוא".

 

 

 חול המועד סוכות 

 

 מגילת קהלת

שיחה ראשונה

 

השם קהלת מופיע בתנ"ך רק במגילת קהלת. בתחילת הספר בפרק א: (א) דִּבְרֵי  קֹהֶלֶת  בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם: (ב) הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר  קֹהֶלֶת  הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל:

ובהמשך: (יב) אֲנִי  קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם:

בפרק ז (כז) רְאֵה זֶה מָצָאתִי אָמְרָה  קֹהֶלֶת  אַחַת לְאַחַת לִמְצֹא חֶשְׁבּוֹן:

בפרק יב (ח) הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר הַקּוֹהֶלֶת  הַכֹּל הָבֶל:

(ט) וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת  חָכָם עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה:

(י) בִּקֵּשׁ  קֹהֶלֶת  לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת:

כיוון שאנו מוצאים את הצורה עם הא היידוע: אָמַר הַקּוֹהֶלֶת  ברור שלא מדובר בשם פרטי שהרי שם פרטי אינו מקבל יידוע. העובדה שהמילה נזכרת גם כנקבה: אָמְרָה  קֹהֶלֶת מחזקת את הקביעה הזאת. ראב"ע בפירושו לפסוק ג בפרק ז', פירוש שבו הוא מציג את בעיית הסתירות בספר, מצטט פירוש של אחד מן המפרשים: והוצרך אחד מן המפרשים לפרש מלת קהלת כמו קהלת יעקב ואמר כי תלמידיו חברו הספר וכל אחד אמר כפי מחשבתו, כלומר קהלת הוא מעין אסופת דברים. ראב"ע דוחה את הפירוש מכל וכל. שהרי נכתב:

(ט) וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת  חָכָם עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה:

והרי מדובר כאן באדם אחד. ראיה גמורה הוא מוצא בפסוקים שבהם מתאר קהלת את עצמו: (יב) אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם: (ד) הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים: (ה) עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי: (ו) עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים: (ז) קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם: (ח) כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת: (ט) וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי:

ואם כן מדובר בכינוי של אדם אחד. מלשון הכתוב: קֹהֶלֶת  בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם: לא ברור האם קהלת הוא המלך או קהלת בן דוד שהוא דוד היה מלך בירושלים. אך הקביעה אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם מוכיחה שקהלת הוא המלך. מבניו של דוד לא מצאנו מלך בירושלים אלא שלמה. על שלמה מסופר  בספר מלכים א פרק ה: "(ו) וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֹת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ וּשְׁנֵים עָשָֹר אֶלֶף פָּרָשִׁים: (ז) וְכִלְכְּלוּ הַנִּצָּבִים הָאֵלֶּה אֶת שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל הַקָּרֵב אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה  אִישׁ חָדְשׁוֹ לֹא יְעַדְּרוּ דָּבָר: (ח) וְהַשְֹּעֹרִים וְהַתֶּבֶן לַסּוּסִים וְלָרָכֶשׁ יָבִאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אִישׁ כְּמִשְׁפָּטוֹ: (ט) וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם: (י) וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה  מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת  מִצְרָיִם: (יא) וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי שְׁמוֹ בְכָל הַגּוֹיִם סָבִיב: (יד) וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵאֵת כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת חָכְמָתוֹ: מדוע אם כן מכונה שלמה קהלת?

 רש"י מבאר: "קהלת - על שם שקיהל חכמות הרבה וכן במקום אחר קוראו  אגור בן יקא שאגר כל החכמה והקיאה  כוונתו לפסוק מספר משלי, שהם משליו של שלמה כפי שמפורש בתחילת הספר: "מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה  בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה". בקהלת רבה פרשה א נדרש: למה נקרא שמו קהלת שהיו דבריו נאמרין בהקהל, על שם שאמר (מלכים א' ח') אז יקהל שלמה, ר' אחא בשם ר' הונא משמר נכנס משמר יוצא, לשמוע חכמת שלמה, והוא שמלכת שבא אמרה לו אשרי אנשיך ואשרי עבדיך אלה, וכתיב (שם /מלכים א'/ ד') ויבואו מכל העמים לשמוע את חכמת שלמה, שלש שמות נקרא לו, ידידיה, קהלת, שלמה... ראב"ע מבאר: ונקרא כן על לשון החכמה שנקהלה בו.  בפירוש המיוחס לרשב"ם אנו מוצאים: " שלמה נקרא קהלת על שם שקהל חכמות מכל בני קדם ונתחכם מכל האדם.  כל הפרושים מכירים בכך שקהלת הוא שלמה ושהשרש הוא קהל. בשיר השירים רבה פרשה א  תני רבי חייא רבה רק לעת זקנת שלמה שרתה עליו רוה"ק ואמר ג' ספרים משלי וקהלת ושיר השירים, ר' יונתן אמר שה"ש כתב תחלה ואח"כ משלי ואח"כ קהלת ומייתי לה ר' יונתן מדרך ארץ כשאדם נער אומר דברי זמר, הגדיל אומר דברי משלות, הזקין אומר דברי הבלים, ר' ינאי חמוי דר' אמי אמר הכל מודים שקהלת בסוף אמרה.

 

 

 

שיחה שנייה / בקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת

 

בקהלת רבה פרשה יא נדרש:

שמח בחור בילדותך, אמר ר' שמואל בר ר' יצחק בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שמצאו בו דברים שהן מטין לצד מינות, אמרו זה חכמתו של שלמה שאמר שמח בחור בילדותך, משה אמר (במדבר ט"ו) ולא תתורו אחרי לבבכם, שלמה אמר והלך בדרכי לבך הותרה הרצועה, לית דין ולית דיין? כשאמר כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט אמרו יפה אמר שלמה.

בתלמוד בבלי מסכת שבת דף ל עמוד ב:

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה, ומפני מה לא גנזוהו - מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה...  ומאי דבריו סותרין זה את זה? - כתיב: טוב כעס משחוק (קהלת ז) וכתיב : לשחוק אמרתי מהולל.  (קהלת ב).  כתיב: ושבחתי אני את השמחה (קהלת ח) וכתיב:  ולשמחה מה זה עשה. (קהלת ב)

בפירושו לפסוק ג בפרק ז " טוֹב כַּעַס מִשְֹּחוֹק כִּי בְרֹעַ פָּנִים יִיטַב לֵב": אומר ראב"ע : "ועיקר הצורך הוא שייראו בדברי שלמה בספר הזה דברים קשים, מהם שיאמר במקומות רבים דבר ויאמר הפך הדבר. ובעבור זה אמרו חכמי ישראל ז"ל: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה,  וכאן מונה ראב"ע תשע סתירות  והוא מוסיף: והמחפש היטב ימצא עוד כאלה בספר הזה, וידוע כי הקל  שבחכמים לא יחבר ספר ויסתיר דבריו בספרו. בהמשך הסוגיא מנסה התלמוד ליישב חלק מן הסתירות. לא קשיא טוב כעס משחוק - טוב כעס שכועס הקדוש ברוך הוא על הצדיקים בעולם הזה, משחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא על הרשעים בעולם הזה. ולשחוק אמרתי מהולל - זה שחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים בעולם הבא. ושבחתי אני את השמחה - שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עשה - זו שמחה שאינה של מצוה". 

נסיונות יישוב הסתירות של התלמוד ושל מרבית המפרשים בעקבותיו הן מקומיות. נסיון יישוב לכל סתירה לחוד. הדרך ליישוב היא הדרך הרגילה בתלמוד ליישב סתירות. מדובר בשני מקרים שונים, פסוק אחד מדבר על המצב הרגיל, השכיח ופסוק שנ מדבר על הנדיר, יוצא הדופן. פסוק אחד הוא דעת אדם אחר ופסוק שני היא דעת שלמה החולק עליו. וממילא אין סתירה לפנינו אלא מחלוקת.

מבלי לפגוע בכל אחת מדרכי היישוב האלה יש המציעים דרך יישוב כוללת לסתירות כביכול שבספר קהלת. הדברים באים בעקבות פירושו של ראב"ע לפסוקים הראשונים של פרק ב': "אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַם הוּא הָבֶל: לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה: תַּרְתִּי בְלִבִּי לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת בְּשָׂרִי וְלִבִּי נֹהֵג בַּחָכְמָה וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם: " אמרתי - ידבר עם נפשו... אנסכה - יש אומרים כי הוא מן נסה והכ"ף לדמות הנוכח כענין אנסה אותך כמו אחוך שמע לי, אכנך ולא ידעתני". קהלת אומר לליבו, אומר לעצמו אנסה אותך. אנסה אותך בדרכים שונות. בכל פעם מדברת מגרונו של קהלת דמות אחרת, דמות ההולכת בדרך מסויימת. הלכי הרוח השונים בנפשו של קהלת נראים לנו במבט שטחי כסתירות. דמות הסכל מדברת אחרת מאשר החכם המנסה להתחקות אחר סוד החיים. אחרת מדבר רודף הממון אוהב הכסף, ובאופן שונה מתבטא אוהב השמחה והחיים. מטרת הנסיון שמנסה שלמה את לבו היא לעזור לבני האדם לבחור בדרך הנכונה בחיים. "עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם:"

 

 

 

שיחה שלישית - ואתנה ליבי לדעת חכמה ... (א' טז)

בשיחתנו הקודמת הזכרנו את פירושו של ראב"ע לתחילת פרק ב': "אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַם הוּא הָבֶל: לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה: תַּרְתִּי בְלִבִּי לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת בְּשָׂרִי וְלִבִּי נֹהֵג בַּחָכְמָה וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם: " אמרתי - ידבר עם נפשו... אנסכה - יש אומרים כי הוא מן נסה והכ"ף לדמות הנוכח כענין אנסה אותך...  מטרת הנסיון שמנסה שלמה את לבו היא לעזור לבני האדם לבחור בדרך הנכונה בחיים. "עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם:" האדם המהלך בעולם מהלך כבתוך מבוך. הוא עלול ללכת בדרך ולגלות בסופה, בסיום חייו, שטעה לכל האורך. קהלת מבקש לסייע לנו לבחור בדרך הנכונה. הוא מנסה לסמן את הדרכים המובילות ללא כלום. הדרך הראשונה שהוא בוחן היא דרך החכמה: "וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם ... סַבּוֹתִי אֲנִי וְלִבִּי לָדַעַת וְלָתוּר וּבַקֵּשׁ חָכְמָה וְחֶשְׁבּוֹן וְלָדַעַת רֶשַׁע כֶּסֶל וְהַסִּכְלוּת הוֹלֵלוֹת: קהלת מבחין בין חכמה מעשית, זו המסייעת לאדם להשיג את צרכיו בחיים. חכמה המחייה את בעליה. אדם אשר לו חכמה כזו יש לו יתרון על פני חסר החכמה: "טוֹבָה חָכְמָה עִם נַחֲלָה וְיֹתֵר לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ: כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ: הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר:  וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ: הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ ... טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד: כִּי מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹךְ כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד רָשׁ:   טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הרבה. (א) מִי כְּהֶחָכָם וּמִי  יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא: יחד עם זאת גורלו של החכם אינו שונה מגורלם של יתר בני האדם: "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם: וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל: כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל": ...שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם":

כנגד החכמה המעשית מעמיד קהלת את החכמה עיונית, זו המנסה לפענח את סוד החיים ולחסוף את תעלומות היקום. "וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ: ... דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר הָיָה לְפָנַי עַל יְרוּשָׁלִָם וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת: וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְדַעַת הֹלֵלוֹת וְשִׂכְלוּת יָדַעְתִּי שֶׁגַּם זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ. החכמה מן הסוג הזה מתסכלת. ככל שאדם מתקדם בה הוא מגלה כמה רב חסרון ידיעתו: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב: כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי: רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ: דרך החכמה אינה ניתנת להשגה. כיוון שהחכמה היא אין סופית. אדם אינו יכול להגיע בחייו הסופיים אל האין סופי: "כַּאֲשֶׁר נָתַתִּי אֶת לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְלִרְאוֹת אֶת הָעִנְיָן אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ כִּי גַם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֵׁנָה בְּעֵינָיו אֵינֶנּוּ רֹאֶה: וְרָאִיתִי אֶת כָּל מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי לֹא יוּכַל הָאָדָם לִמְצוֹא אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ בְּשֶׁל אֲשֶׁר יַעֲמֹל הָאָדָם לְבַקֵּשׁ וְלֹא יִמְצָא וְגַם אִם יֹאמַר הֶחָכָם לָדַעַת לֹא יוּכַל לִמְצֹא: מדוע אם כן מתעסקים בני האדם בחכמה מסוג זה? על כך משיב קהלת, הקב"ה נטע בבני האדם את יצר הסקרנות, את הרצון לחשוף נסתרות להבין את שאינו מובן: מַה יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל: רָאִיתִי אֶת הָעִנְיָן אֲשֶׁר נָתַן  אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ: אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת  הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף: העולם כתוב חסר. העלם. במדרש תנחומא פרשת קדושים סימן ח נדרש: ... שלא יאמר אדם אני זקן כמה שנים אני חי מה אני עומד מתיגע לאחרים למחר אני מת, אמר שלמה:  את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בלבם העלם כתיב חסר וא"ו מהו כן אילולי שהקב"ה העלים מלבו של אדם את המיתה לא היה אדם בונה ולא נוטע שהיה אומר למחר אני מת למה אני עומד ומתיגע לאחרים לפיכך העלים הקב"ה מלבות של בני אדם את יום המיתה שיהא אדם בונה זכה יהיה לו לא זכה לאחרים... רש"י בפירושו לפסוק מביא את המדרש ומבאר: גם את העולם נתן בלבם וגו' - גם את חכמת העולם אשר נתן בלב הבריות לא נתן הכל בלב כל אחד ואחד אלא זה קצת וזה קצת כדי שלא ימצא האדם את כל מעשה הקב"ה לדעת אותו ולא ידע את עת פקודתו ובמה יכשל כדי שיתן לב לשוב שידאג ויאמר היום או מחר אמות ולכך כתוב כאן העלם חסר לשון העלמה שאם ידע האדם יום מיתתו קרוב' לא יבנה בית ולא יטע כרם לכך הוא אומר שהכל יפה עשה בעתו זה שיש עת למיתה דבר יפה הוא שסומך האדם לומר שמא עדיין עת מיתתי רחוק ובונה בית ונוטע כרם וזו יפה שנעלם מן הבריות:

דרך החכמה אליבא דקהלת היא דרך בלתי ניתנת להשגה, מייגעת ומתסכלת.

 

 

 

שיחה רביעית -  מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ

 

אחת הדרכים שקהלת מנסה לבחון, בחפשו לבני האדם את הדרך המתאימה,  היא דרך העמל.

קהלת מרבה להשתמש בתיבה עמל במשמעות של רכוש, עושר. בדומה לפירושה בפסוק בתהילים פרק ק"ה: (מד) "וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ": וכפי שמפרש רשב"ם בעמלו - ממונו אשר טרח בו.

אדם מעמיד לעצמו משימה בחייו לצבור הון להרבות רכוש. דרך זו, סבור קהלת, היא חסרת ערך: הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים: עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי: עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים: קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם: כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת: וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי: וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה כִּי לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי: וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:

הרכוש שאדם צובר יעבור בסופו של דבר לאחר. הטרחה שטרחת כל חייך הייתה לשוא:  (יח) וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת כָּל עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ שֶׁאַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי. וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל וְיִשְׁלַט בְּכָל עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ גַּם זֶה הָבֶל: (כ) וְסַבּוֹתִי אֲנִי לְיַאֵשׁ אֶת לִבִּי עַל כָּל הֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: (כא) כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ גַּם זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה: הקב"ה נוטע בלבו של אדם לצבור רכוש כדי שיוכל להעבירו למי שטוב לפניו: "כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ":

(א) יֵשׁ רָעָה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְרַבָּה הִיא עַל הָאָדָם: אִישׁ אֲשֶׁר יִתֶּן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְאֵינֶנּוּ חָסֵר לְנַפְשׁוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ כִּי אִישׁ נָכְרִי יֹאכְלֶנּוּ זֶה הֶבֶל וָחֳלִי רָע הוּא:

(יב) יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ: וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה: כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה  לֹא יִשָֹּא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ: וְגַם זֹה רָעָה חוֹלָה כָּל עֻמַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ וּמַה יִּתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ:

הצובר הון ורכוש חי כל חייו בחשש שמא יאבד ממונו:  "כִּי מֶה הֹוֶה לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ שֶׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: כִּי כָל יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ גַּם זֶה הֶבֶל הוּא: (יב) יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ: וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה: כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה לֹא יִשָֹּא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ: וְגַם זֹה רָעָה חוֹלָה כָּל עֻמַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ וּמַה יִּתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ: גַּם כָּל יָמָיו בַּחֹשֶׁךְ יֹאכֵל וְכָעַס הַרְבֵּה וְחָלְיוֹ וָקָצֶף:

 גם דרך העמל מתסכלת שהרי אין אדם משיג את כל מה שהוא מבקש לעצמו. הרכוש הוא אין סופי ואדם לעולם לא ישיג את מבוקשו. בקהלת רבה פרשה א  אומר ר' איבו אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו אלא אם יש לו מאה רוצה לעשות  אותם מאתים, ואם יש לו מאתים  רוצה לעשותם ארבעה מאות... כדברי קהלת: "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה גַּם זֶה הָבֶל:" (ז) כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא:

 גם דרך העמל אינה הדרך שעליה מבקש קהלת להכריז כדרך טובה לבני האדם אשר יעשו תחת השמים מספר ימי חייהם: היא אין סופית גורמת לסבל ולדאגה, ובסופו של דבר אין לאדם כל הבטחה שיוכל להנות ממנה.

 

 

 

שיחה חמישית - אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב

 

במסגרת בחינותיו למציאת הדרך: עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם: מנסה קהלת לבחון את דרך השמחה. תחילה הוא בוחן את דרך השמחה החומרית: הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים: עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי: עָשִׂיתִי  לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים: קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם: כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת: וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי: וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה כִּי לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי: מסקנה ראשונה מביא קהלת בתחילת פרק ב': אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַם הוּא הָבֶל: לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה: שמחה הבאה בעקבות שתיית היין, היא אחותו של השחוק, שעשועי הליצנים, שמחה כזו של הוללות מגנה קהלת ומשייך אותה אל הסכלות. ואולם אפשר לבאר כי פירוש הכתוב שונה. קהלת משבח את השמחה אך לדעתו היא קצרה ולא נמשכת זמן רב. כמה זמן נמשכת שמחה זו?  וכך מבאר רש"י את הכתוב: "ולשמחה מה זו - טובה עושה הרי סופה תוגה":  בקהלת רבה פרשה ב נדרש הכתוב: "לשחוק אמרתי מהולל מה מעורבב השחוק ששחקה מדת הדין על אלישבע בת עמינדב, אלישבע בת עמינדב ראתה ד' שמחות ביום אחד, משה יבמה מלך, נחשון אחיה נשיא ראש כל הנשיאים, אהרן בעלה כהן מלובש אבני אפוד, שני בניה סגני כהונה, וכיון שנכנסו להקטיר שלא ברשות נשרפו ונהפכה שמחתה לאבל הוי אומר ולשמחה מה זו עושה שנאמר (ויקרא ט"ז) אחרי מות שני בני אהרן וגו'".

ד"א לשחוק אמרתי מהולל מעשה היה באחד מגדולי בבל שנשא בנו אשה ברביעי עשה סעודה לחכמים אמר לבנו עלה לעלייה והבא לנו יין טוב מחבית פלוני, עלה להביא יין ישן מן העליה הכישו נחש ומת, המתין לירד ולא ירד אמר אעלה ואראה מה טיבו שבני מתעכב, עלה ומצאו שהכישו נחש ומת מושלך בין החביות המתין אותו חסיד עד שאכלו ושתו האורחין כל סעודתן וגמרו לברך אמר להם רבותי לא לברך ברכת חתנים לבית אותו האיש באתם לברך בנו עכשיו אמרו עליו ברכת אבלים על בנו, לא להכניסו לחופה באתם הכניסוהו לקבר, עאל ר' זכאי ואפטר עליה לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה.

 קהלת משבח את שמחת החיים הנובעת מהתבוננות במה שהשיג אדם בחייו. רצוי שישמח אדם בחייו: "וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו כִּי הוּא חֶלְקוֹ כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו": אך גם אם ירצה אדם לבחור בדרך הזאת ולשמוח כל ימי חייו, הדבר אינו נתון  לבחירתו: הקב"ה הוא המחלק לבני האדם את מנות השמחה שלהם: "אֵין טוֹב בָּאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְהֶרְאָה אֶת נַפְשׁוֹ  טוֹב בַּעֲמָלוֹ גַּם  זֹה רָאִיתִי אָנִי כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים  הִיא: כִּי מִי יֹאכַל וּמִי יָחוּשׁ חוּץ מִמֶּנִּי: כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּ"כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת  רוּח".

יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו: וְגַם כָּל הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְרָאָה טוֹב בְּכָל עֲמָלוֹ מַתַּת אֱלֹהִים הִיא:

(טז) גם כל ימיו בחשך יאכל וכעס הרבה וחליו וקצף: (יז) הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו שיעמל תחת השמש מספר ימי חיו חייו אשר נתן לו האלהים כי הוא חלקו:

(יח) גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עשר ונכסים והשליטו לאכל ממנו ולשאת את חלקו ולשמח בעמלו זה מתת אלהים היא: (יט) כי לא הרבה יזכר את ימי חייו כי האלהים מענה בשמחת לבו:

מי שזוכה לשמוח צריך תמיד לזכור כי השמחה חולפת, כי האדם הוא בר חלוף, ועליו להשמר שלא תהפך שמחתו להוללות. ועל כן:

 

 

 

שיחה שישית - הֲבֵל הֲבָלִים  אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל  הֲבָלִים  הַכֹּל הָבֶל.

 

שלושים ושש פעמים נזכרת במגילת קהלת התיבה: הבל. המגילה פותחת בה: דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם:  הֲבֵל הֲבָלִים  אָמַר קֹהֶלֶת  הֲבֵל  הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל :

ולקראת סיום נאמר: הֲבֵל הֲבָלִים  אָמַר הַקּוֹהֶלֶת הַכֹּל  הָבֶל:

בדרך כלל הבל הם אדים העולים ממים רותחים. הצירוף 'הבל פה' מכוון לאוויר היוצא מהפה בשעת נשימה, אד חם העולה מן הפה.  וכך מנבא ישעיהו: ספר ישעיה בפרק נז: וְאֶת כֻּלָּם יִשָֹּא רוּחַ יִקַּח הָבֶל . הדימוי הוא לדבר חולף, שקר וכזב, משהו חסר משמעות וממשות עניין ריק מתוכן. על משמעיות אלה אנו יכולים לעמוד מן התקבולות הבאות: (ד) אָדָם  לַהֶבֶל דָּמָה / יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר: (תהילים פרק קמד)

(י) אַךְ הֶבֶל  בְּנֵי  אָדָם  / כָּזָב בְּנֵי  אִישׁ (תהילים פרק סב)  (ב) כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן  / וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר /  וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוא יְדַבֵּרוּ  / הֶבֶל  יְנַחֵמוּן... (זכריה פרק י).

 אל המילה הבל מוסיף קהלת פעמים אחדות את המילים רעות רוח.  פרק א  (יד) רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל  הֶבֶל וּרְעוּת  רוּחַ : פרק ב  (יא) וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת  רוּחַ  וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: פרק ב  (יז) וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּי הַכֹּל  הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ: פרק ב (כו) כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים גַּם זֶה הֶבֶל  וּרְעוּת רוח. פרק ד (ד) וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם זֶה  הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ: (ה) הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו וְאֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ: (ו) טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ :  פרק ד (ד) וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם זֶה  הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ: (ה) הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו וְאֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ:(ו) טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל  וּרְעוּת רוּחַ: פרק ו  (ט) טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. אצטט כאן מתוך דבריו של ד"ר יוסף קרליבך הי"ד על פי תרגומה של מרים גיליס לבית קרליבך: האמנם אומר ספר זה כולו ויתור, כניעה ויאוש  - בפסקו את פסק דינו הנורא: "הכל הבל ורעות רוח? האם ספר קהלת הוא באמת ספר הפסימיזם, ספר המטיל ספק בכל ערכי אנוש? ישנם שני סוגי פסימיזם: מחד גיסא הפסימיזם של ההרס העצמי, ומאידך גיסא הפסימיזם של השחרור העצמי. אחד הממרר לנו כל רגע קט של אושר, ואחד המעניק לנו עצמאות, הופך אותנו בלתי-תלויים במכת הגורל והאסון, והוא מקהה את חודה של האכזבה, ותהיה גדולה כפי שתהיה. ספר קהלת שייך לסוג השני, והוא בא ללמדך: אל תדמה בנפשך שהנך קרבנה המיוחד של יד הגורל. אל תחשיב את ייסוריך יתר על המידה, כי מכות גורל הן חלק בלתי נפרד מההוייה האנושית. ... קהלת הוא ספרה של שמחת חיים עמומה, שמחה היודעת על הטרגדיה שבהוויה. הוא ספר הענוה  - ענות האדם שאינו מתהלל ואינו מתגאה. ספר זה בא ללמדך: אל ישיאוך הון ונכסים, כבוד ותהילה, הצלחה ועוצמה.  אל תזהה את חייך עם ערכים שבחומר. תורת החיים היא מעבר לחיים: בה' ובמצוותיו.

ועל כן קהלת איננו ספר של האופטימיזם המסולף, הוא אינו סם חיים אשר בעקבותיו בא הלם היקיצה. הוא אינו ספר של  הטעייה והשכחה עצמית - אבל הוא ספרו של חכם אשר עיניו בראשו, ואשר מקבל את בשורת האושר מתוך רגשי תודה, כשי מאת הגורל. הוא נושא את סבלו בשוויון נפש,  כי הוא יודע: ייסורים אינם מנת חלקו הבלעדית. ... ואז מופיע המות - מורה הדרך הדגול של החיים - ורק הוא ילמדך ערכים נצחיים, ואיזו היא הרוח שתמלא (אל נכונה) את נפשותינו עלי אדמות. והוא מעניק לנו את הסבלנות  העצומה, ואת כובד הראש ההולם את רגשות חיינו, והוא יורה אותנו את הענווה והבינה לשמוע את מצוות ה' ולציית לחוקותיו. דווקא המות יראה לנו, מה יקר הוא ערכו של כל רגע קט לעשייה הטובה "עשה היום - כי זה הנכון". נצל את השעה - כי היא אינה חוזרת עוד. מלא שעה עכשוית זו אושר - לפני שתחלוף מבלי לשוב, לפני שפגעי הזקנה והמות יקפצו עליך לעצורך מלפעול. רצינות המוות מעניקה לנפש תנופה, והיא מתרוממת ומתנשאת מעל כל הספקות של ההוויה האנושית ומתעלה לדרך ה' ולמצוותיו.

 

שמחת תורה

 

הפטרת וזאת הברכה

 

שמיני עצרת הוא גם שמחת תורה בארץ ישראל. אנו קוראים את פרשת וזאת הברכה המסיימת את ספר דברים ומתחילים לקרוא בפרשת בראשית הפותחת את התורה. הפרק המסיים את התורה מתאר את מותו של משה אבי הנביאים, המנהיג הראשון של עם ישראל: וַיַּעַל משֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה’ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן.  וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן.  וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר.  וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר.  וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶבֶד ה’ בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה’: וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.  וּמשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה. וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת משֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל משֶׁה. וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ משֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת משֶׁה

הפטרת שמחת תורה היא ביהושע פרק א' פרק הממשיך במקום שבו מסיימת התורה: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת משֶׁה עֶבֶד ה’ וַיֹּאמֶר ה’ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת משֶׁה לֵאמֹר: משֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  לאחר שיהושע פונה אל שבטי ראובן גד וחצי המנשה הם משיבים: וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה וְאֶל כָּל אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ. כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ אֶל משֶׁה כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ רַק יִהְיֶה ה’ אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם משֶׁה.  כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת רַק חֲזַק וֶאֱמָץ.  הרמב"ם ביד החזקה בהלכות מלכים פרק ג הלכה ח מצטט את הפסוק כהלכה:  כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך או שלא יצא מביתו ויצא חייב מיתה ואם רצה להרגו יהרג שנאמר כל איש אשר ימרה את פיך. תשובתם של השבטים מסתיימת בקריאה: "רַק חֲזַק וֶאֱמָץ". יהושע, שהיה כל ימיו משרת משה, זקוק לחיזוק מיוחד בעת כניסתו להנהגת העם. עתה עליו לקבוע סדרים, להחליט ליזום, לכבוש את הארץ. את הקריאה חזק ואמץ כבר שמע יהושע מפי משה. בספר דברים פרק ל"א  פסוק ז נאמר:  וַיִּקְרָא משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם. וַה’ הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת. ושם בהמשך בפסוקים כב-כג:  וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ.

רש"ר הירש מבאר בספר דברים שהקריאה חזק ואמץ ליהושע: כוללת את כל תפקידיו כמנהיג העם. והוא מוסיף:  וחכמים בארו במסכת ברכות ל"ב ע"ב": "חזק בתורה ואמץ במעשים טובים. היה חזק בהכרת תפקידיך מתוך התורה, היה אמיץ בהתגברות על כל המכשולים בקיומם. להיות חזק בעקרון ואמיץ בביצועו אלו הן הדרישות הראשונות המופנות אל המנהיג". הקריאה ליהושע מופיעה בהפטרה מפיו של הקב"ה:  בפסוק ו: חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם.  בפסוק ז: רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ משֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. ובפסוק ט הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת כִּי עִמְּךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. החיזוק מופיע לא רק בהקשר של חיזוק לקראת כיבוש הארץ אלא גם בהקשר לקיום התורה: רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ משֶׁה עַבְדִּי. הקריאה חזק ואמץ אינה יפה רק לשעת מלחמה. היא יפה  לימי שלום. אדם זקוק לחוזק ואומץ בשמירת התורה אל מול הפיתויים והניסיונות שהוא מתנסה בהם. הקשר שבין הפרשה להפטרה מלמד אותנו שלהבדיל ממנהיגים, שהם בני תמותה, בני חלוף, התורה היא נצחית והיא הערובה שהעם יוכל להמשיך בדרכו ההיסטורית. משה מת אך תורתו תורת חיים, כדברי ה' ליהושע: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשֹוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל. 

 

 

 

 הפטרת חנוכה

 

שבת ראשונה

 

ראיתי והנה מנורת זהב כולה

 

האירועים שבגללם אנו חוגגים את החנוכה אירעו בשנת 164 לפני הספירה, יותר ממאתים שנה לאחר חתימת המקרא. ב"מגילת תענית", חיבור קצר בן כארבעים משפטים, בלשון הארמית הממלכתית, נמנים ימים טובים שנקבעו במרוצת ימי בית שני, ימים בהם אסור להתענות ולספוד למת. המגילה נתחברה, כנראה בירושלים, סמוך לחורבן בית שני.  כמה מאות שנים לאחר חיבור המגילה נוסף לה קובץ מדרשי (סכוליון), שעיקרו ברייתות הבאות לפרש את המגילה הקצרה והסתומה.  על חנוכה נאמר בסכוליון בין השאר:  מה ראו לעשות חנוכה זו שמונה ימים? אלא בימי מלכות יוון נכנסו בני חשמונאי להיכל ובנו את המזבח וסדוהו בסיד, וכל שבעת הימים היו מתקנים בכלי שרת. חנוכת בית חשמונאי לדורות. ולמה היא נוהגת לדורות? אלא שעשאוה בצאתם מצרה לרווחה ואמרו בה הלל והודאה והדליקו בה נרות בטהרה, לפי שנכנסו יוונים בהיכל וטימאו כל הכלים ולא היה במה להדליק וכשגברה יד בית חשמונאי הביאו שבעה שיפודי ברזל וחיפום בבעץ, והתחילו להדליק.  לכאורה, היה צריך להיות קושי למצוא קריאה בתורה המתאימה להתרחשויות, ולמצוא הפטרה הולמת. האירועים, המתוארים במגילת תענית, בספרי חשמונאים, בפסיקתא, בברייתא בבבלי שבת כ"א ע"ב, ובמקורות נוספים, הביאו את חז"ל לקבוע את קריאת התורה בקרבנות הנשיאים בעת חנוכת המשכן. את היום השמיני של חנוכה אנו מכנים "זאת חנוכה", על שם הקריאה שנבחרה לאותו יום, סיום הקרבנות: "זאת חנוכת המזבח ביום הימשח אותו".  מיד בסמוך לפרשת הנשיאים באה סדרת בהעלותך, שבתחילתה מדובר על העלאת הנרות במנורה: "דבר אל אהרון ואמרת אליו, בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות... וזה מעשה המנורה מקשה זהב, עד ירכה עד פרחה מקשה היא, כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה."

אף על פי שהשבת היא גם שבת ראש חודש אנו קוראים את הפטרת שבת חנוכה, נבואה מנבואותיו של זכריה. זכריה הנביא עלה מבבל מיד עם הצהרתו של כורש המסיימת את התנ"ך: "מי בכם מכל עמו, ה' אלוהיו עימו ויעל." בימים קשים, של בצורת והתנכלויות מצד העמים השכנים, ימים של רפיון והפסקת בניין בית המקדש, קמו חגי וזכריה ועודדו את העם, להמשך בניין הבית. בנבואה שאנו קוראים להפטרה מבטיח הנביא את השראת השכינה במקדש, בתוך עם ישראל: "כי הנני בא ושכנתי בתוכך, נאום ה'. "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה'". במרכזה של הנבואה עומדת המנורה: "ראיתי והנה מנורת זהב כולה".  תיאור המנורה של זכריה סתום ברובו. המפרשים פירשו שהמנורה שבחזונו, דומה למנורת המשכן. תאורה של המנורה הראשונה, מנורת המשכן, מופיע פעמיים בספר שמות. לפי האמור בתורה, הראה ה' למשה את תבנית המנורה בהר. הקנה המרכזי נקרא המנורה. מן המנורה יוצאים שישה קנים, שלושה לכל צד. בתורה לא מתוארים מידות המנורה. לדעת חז"ל היה גובהה שמונה עשר טפחים. כקומת אדם רגיל. בתוספתא סוטה פרק י"ג, ה"א אמרו שכל ימי בית ראשון היו משתמשים במנורה שעשה משה.  במקדש שלמה היו על פי המסופר במלכים א' ז' מט, עשר מנורות:  "ואת המנורות חמש מימין וחמש משמאל לפני הדביר, זהב סגור והפרח והנרות והמלקחים, זהב..."  בתלמוד הבבלי מסכת מנחות דף צ"ח, ע"ב אמרו שכל המנורות עמדו לצד דרום. של משה באמצע, חמש מימינה וחמש משמאלה.  בבית שני עמדה מנורה אחת בלבד.  משחרב בית שני נגנזה המנורה של משה (במדבר רבה ט"ו, ז). על פי המסופר בחשמונאים א' א' כא, הוציא, אנטיוכוס אפיפנס, בשנת 169 לפנה"ס, מן המקדש את המנורה שעמדה שם מאז תחילתו של הבית השני.  החשמונאים העמידו במקומה מנורה אחרת. תחילה מנורה מאולתרת, כמתואר במגילת תענית ובמקורות נוספים. במשך הזמן ציפו את המנורה בזהב. עם החורבן נלקחה המנורה לרומי בתהלוכת נצחות המצויירת על שער טיטוס. המנורה המצויירת על שער טיטוס אינה מדויקת. כנראה, שינה אותה האומן, מדעתו. מנורה זו היא שנבחרה כסמל למדינה, כסמל לתקומתנו. עם החורבן אין משתמשים עוד בכלי המקדש. רק למנורה נשאר זכר. מדרש הגדול לויקרא ו', ב אומר: אע"פ שחרב המקדש ובטלו הנרות, הרי בתי כנסיות ובתי מדרשות שמדליקין בהן והן נקראים "מקדש מעט", שנאמר "ואהי להם למקדש מעט". המנורה אבדה.  נר החנוכה הדולק על הפתח מבחוץ, מלמדנו שגם נגד הרבה חושך, טומאה ורשעה, מעט אור, מעט טהרה, צדקות ומעשים טובים, יכולים להמשיך ולהאיר לנצח.

 

שבת שנייה

 

את היום השמיני של חנוכה אנו מכנים "זאת חנוכה", על שם הקריאה שנבחרה לאותו יום, סיום הקרבנות: "זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו". בתלמוד בבלי מסכת מגילה דף לא עמוד א נאמר על קריאת התורה בחנוכה ועל ההפטרה: בחנוכה - בנשיאים, ומפטירין (זכריה ג') בנרות דזכריה. ואי מיקלעי שתי שבתות, קמייתא (הראשונה) בנרות דזכריה, בתרייתא (מלכים א' ז') בנרות שלמה. ומבאר רש"י : נרות דזכריה - רני ושמחי על שם ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגו'. נרות דשלמה - ויעש חירום [וגו'] ואת המנורות חמש מימין וגו'. בשולחן ערוך אורח חיים סימן תרפד סעיף ב נפסק: בשבת שבחנוכה מוציאין ב' ספרים; באחד קורא בפרשת השבוע, ובשני קורא בשל חנוכה, ומפטיר: רני ושמחי; ואם חלו בו ב' שבתות, מפטיר בב' במלכים, בנרות דשלמה.

הר"ן בפירושו לרי"ף במסכת מגילה אומר: אף על גב דנרות דשלמה קדימי אפילו הכי עדיפי לן דזכריה משום דנבואות עתיד נינהו: כלומר: למרות שעל פי הסדר הכרונולוגי מקדש ראשון קודם לנבואות זכריה וסדר ההפטרות היה צריך להיות הפוך, וכאשר יש שבת אחת היינו צריכים להעדיף את הפטרת נרות שלמה, אנו מעדיפים את נבואת זכריה. כאשר אנו מזכירים את נסי העבר פנינו אל העתיד.

כאמור,  ההפטרה לקוחה מספר מלכים פרק ז' "ויעש שלמה את הכיורות. ההפטרה היא גם הפטרת ויקהל לפי מנהג האשכנזים והפטרת פקודי לפי מנהג הספרדים. הסיבה לבחירת הקטע כהפטרה לשבת השנייה של חנוכה ברור. הפרק מדבר בעשיית כלים שונים לבית המקדש בזמנו של שלמה המלך: סירות ויעים ומזרקות ומזבח הזהב ושולחן לחם הפנים ובעיקר המנורות. עיקרה של החנוכה היא חידוש עבודת המקדש והדלקת המנורה כפי שאנו אומרים בתפילת על הנסים: "ואחר כך באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך וטיהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קדשך". בחנוכה שלנו אנו קוראים על חנוכת שלמה, חנוכת הבית הראשון. ובפרשת ויקהל או פקודי אנו קוראים על חנוכת המשכן בימי משה.

בפסיקתא רבתי פרשה ב נאמר: שבע חנוכות הם חנוכת ברייתו של עולם דכתיב ויכולו השמים (בראשית ב' א') ואין ויכלו אלא לשון חנוכה דכתיב ותכל כל עבודת (שמות ל"ט ל"ב) חנוכת משה דכתיב ויהי ביום כלות משה להקים (במדבר ו' א') וחנוכת הבית דכתיב מזמור שיר חנוכת הבית לדוד (תהלים ל' א') וחנוכת בית שני ]שנאמר והקריבו לחנוכת בית אלהא וגו' (עזרא ו' י"ז) וחנוכת החומה שנאמר[ ובחנוכת חומת ירושלים (נחמיה י"ב כ"ז) וזו של עכשיו של בית חשמונאי וחנוכת העולם הבא שאף היא יש בה נרות כדכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים וגו' (ישעיה ל' כ"ו).

בתוספתא סוטה פרק י"ג, ה"א אמרו שכל ימי בית ראשון היו משתמשים במנורה שעשה משה.

בספר דברי הימים א' פרק כ"ח מסופר כי בין המתנות שהכין דוד למקדש, לפני מותו היו מנורות: "ומשקל למנורות הזהב, ונרותיהם זהב, במשקל מנורה ומנורה ונרותיה...".

במקדש שלמה היו על פי המסופר במלכים א' ז' מט, עשר מנורות: "ואת המנורות חמש מימין וחמש משמאל לפני הדביר, זהב סגור והפרח והנרות והמלקחים, זהב..."

בתלמוד הבבלי מסכת מנחות דף צ"ח, ע"ב אמרו שכל המנורות עמדו לצד דרום. של משה באמצע, חמש מימינה וחמש משמאלה. בבית שני עמדה מנורה אחת בלבד. משחרב בית שני נגנזה המנורה של משה (במדבר רבה ט"ו, ז).

עם החורבן אין משתמשים עוד בכלי המקדש. רק למנורה נשאר זכר.

מדרש הגדול לויקרא ו', ב אומר:

אע"פ שחרב המקדש ובטלו הנרות, הרי בתי כנסיות ובתי מדרשות שמדליקין בהן והן נקראים "מקדש מעט", שנאמר "ואהי להם למקדש מעט".

המנורה אבדה.

נר החנוכה הדולק על הפתח מבחוץ, מלמדנו שגם נגד הרבה חושך, טומאה ורשעה, מעט אור, מעט טהרה, צדקות ומעשים טובים, יכולים להמשיך ולהאיר לנצח.

 

 ארבעת הפרשיות

 

שקלים

פרשת ויקהל

 

השבת היא הראשונה לארבע פרשיות. אנו מוציאים שני ספרי תורה. בראשון אנו קוראים בפרשת השבוע פרשת ויקהל, ובשני אנו קוראים למפטיר את פרשת שקלים. הקריאה היא בפרשת כי תשא.

במשנה מגילה פרק ג' משנה ד אנו שונים: ראש חדש אדר שחל להיות בשבת - קורין בפרשת שקלים, חל להיות בתוך השבת  (כלומר חל ראש חדש באחד מימות השבוע) - מקדימין לשעבר, (כלומר קוראים פרשת שקלים בשבת שלפני ראש חדש אדר, כמו השנה)  ומפסיקין לשבת אחרת, בשניה זכור, בשלישית פרה אדומה, ברביעית החדש הזה לכם, בחמישית חוזרין לכסדרן. אנו נוהגים לקרוא בפרשת שקלים לפני ראש חדש אדר מכיוון שבראש חדש אדר השמיעו על השקלים.

 במשנה הראשונה של מסכת שקלים שנו: באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. בתלמוד הבבלי מסכת מגילה דף כט עמוד א ועמוד ב מתייחסים אל המשנה: תנן התם: באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. בשלמא על הכלאים - דזמן זריעה היא, אלא על השקלים מנלן? אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה: דאמר קרא: "זאת עלת חדש בחדשו" (במדבר כ"ח) אמרה תורה: חדש והבא קרבן מתרומה חדשה. וכיון דבניסן בעי אקרובי מתרומה חדשה, קדמינן וקרינן באחד באדר, כי היכי דליתו שקלים למקדש. כלומר: בניסן מתחילה כביכול שנת הכספים החדשה במקדש ולפיכך מקדימים להכריז באדר כדי שהעם יביא את שקליו למקדש. בהמשך הדברים בגמרא מופיעה מחלוקת רב ושמואל מה קוראים לפרשת שקלים: מאי פרשת שקלים? רב אמר: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי" (במדבר כ"ח), ושמואל אמר: "כי תשא" . (שמות ל). אנו נוהגים לקרוא בפרשת כי תשא. בפרשה מופיעות שלש פעמים התיבות: תרומת-ה'.  "זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה': כל העבר על הפקדים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה'. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשתיכם: ואומר רב יוסף: שלש תרומות הן של מזבח למזבח ושל אדנים לאדנים ושל בדק הבית לבדק הבית. הפסוק האשון מדבר בתרומה לאדנים שסכומה קבוע: מחצית השקל. הפסוק השני מדבר בתרומה לבדק הבית, תרומה שאין לה קצבה. הפסוק השלישי מדבר בתרומה למזבח ובו כתוב לכפר על נפשותיכם.

להפטרה קוראים לפי מנהג האשכנזים במלכים ב פרק י"ב: בן שבע שנים יהואש במלכו: למנהג עדות המזרח מתחילים בפרק י"א ויכרות יהוידע. בהפטרה נזכר עניין מחצית השקל: "ויאמר יהואש אל הכהנים כל כסף הקדשים אשר יובא בית ה’ כסף עובר איש כסף נפשות ערכו כל כסף אשר יעלה על לב איש להביא בית ה': יקחו להם הכהנים איש מאת מכרו והם יחזקו את בדק הבית לכל אשר ימצא שם בדק:  ומפרש רד"ק: ואמר לכהנים שיקבצו כל כסף המובא בית ה' וגם הכריז על השקלים שיביאו אותם כמו שאומר בדברי הימים ויתנו קול ביהודה ובירושלם להביא בית ה' משאת משה עבד האלהים ומשאת משה הוא כסף שקלים קראו משאת על שם כי תשא את ראש בני ישראל ושלשה כספים זכר הנה כסף עובר הוא מחצית השקל כמו שנאמר כל העובר על הפקודים איש כסף נפשות ערכו הוא האומר ערכי עלי או ערך פלוני עלי כל כסף אשר יעלה על לב איש הוא המתנדב לבדק הבית. על הקשר שין ההפטרה לקריאה בפרשת שקלים אנו יכולים לעמוד גם מדברי הבבלי במגילה: מיתיבי: ראש חודש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים, ומפטירין ביהוידע הכהן. בשלמא למאן דאמר כי תשא - היינו דמפטירין ביהוידע הכהן, דדמי ליה, דכתיב: כסף נפשות ערכו. התרומות למקדש הן המכנה המשותף בין המפטיר להפטרה.

 

זכור

 

פרשת ויקרא - אשר קרך בדרך

 

בשבתות מיוחדות ובחגים, אנו מוסיפים למפטיר קריאה מיוחדת, ואזי ההפטרה נקשרת אל המפטיר ולא אל הפרשה. הדבר נכון, כמובן, לארבע הפרשיות: שקלים, שנקראה בשבת שלפני ראש חדש אדר שני, "זכור" הנקראת בשבת שלפני הפורים, "פרה" - השבת הסמוכה לפרשת החדש, ופרשת החודש בשבת הסמוכה לראש חדש ניסן.

השבוע אנו פותחים בקריאת חומש ויקרא, ספר שמדרש בראשית רבה מעיד עליו שהוא מלא הלכות רבות. לפי מניין המצוות של הרמב"ם מכיל הספר 247 מצוות, שהן כ-40% מכלל המצוות.

המפטיר לפרשת זכור הוא בספר דברים בפרשת כי תצא: "זכור את אשר עשה לך עמלק, בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עייף ויגע, ולא ירא אלוהים. והיה בהניח ה' אלוהיך לך מכל אויביך מסביב, בארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק, מתחת השמים. לא תשכח."

בתוספתא מגילה פרק ג' ה"ב אנו שונים: בשניה, זכור, (כלומר בשבת השנייה מארבעת הפרשיות קוראים זכור) ומפטירין: כה אמר ה' פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל. אי זו היא שבת שנייה, (כלומר: שבוע שני) כל שפורים חל להיות בתוכה ואפילו בערב שבת."

ההפטרה משמואל א' פרק ט"ו, מספרת כיצד מצווה שמואל את שאול, המלך הראשון לקיים את מצוות מחיית זכר עמלק: עתה לך והכיתה את עמלק, והחרמתם את כל אשר לו, ולא תחמול עליו, והמתה מאיש עד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור". שאול לא קיים את מחיית עמלק בצורה מלאה, החייה את מלך עמלק והעם לקח משלל הבהמה. שמואל אומר אל שאול: כי מאסתה את דבר ה', וימאסך ה', מהיות מלך על ישראל.

עונשו של עמלק, הוא החמור שבעונשים. ושואל אברבנאל: האומנם למה זה העניש הקב"ה בעונש גדול את עמלק למחות זרעו ולא עשה כן לכל גוי מגויי הארץ, וגם לא לאדום שהיה מזרע עמלק, אבל בהפך שציווה: לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, וציווה שלא יתגרו בו מלחמה?

ננסה להשיב על שאלתו. המכנה המשותף לשלושת הפרשיות העוסקות בעמלק הוא ציון העובדה שעמלק בא אל ישראל, בדרכם לארץ. בסיפור מלחמת עמלק, בסוף פרשת בשלח, פרשה שהיא הקריאה בתורה לפורים אנו קוראים: ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. בפרשת עמלק בספר דברים, שנקרא השבת למפטיר: אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, אשר קרך בדרך... ובהפטרה: פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל, אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים.

מהו איפוא חטאו של עמלק?

בשירת הים אנו קוראים, כי כתוצאה מנפלאות ה' במצרים "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז ישבי פלשת... נמגו כל יושבי כנען". ניסי ה' השאירו רושם רב על עמי הסביבה. לאחר ארבעים שנה אומרת רחב: "ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם כי ה' אלקיכם הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" (יהושע ב' יא) חרף הרושם הזה בא עמלק ממרחק להלחם בישראל, ובכך הרי הוא כמי שמכריז ואומר: איני ירא אלקים.

להתרסתו של עמלק הייתה, לדעת המדרש, תוצאה חמורה: היא גרמה שעמים אחרים יצאו בעקבותיו. כמו למשל אדום שהתנגד לישראל "פן בחרב אצא לקראתך", וכן סיחון "ויצא לקראת ישראל המדברה... וילחם בישראל". רבותינו ביטאו רעיון זה במשל על האמבטי הרותחת שבמדרש תנחומא. רש"י מביא משל זה בדברים, כ"ה יח  ד"ה :  אשר קרך בדרך -  "ד"א לשון קור וחום צננך והפשירך מרתיחתך שהיו העובדי כוכבים יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה אע"פ שנכוה הקרה אותה בפני אחרים".

רמב"ן בפירושו לשמות פרק י"ז פסוק טז משיב: וטעם העונש שנענש עמלק יותר מכל העמים, בעבור כי כל העמים שמעו וירגזון (לעיל טו יד), ופלשת אדום ומואב ויושבי כנען נמוגו (שם) מפני פחד ה' ומהדר גאונו, ועמלק בא ממרחק כמתגבר על השם, ולכך אמר בו ולא ירא אלהים (דברים כה יח), ועוד כי הוא נין עשו וקרוב לנו, עובר מתעבר על ריב לא לו.

 

לאחר המלחמה אומר ה' אל משה: כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים. ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' ניסי. ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור.

 

פרה

 

כי תשא - ויקחו אליך פרה אדומה תמימה

 

גם השבת נדחית ההפטרה הרגילה, מפני ההפטרה המיוחדת לשבת זו: פרשת פרה. פרשת שקלים, שנקראה בשבת שלפני ראש חדש אדר, עסקה במחצית השקל, הנשקלת לקראת תחילת שנת הכספים החדשה של הקרבנות, בחדש ניסן. פרשת פרה ופרשת החדש שלאחריה באות כשאנו מתקרבים לחדש הראשון לחדשי השנה, חדש ניסן, ולחג החרות, חג הפסח. כדי שיוכל אדם להקריב את הפסח עליו להכין את עצמו. הטמאים חייביים להטהר, שכן טמא אסור בהקרבת הפסח, ובאכילתו.

השבת, שבת פרה, אנו קוראים למפטיר את תחילת פרשת חוקת בספר במדבר. הפרשה מדברת על לקיחת פרה אדומה תמימה, אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול, על שחיטתה, שריפתה וערבוב אפרה במים. מי אפר הפרה משמשים לטהר טמאי מתים. דיני פרה אדומה נמסרו למשה ולאהרון, כך גם דיני קידוש החדש ודיני הפסח. כהפטרה לפרשת פרה אנו קוראים את מחציתו השניה של פרק ל"ו ביחזקאל: "בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם, כטומאת הנידה הייתה דרכם לפני." הפרשה עוסקת בטומאה ובטהרה ממנה, וההפטרה עוסקת בטומאה וטהרה. הטומאה מפרידה בין ישראל לבין אביהם שבשמים.

שתי טומאות הן. טומאה שניגודה הוא: טהרה, טומאת הגוף, ממנה יכול האדם להטהר על ידי מעשי טהרה. טומאת המת היא טומאה כזו. ניגודה של הטומאה השניה הוא: קדושה. טומאה זו מכונה: "טומאת הקדושות". טומאה כזו נגרמת כתוצאה מחטאים. כגון: עריות, או אכילת מאכלות אסורים. לטומאה כזו אין התורה נותנת דרכי טהרה.

הפרשה מדברת בטומאת המת ובדרכי הטהרה ממנה. יחזקאל מדבר על טומאה שבאה כתוצאה מן החטא: "בן אדם, בית ישראל יושבים על אדמתם, ויטמאו אותה, בדרכם ובעלילותם, כטומאת הנידה הייתה דרכם לפני". העם מטמא את הארץ בשפיכות דמים ובעבודת גילולים. העונש על החטאים הוא גלות. בפרשת העריות בספר ויקרא מזהיר הקב"ה את העם: "ולא תקיא הארץ אתכם, בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם". ואומר הנביא: "ואשפך חמתי עליהם על הדם אשר שפכו על הארץ ובגילוליהם טמאוה. ואפיץ אותם בגויים ויזרו בארצות... הנביא מזכיר כאן את החטאים אשר חז"ל קבעו אותם כיהרג ואל יעבר. טומאת הנידה - מרמז על גילוי עריות, הדם אשר שפכו - שפיכות דמים, ובגילוליהם טמאוה - עבודה זרה. הגלות גרמה לחילול ה'. הגויים הצביעו על הגולים ואמרו: "עם ה' אלה ומארצו יצאו". ה' חומל על שם קדשו, אינו חפץ שחילול ה' ימשך, והוא מחליט לקדש את שמו בגויים, באמצעות עם ישראל. חילול ה' הוא עצם המצאם של עם ה' בגלות, דבר העלול להתפרש ע"י הגויים כחוסר יכולת של הקב"ה לגאלם. חילול ה' נגרם גם על ידי מעשי העם הממשיך לחטוא גם בגלות. הגויים מצפים מעם ה' שמעשיו יהיו למופת. וכשאין זה כך מתחלל שם ה'. ה' עושה למען שמו ומקבץ את נדחי ישראל חזרה לארצם. ומבטיח הקב"ה: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם, ומכל גילוליכם, אטהר אתכם. ונתתי לכם לב חדש, ורוח חדשה אתן בקרבכם..." "והושעתי אתכם מכל טומאותיכם. ומבאר רד"ק: דרך משל, כמו שהטמא נטהר במים שטובל בהם, ובהזאת מי חטאת, כן הטמא מעוונות נטהר בכפרה.

הקשר החיצוני ברור. כאן וכאן אנו מדברים על טומאה. כאן וכאן אנו מדברים על הזיית מים, כדי לטהר את הטמאים. ככל הנראה, לא רק הקשר החיצוני הביא לבחירת הפרק כהפטרת פרה. ההפטרה רומזת לנו, שלא רק מפני טומאה פיזית עלינו להשמר לפני הפסח, כדי שנוכל להקריב קרבן ה' במועדו. עלינו להשמר מחטא, כדי שלא תקיא אותנו הארץ ויגרם חילול ה'. בהתקרבנו לחג הפסח, חג החרות, עלינו לדאוג להיות עם קדוש, ולטהר גם את לבנו. עלינו לשאוף לחיים טהורים, חיים שאין בהם חטא, חיים בלב חדש, של עם ה' בארצו: "ואת רוחי אתן בקרבכם, ועשיתי את אשר בחוקי תלכו, ומשפטי תשמרו ועשיתם. וישבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם, והייתם לי לעם, ואנכי אהיה לכם לאלוהים.

 

החודש הזה

 

פרשת שמיני  - החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה.

 

פרשת השבוע מתארת את המאורע הגדול של חנוכת המשכן בתום שמונת ימי המילואים. משה ואהרון מברכים את העם, כבוד ה' נראה אל העם, אש יצאה מאת ה' ואכלה את החלבים על המזבח. "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם." על האירוע הגדול מעיב מותם של בני אהרון. "ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש זרה אשר לא ציווה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם." הפסוקים אינם מבהירים את חטאם. אך בכל המקומות בו נזכרים נדב ואביהוא נקשרת האש הזרה והקרבה היתרה לה' אל מותם. בפרשת אחרי מות אומרת התורה "בקרבתם לפני ה' וימותו". בתחילת ספר במדבר נאמר: "וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה לפני ה'". ואף בבמדבר פרק כ"ו נאמר: "בהקריבם אש זרה". חטאם של בני אהרון נובע מעודף רצון שלא במקומו. הם משתדלים יותר מן המותר מתוך להיטות להתקרב אל ה'. עודף קירבה אף הוא אינו רצוי. הוא עלול לשרוף. התורה מלמדת שלא די ברצון הטוב. יש תנאים לביטויו. התנאים לעיתים מגבילים. מי שלהוט אחרי עבודת ה' ורואה במצווה וההלכה מגבלה לא רצוייה, ומדלג מעליהן, עלול למצוא את עצמו חוטא ומקלקל.

השבת היא שבת פרשת החודש. פרשת החדש נקראת כשאנו מתקרבים לראש חדש ניסן, החדש הראשון לחדשי השנה, אשר בתוכו חג החרות, חג הפסח.

הפתיחה לאירועי יציאת מצרים, ההוראה להתכונן לפסח, נאמרה למשה ולאהרן בראש חדש ניסן. ולפיכך אנו קוראים בשבת זו את הפסוקים מפרק י"ב בספר שמות, ובהם המצוות הראשונות שנתנו לעם ישראל. הפסוק הראשון: "החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה, מדבר בשני נושאים: הנושא הראשון, קידוש החדש, והעניין השני: קביעתו של ראש חודש ניסן כראש השנה לחודשים.

לתיבה חודש שתי משמעויות: מולד הלבנה, חידוש הירח. גם יום מולד הלבנה נקרא: חדש. כך למשל אומר יהונתן לדוד: מחר חדש, וכוונתו למה שאנו קוראים היום: ראש חדש. וכך נאמר גם בהפטרת השבוע מספר יחזקאל פרקים מ"ה-מ"ו: "שער החצר הפנימית הפונה קדים, יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח." במסכת ראש השנה פ"א מ"ז אנו שונים: "אב ובנו שראו את החודש". וברור שהכוונה למולד הירח.

חודש הוא גם יחידת הזמן שבין מולד למולד. זוהי המשמעות הרווחת בימינו לתיבה חדש. לתקופת זמן זו אנו קוראים גם ירח. ביסוד פירושו הראשון של רש"י לפסוק נמצאת המשמעות הראשונה של המילה: מולד. "הראהו לבנה בחידושה ואמר לו: כשהירח מתחדש, יהיה לך ראש חדש. לפי זה פירוש הכתוב: המולד הזה של הלבנה, ישמש לכם לקביעת ראשי חדשים.

פירושו השני של רש"י מבטא את המשמעות השנייה: "על חדש ניסן אמר לו: זה יהיה ראש לסדר מניין החודשים, שיהא אייר קרוי שני, סיוון שלישי. מפירוש הפסוק על פי המשמעות הראשונה של חדש, נובעת המצווה לקבוע את ראשי החודשים על פי מולד הירח. מפירוש הפסוק על פי המשמעות השנייה נובע שעלינו לקבוע את ראש חדש ניסן כראש לחדשים. לעומת ראש השנה בתשרי, שהוא ראש השנה לטבע, בו מתחילה השנה החקלאית, ראש השנה בניסן הוא רק לכם, שהרי עם יציאת מצרים נוצר למעשה עם ישראל.

הקריאה באה להזכיר לציבור כי חדש ניסן מתקרב, וכי עלינו להתכונן לפסח. ואכן בפרשת החדש באות המצוות לפסח מצרים ולפסח דורות מיד לאחר הפסוק הראשון

הפטרת השבוע ביחזקאל פותחת גם היא, לפי מנהג הספרדים, בראש חדש ניסן: "כה אמר ה' אלוהים, בראשון באחד לחדש תקח פר בן בקר תמים וחטאת את המקדש." ולאחר מכן בא עניין קרבן הפסח: "בראשון בארבעה עשר יום לחדש, יהיה לכם הפסח, חג שבועות ימים מצות יאכל. לאחר מכן באים קרבנות התמיד, קרבנות שבת, ראש חדש וקרבנות המועדים. האשכנזים מתחילים שני פסוקים קודם לכן, בפסוקעים המדברים בנשיא ישראל, בכבודו ובתפקידיו.

ראש חדש ניסן היה היום בו חנך משה את המשכן כפי שנאמר בפרשת פקודי בספר שמות: "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן". יחזקאל מדבר בנשיא אשר יקריב קרבנות במקדש השלישי.   הקריאה בתורה מזכירה לנו את ההתחלה. היא מזכירה לנו את ניסן של ראשית הגאולה. של ההכנות לפסח מצרים. ההפטרה רומזת לנו על החובה להכין עצמנו לקראת המשך הגאולה. דברי יחזקאל בהפטרה, מתארים לנו את היעד: העבודה במקדש לעתיד לבוא.

בעת הקמת המשכן התפלל משה, על פי המדרש: "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו". ולוואי שנזכה".

 

 שבת הגדול

 

מקור הכינוי שבת הגדול

 

מידי שנה אנו חוזרים ושואלים את השאלה: מדוע נקראת השבת שלפני הפסח "שבת הגדול". השם שבת הוא כידוע שם נקבה והיינו צריכים לומר שבת הגדולה.

התשובה המקובלת היא: כידוע שלשבת זו, שלא כמו לארבעת הפרשיות, אין קריאה מיוחדת בתורה אלא הפטרה מיוחדת בלבד. והפסוק המסיים את הפטרת השבת מסוף ספר מלאכי, הנבואה האחרונה בספרי הנביאים, הוא: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". ולכן השבת שבה קוראים את הפסוק שבו המילה ה'גדול' נקראת: שבת הגדול.

בהפטרה רמזים רבים לפסח הממשמש ובא. הנביא מלאכי מבשר את בשורת הגאולה לעתיד לבוא. מיכה הנביא אומר על גאולת העתיד: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות." ואמרו חז"ל בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. הבשורה על גאולת מצרים הייתה בשבת לפני הפסח, ובדומה לכך אנו קוראים בשבת שלפני הפסח את בשורת גאולת העתיד.

בפסח נידון העולם על התבואה. כאשר מביאים בני ישראל מעשר, הם מתברכים. ודרשו במדרש: "עשר תעשר - עשר בשביל שתתעשר". ובנבואה הנקראת להפטרה, קורא מלאכי: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים, והריקותי לכם ברכה עד בלי די". בבלי תענית דף ט' ע"א למדנו: אשכחיה ר' יוחנן לינוקא דריש לקיש (מצא ר' יוחנן ילד, תלמיד) אמר ליה: אימא לי פסוקיך. אמר לו עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר. אמר ליה: מנא לך (מנין לך)? אמר ליה: זיל נסה. (לך נסה). אמר ליה: ומי שרי (מותר) לנסוייה להקב"ה והכתיב לא תנסו את ה'? אמר ליה: הכי אמר ר' הושעיה חוץ מזו - שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ובחנוני נא בזאת.

כידוע בערב פסח מתקיימת מצוות ביעור המעשרות ווידוי המעשרות, ועל כן מובנת קריאת הפסוק 'הביאו את כל המעשר אל בית האוצר' כהכנה לפסח.

ליל הסדר הוא החג המשפחתי ביותר מכל החגים. האב חייב לקיים מצוות והגדת לבנך. הפסוק: המסיים את ההפטרה מתאר את תפקידו של אליה הנביא: "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", פסוק מתאים לקריאה לפני ליל הסדר.

ואולם השאלה הנדושה שאנו שואלים כמסורת כנראה שאינה שאלה.  שבת היא אמנם שם נקבה  כפי שאנו מוצאים בפסוק: (טז)  וְשָׁמְרוּ  בְנֵי יִשְׂרָאֵל  אֶת  הַשַּׁבָּת  לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם:  (יז) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם  הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. (שמות ל"א טז-יז) אך שבת היא גם קיצור מיום השבת.  זָכוֹר  אֶת יוֹם  הַשַּׁבָּת  לְקַדְּשׁוֹ. (שמות כ' ז ). ולפיכך בתפילה אנו אומרים גם וינוחו בה (בערבית) אך גם וינוחו בו (בשחרית), ואנו מברכים איש את רעהו בשבת שלום ומבורך ולא ומבורכת. גם התשובה אינה לגמרי מדויקת. לפי מנהג תימן אין קוראים הפטרה זו, כיוון שהרמב"ם אינו מזכירה, ובכל זאת השבת מכונה שבת הגדול. מקור הכינוי לשבת שלפני הפסח אינו ברור. ולפיכך ניתנו טעמים רבים לכינוי הזה.

יש המבארים כי השבת נקראת כך משום שהגדול בקהילה, כלומר רב הקהילה דורש דרשה גדולה מענייני הפסח ודיניו. יש מי שמוסיף כי הדרשה הייתה ארוכה מאד, ונמשכה עד אחרי חצות יום, ולפיכך נראה להם יום השבת גדול וארוך. בספר מהרי"ל (מנהגים) מובא: דרש מהר"י סג"ל פעם אחת בשבת הגדול שנת קפ"ז לפ"ק, והיא השנה שנתבקש בחדש אלול אח"כ לישיבה  של מעלה, תנצב"ה זכותו יעמוד לנו. ופתח הדרשה בק"ק וורמיישא בהאי לישנא: וידבר משה את מועדי (ויקרא  כ"ג, מד) ר"ת: והלוי יעקב דורש ברשות רבותיו. אנכי תולעת   מאיש ובזוי עם דעתי יוודע. שלשים  יום שואלים בהלכות פסח, וסעד ספר הרקח ממשה רבינו ע"ה שעמד מהחדש הזה משמע חדש שלם. וכתב  מהרא"ק ראיה דהא עמד בפסח ראשון והזהיר על השני עכ"ל. ואמר מהר"י סג"ל דהיינו דוקא בזמן הקרבנות  לבקר אחר מומין. ואף אשר עתה רבתה השכחה בגלותינו בעוה"ר, נהגו בשבת הגדול  להוציא בדרשה חובת  ציבור. וזהו אחד מן הטעמים שנקרא שבת הגדול, על דרך שנקרא יום כיפורים צומא רבה, לפי שמאריכין בו  בתפלה ובתחנונים, כך מאריכין כאן בדרשות משום דנפישי וחמירי הלכות פסח. והפייט קאמר "להוציא חובת  ציבור", אלמא דחובה היא לדרוש. ולעולם דורשים בשבת הגדול כשאין ערב פסח חל בו, דאז צריכין להקדים  ולדרוש. ועמדו רבותינו הפייטנים ותיקנו את סדרם דרך כללות בקוצר, והיה בו די לראשונים. שוב נתמעטו  הלבבות, ועמדו פרשנים כגון הר"ר שמואל מפלייזא פי' הפיוט ד"אלהי הרוחות", וגדול א' פי' הפיוט ד"אדיר דר  מתוחים". וסמכינא אהא דכל בעל בית ילמוד הסדר, ובעו"ה מרוב טרדות ומיעוט הלבבות גם זה לא נעשה. 

במסורת האשכנזית הסבר אחר לשם שבת הגדול: רש"י כורך את השם בשבת שלפני יציאת מצרים. בני ישראל נצטוו לקחת בעשור לחדש ניסן שה תמים, ולשמרו עד ליום ארבעה עשר לחדש, לשם קרבן פסח. העשירי לחדש ניסן של יציאת מצרים היה שבת. המצרים ניסו לפגוע בהם ולא עלה בידם. לזכר הנס הגדול קבל היום את התואר הגדול. וזה לשון ספר הפרדס המיוחס לרש"י ולשון סידור רש"י סימן שנ"ב: שבת שלפני הפסח נהגו בני אדם לקרוא אותו 'שבת הגדול' ולא ידעו על מה הוא גדול מכל שבתות השנה, אלא לפי שניסן שבו יצאו ממצרים חמישי בשבת היה, כדאמרינן בסדר עולם, ומקחו של פסח מבעשור היה, בשבת שלפני הפסח. אמרו בני ישראל: הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו' אמר להם הקב"ה: עתה תראו הפלא אשר אעשה לכם. הלכו ולקחו איש איש את פסחו להיות להם למשמרת עד ארבעה עשר יום. כשראו כן המצרים היו רוצים לקום ולנקום מהם, והיו מעיהן מחותכין, ובאש נדעכין, ונידונין בייסורין ובחוליים רעים, ולא הזיקו לישראל. ועל שם שנעשו בו ניסים לישראל נקרא שבת שלפני הפסח 'שבת הגדול'. מפי רבי אברהם נוחו עדן.   גם בתוספות מסכת שבת דף פז עמוד ב  ד"ה ואותו יום חמישי בשבת היה כו'  - ואם כן ברביעי שחטו פסחיהם ונמצא בשבת שעברה לקחו פסחיהן שאז  היה בעשור לחדש ועל כן קורין אותו שבת  הגדול  לפי שנעשה בו נס גדול כדאמרינן במדרש  (שמות רבה תנחומא פ' בא)   כשלקחו פסחיהם באותה שבת נתקבצו בכורות אומות העולם אצל ישראל ושאלום למה היו  עושין כך אמרו להן זבח פסח לה' שיהרוג בכורי מצרים הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו  ישראל ולא רצו ועשו בכורות מלחמה והרגו מהן הרבה הה"ד למכה מצרים בבכוריהם.   במחזור ויטרי (סימן רנט) נאמר: ושבת שלפני הפסח נהגו העם לקרותו שבת  הגדול  ואינם יודעין למה. שהרי אינו גדול משאר שבתות. אלא לפי שבניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חמשי בשבת היה. כדאיתא בסדר עולם רבא. ובפ"ר עקיבא. ומקחו של פסח  מבעשור. והיה בשבת שלפני הפסח. אמרו ישראל הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו. אמר להם  הק' עתה תראו הפלא שאעשה. הלכו ולקחו איש פסחו. להיות להם למשמרת עד ארבעה עשר יום. כשראו  המצריים היו רוצים להנקם מהם. והיו מיעיהן מרותחין. ובאש נדעכים. ונידונין ביסורין. וחלאים רעים.  ומרים. ולא הזיקו לישראל מאומה. ועל ידי שנעשו ניסים לישראל באותו שבת שלפני הפסח לפיכך נקרא שבת  הגדול.   גם בספר האורה (חלק ב' [סב] דין שבת הגדול) נזכר הטעם הזה: שבת שלפני הפסח נהגו בני אדם לקרוא אותו  שבת   הגדול  ולא ידעו על מה שהוא גדול מכל שבתות השנה, אלא  לפי שניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חמישי בשבת היה, כדאמרינן בסדר עולם, ומקחו של פסח מבעשור, היה  בשבת שלפני הפסח. אמרו ישראל הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו (שמות ח' כב) אמר להם  הקדוש ברוך הוא עתה תראו הפלא אשר אעשה לכם הלכו ולקחו איש את פסחו להיות להם למשמרת עד ארבעה  עשר יום, כשראו כן המצריים היו רוצים לקום ולנקום מהם, והיו מעיהם מחותכין ובאש נדעכין ונדונין ביסורים וחליים רעים ומרים, ולא הזיקו לישראל, ועל שם שנעשו בו נסים לישראל באותו שבת שלפני הפסח,  נקרא שבת שלפני הפסח שבת הגדול. מפי ר' אברהם נשמתו עדן.

יש הטוענים שמכיוון שמנהג אשכנז היה להתכונן לקריאת ההגדה בליל הסדר ולומר בשבת את ההגדה מעבדים היינו עד לכפר על כל עוונותינו נקראה השבת שבת הגדה שם שנשתבש במרוצת הדורות לשם שבת הגדול. השערה זו אין לה על מה שתסמוך.  ראבי"ה (ח"ב - מסכת פסחים סימן תכ"ה) מזכיר את המנהג הזה: נהגו התינוקות להקדים ולקרות האגדה ביום  שבת  הגדול . וכענין זה כתוב בסדר רב עמרם. ונראין הדברים  שכדי להסדיר בפיהם ויבינו בפסח וישאלו. אך הוא ממשיך מיד ומזכיר את טעמו של רש"י: ולמה נקרא שבת הגדול. שבשעה שאמרו הן נזבח את תועבת מצרים  לעיניהם וגו' (שמות ח' כב), אמר הקדוש פסח זה מקחו בעשור יהיה ויראו  מצרים צרתם לעיניהם שעתיד לזבח ולא יפצו פה מכח המכות, וזהו נס גדול שהקדימו בדבר כל כך ולא השגיחו בם. וניסן שיצאו ישראל ממצרים אחד בניסן שלו (ביום) בחמישי היה, כדאמרינן בפרק אמר רבי עקיבא שפסח  חל אז יום ראשון שלו בחמישי, ובשבת שלפני פסח הוא יום עשור לחדש ניסן, ובו ביום לקחו כל אחד ואחד  לחבורתו הפסחים וקשרום בכרעי מטותיהם, והיו המצרים שואלים מה ראו על ככה והם היו משיבים מה הגיע  אליהם.  גם בטור אורח חיים (סימן תל) נזכר הטעם הזה:  שבת שלפני הפסח קורין אותו  שבת   הגדול  והטעם לפי שנעשה בו נס גדול שפסח מצרים מקחו בעשור כדכתיב  בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה' כדאיתא  בסדר עולם ונמצא שי' בחדש היה שבת ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו ושאלום  המצריים למה זה לכם והשיבו לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו והיו שיניהם קהות על ששוחטין את  אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול. כך גם בבית יוסף אורח חיים סימן תל: שבת שלפני הפסח קורין אותו  שבת   הגדול  וכו'. בפרק אמר רבי עקיבא (שבת פז:) תניא דפסח שיצאו בו ישראל  ממצרים היה ביום חמישי וכתבו התוספות (ד"ה ואותו) ונמצא בשבת שעברה לקחו פסחיהם ועל כן קורין אותו  שבת הגדול לפי שנעשה בו נס כדאיתא במדרש כשלקחו פסחיהם באותה שעה נתקבצו בכורות אומות העולם  אצל ישראל ושאלום למה היו עושים כך אמרו להם זבח פסח הוא לה' שיהרוג בכורי מצרים הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו ישראל ולא רצו ועשו הבכורות מלחמה והרגו מהם הרבה הדא הוא  דכתיב (תהלים קל"ו י) למכה מצרים בבכוריהם עכ"ל ורבינו כתב הנס בענין אחר וכן כתב בכל בו סימן מ"ז וכן  כתב שבלי הלקט (סי' רה) ואם תאמר לפי טעם זה הוה ליה למיקרי לכולהו יומי דמעשור לחודש עד ערב הפסח  ימים גדולים דבכולם נעשה הנס ויש לומר שעיקר הנס היה בהתחלתה שאז היה עיקר קהיון שיני המצריים אבל  אחר שעבר היום הראשון כיון דדשו דשו.

כאשר קטן נכנס למצוות הוא הופך להיות גדול. המצווה הראשונה שנצטוו ישראל הייתה: "בעשור לחדש הזה - ויקחו להם איש שה לבית אבות". עם ישראל הפך להיות 'גדול מצווה ועושה'. וכך אומר רבי דוד בן יוסף אבודרהם, מחכמי ישראל בספרד במאה הארבע עשרה בספרו 'פירוש הברכות והתפילות: שלכך נקרא שבת הגדול שהוא שבת ראשון שנכנסו למצוות.

יש המבארים כי השבת נקראת השבת הגדול כיוון שאחריה יו"ט ראשון של פסח המכונה אף הוא לפי מסורת חכמים: שבת. "וספרתם לכם ממחרת השבת", כנגד הצדוקין המכחישים את מסורת חכמים, וקובעים כי ממחרת השבת היא שבת ממש, מכנים את השבת שלפני פסח שבת הגדול, לציין שלאחריה יבוא יום שבת נוסף, שבת קטן. בסידור העתיק לפי מנהג קורפו נקראת גם השבת שלפני חג השבועות: שבת הגדול ויש בו "סדר לשבת הגדול של שבועות.

כאמור בכל מקום שאתה מוצא למנהג טעמים הרבה הרי שמקורו לא ברור ולא ידוע.

יהי רצון ויקוימו בנו דברי הנביא בהפטרה: וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות ונזכה ליום ה' הגדול והנורא ולבואו של אליהו במהרה בימינו.

 

 ראשון של פסח

 

 

 

 שבת חול המועד פסח

 

  

 

 מגילת שיר השירים

 

מבוא

שלושה ספרים כתב שלמה המלך, לפי מסורת חז"ל. קהלת, משלי ושיר השירים.

בסדר עולם רבה פרק ט"ו מייחסים את כתיבת שלושת הספרים לזמן זקנתו: אבל לעת זקנת שלמה סמוך למיתתו שרתה עליו רוח הקדש, ואמר שלשה ספרים הללו, משלי, שיר השירים, קהלת. בפתח מגילתנו נאמר: (א) שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה: במסורת אחרת מובא שאת קהלת כתב שלמה לעת זקנה ולפיכך השתמש בלשון עבר אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים, את משלי כתב באמצע ימיו, כאיש בוגר ואת שיר השירים כתב בצעירותו. ואכן רוח של אהבת נעורים מנשבת מבין פסוקיה של המגילה.

בברייתא בתלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ט"ו עמוד א  נאמר כי חזקיה וסיעתו כתבו (ימש"ק סימן) ישעיה, משלי, שיר השירים וקהלת;  חכמים לא באו לחלוק על פסוק מפורש. ייתכן ורצו לומר: במקורם נאמרו הדברים על ידי שלמה אך חזקיהו וסיעתו ערכו את הספר והפיצו אותו בישראל.

במסכת אבות דרבי נתן נוסחה א פרק א על המשנה: הוו מתונים בדין כיצד מלמד שיהא אדם ממתין בדין שכל הממתין בדין מיושב בדין שנאמר גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה (משלי כ"ה א') ולא שהעתיקו אלא שהמתינו אבא שאול אומר לא שהמתינו אלא שפירשו. בראשונה היו אומרים משלי ושיר השירים וקהלת גנוזים היו שהם היו אומרים משלות ואינן מן הכתובים ועמדו וגנזו אותם עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ופירשו אותם.

במשנה מסכת ידים פרק ג משנה  ה שנינו: כל כתבי הקדש מטמאין את הידיים שיר השירים וקהלת מטמאין את הידיים.  ר' יהודה אומר:  שיר השירים מטמא את הידיים וקהלת מחלוקת,  רבי יוסי אומר: קהלת אינו מטמא את הידיים ושיר השירים מחלוקת.  רבי שמעון אומר  קהלת מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה אמר רבי שמעון  בן עזאי מקובל אני מפי שבעים ושנים  זקן ביום שהושיבו את רבי אלעזר  בן עזריה  בישיבה ששיר השירים וקהלת מטמאים את הידיים.  אמר רבי עקיבא  חס ושלום לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידיים שאין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו ש"ה לישראל שכל כתובים קדש ושיר השירים= קודש קדשים,  ואם נחלקו לא נחלקו אלא על קהלת, אמר רבי  יוחנן בן יהושע בן חמיו של רבי עקיבא  כדברי בן עזאי  כך נחלקו וכן גמרו: בתוספתא מסכת ידים פרק ב הלכה  יד  מבוארת המשנה: ר' שמעון בן מנסיא אומר שיר השירים מטמא את הידים מפני שנאמרה ברוח הקדש קהלת אינה מטמא את הידים מפני שהיא מחכמתו של שלמה. שיר השירים היה הגנוז, עד שבאו חזקיהו וסיעתו והחזירוהו לספרי הקדש. המשנה פוסקת אמנם שלא כר' עקיבא, המכנה את המגילה "קדש-קדשים" וקובע שלא הייתה מחלוקת לגביה,  אלא שאכן הייתה מחלוקת אך נמנו והכריעו שהמגילה מטמאת את הידיים, כלומר שייכת לספרי הקדש.

במדרש תנחומא פרשת תצווה סימן ה על הפסוק: ואתה תצווה, מביאים על הפסוק משיר השירים: הנך יפה רעיתי הנך יפה: את דברי רבי  עקיבא שבמשנת ידיים ומוסיפים: אמר רבי  אליעזר בן עזריה למה הדבר דומה?  למלך שנטל סאה של חטים ונתנה לנחתום ואמר לו הוצא ממנו כך וכך סולת כך וכך סובין כך וכך מורסן וסלית לי מתוכה גלוסקא אחת יפה מנופה ומעולה כך כל הכתובים קדש ושיר השירים  קדש קדשים. 

 

 

 

הנך יפה רעיתי

 

למעלה משלושים פעמים מופיע התואר יפה או יפה במקרא. יותר  מ-15 פעמים מופיע התואר הזה בהתיחסות לאנשים. בעיקר נשים אך גם לגברים. חלק הארי של השימוש במילה הוא במגילת שיר השירים. על שרה אמנו מסופר: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ. וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד. (בראשית י"ב י-יד). גם רחל מתוארת כאשה יפה: וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה. וגם על יוסף בנה נאמר: וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. (בראשית ל"ט ו). דוד המלך מתואר כנער יפה: כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה. (שמואל א פרק י"ז מב). על תמר אחות אבשלום נאמר:  וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד: (שמואל ב י"ג א) ואף על אבשלום עצמו מסופר: וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם. (שמואל ב פרק י"ד כה).  על אבישג השונמית נאמר: וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ. וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד … (מלכים א א' ג-ד).  אסתר המלכה מתוארת במגילת אסתר: וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה …

במגילתנו מופיע התואר פעמים אחדות הן כתיאור לרעיה האהובה והן לתיאורו של הדוד, האוהב.

בסיום פרק א  אנו קוראים: הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים: הִנְּךָ יָפֶהדוֹדִי אַף נָעִים … בפרק ד'  מתאר האהוב את רעייתו: הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ … ולאחר תיאורה הוא מסכם: כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ. בפרק ו' אומר האוהב: יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה נָאוָה כִּירוּשָׁלָם אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת…  מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת.  דברי האהוב: רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ מזכירים לנו את המסופר על שרה אמנו: וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד. וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלֲלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה … (בראשית י"ב יד-טו) 

אחד מתיאורי היופי של הרעיה מופיע בפרק ז'.  בין התיאורים מופיע: אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶק. בימינו לא נחשב אף ארוך במיחוד כתכונת יופי הראויה לציון. האם מושגי היופי שלנו השתנו? רש"י מפרש: אפך  כמגדל  הלבנון.   איני  יכול  לפרשו  לשון חוטם לא לענין פשט ולא לענין דוגמא  (כלומר: משל) כי  מה  קילוס  נוי  יש  בחוטם גדול וזקוף כמגדל ואומר אני אפך לשון פנים  וזה  שהוא  אומר  לשון  יחיד  ואינו  אומר  אפיך שעל המצח הוא מדבר שהוא  עיקר  הכרת  פנים כענין שנאמר (ישעיה ג) הכרת פניהם ענתה בם ותדע שהרי מקלסה והולך מלמטה למעלה עיניך בריכות בחשבון ואחריהם המצח וכן האומות  מקלסות  (יחזקאל  ג)  מצחך  חזק  לעמת  מצח כל הבאים להרעותך ולפתותך. הקשרם שk הדברים מחזק את דברי רש"י שהרי התיאור הוא מכף רגל ועד ראש: מַה-יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת-נָדִיב חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵה יְדֵי אָמָּן: שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל-יֶחְסַר הַמָּזֶג בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים: שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תָּאֳמֵי צְבִיָּה: צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל  הַשֵּׁן עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל-שַׁעַר בַּת-רַבִּים אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶק: ראשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל וְדַלַּת ראשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים.

כידוע ראו חכמים במגילה משל לאהבה שבין כנסת ישראל לקב"ה. היופי הוא יופי פנימי. במדרש

שיר השירים רבה פרשה א [ט"ו]  דרשו: הנך יפה רעיתי הנך יפה, הנך יפה במצות, הנך יפה בגמילות חסדים, הנך יפה במצות עשה, הנך יפה במצות לא תעשה, הנך יפה במצות הבית בחלוק תרומה ומעשרות, הנך יפה במצות השדה בלקט שכחה ופאה ומעשר עני וההפקר, הנך יפה בכלאים, הנך יפה בסדין בציצית, הנך יפה בנטיעה, הנך יפה בערלה, הנך יפה בנטע רבעי, הנך יפה במילה, הנך יפה בפריעה, הנך יפה בתפלה, הנך יפה בקריאת שמע, הנך יפה במזוזה, הנך יפה בתפילין, הנך יפה בסוכה, הנך יפה בלולב ואתרוג, הנך יפה בתשובה, הנך יפה במעשים טובים, הנך יפה בעולם הזה, הנך יפה בעולם הבא.

 

 

 

על קריאת שיר השירים בפסח

 

ישנם מנהגים רבים באשר לקריאת מגילת שיר השירים.

מנהג אשכנז לקוראה בשבת חול המועד פסח לפני קריאת התורה. ואם חל פסח בשבת קוראים אותה בחג. מנהג איטליה ומנהג תימן לקוראה בשביעי של פסח לאחר מנחה ויש הנוהגים לקרוא את שיר השירים בליל הסדר לאחר אמירת ההגדה..

במסכת סופרים פרק י"ד שנו:

בשיר השירים, קורין אותו בלילי שני ימים טובים של גליות, האחרונים, חציו בלילה אחד, וחציו בלילה השני. ברות, במוצאי יום טוב הראשון של עצרת עד חציו, ומשלים במוצאי יום טוב האחרון, ויש אומרים בכולן מתחילין במוצאי שבת שלפניהם. ונהגו כן העם, שאין הלכה נקבעת עד שיהא מנהג, וזה שאמרו מנהג מבטל הלכה, מנהג וותיקין, אבל מנהג שאין לו ראייה מן התורה, אינו אלא כטועה בשיקול הדעת.

כוונת הדברים היא כנראה לקריאה בליל שביעי ובליל שמיני של פסח. על פי מסכת סופרים אף נהגו לברך על הקריאה:

ברות, ובשיר השירים, בקהלת, באיכה, ובמגילת אסתר, צריך לברך, ולומר על מקרא מגילה, ואף על פי שכתובה בכתובים. והקורא בכתובים צריך לומר, ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו לקרוא בכתבי הקודש.

 

מדוע נקשרה המגילה לפסח דווקא? יש שתלו את הדבר בתיאורי סוף החורף-תחילת הקיץ המופיעים במגילה. תיאורי הטבע, החי והצומח, הלבלוב והפריחה  מתאימים למועד שבו חל הפסח: 

כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ: הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ: הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לָך רעיתי יפתי וּלְכִי לָךְ.

 

 יש הקושרים זאת עם הפסוק:  לְסֻסָתִי  בְּרִכְבֵי  פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי.  רכבי פרעה מזכירים לנו את יציאת מצרים. 

 

במדרש אחר נדרשת מגילת שיר השירים כתיאור ארבעת הגלויות ובגאולת ישראל מהן. ולפיכך נאה לקוראו בחג הגאולה, חג החירות.

 

מדרשים רבים קושרים בין פסח לבין פסוקים מן המגילה.

במדרש תנחומא לפרשת תולדות סימן יח נקשרים פסוקים מן המגילה עם יציאת מצרים:

קול דודי דופק - זה משה, שנאמר ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה (שמות יא ד). פתחי לי  - אמר ר' יוסי אמר הקב"ה פתחי לי פתח כחודה של מחט, ואני פותח לך [פתח] שיהו אוהלות  [וכצוצריות] נכנסין בו. אחותי - במצרים שנתאחו לי בשתי מצות, בדם פסח ובדם מילה. רעיתי -  נתרעו לו בים, ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד (שמות ט"ו יח), יונתי - במרה שנצטויתי לי כיונה במצות, תמתי - שנתמו לי בסיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כ"ד ז). שראשי נמלא טל - [שנאמר] אף שמים נטפו (שופטים ה' ד).

במכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא שנינו:

ר' עקיבא אומר אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו. כביכול אמרו ישראל לפני הקב"ה עצמך פדית. וכן את מוצא בכל מקום שגלו ישראל כביכול גלתה שכינה עמהם, גלו למצרים שכינה עמהם שנ' הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים (ש"א ב' כז), גלו לבבל שכינה עמהם שנ' למענכם שולחתי בבלה (ישעיה מ"ג יד), גלו לעילם שכינה עמהם שנ' ושמתי כסאי בעילם (ירמיה מ"ט לח), גלו לאדום שכינה עמהם שנ' מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה (ישעיה ס"ג א). וכשעתידין לחזור כביכול שכינה חוזרת עמהן שנ' ושב י"י אלהיך את שבותך (דברים ל' ג) אינו אומר והשיב אלא ושב, ואומר אתי מלבנון כלה (שיר השירים ד' ח) וכי מלבנון היא באה והלא ללבנון היא עולה ומה ת"ל אתי מלבנון כלה כביכול [אני ואת מלבנון גלינו] אני ואת ללבנון עולים.

 

בפסח אנו נוהגים לומר שירות והלל: הלל המצרי (פעם יחידה בשנה שהוא נאמר בלילה) הלל הגדול, שירת הים, שירת דוד ולכל אנו  מוסיפים את שיר השירים.

במדרש זוטא לשיר השירים פרשה א לפסוק: שיר השירים אשר לשלמה, נדרש:

עשר שירות הן. שירת אדם, שירת אברהם, שירת הים, שירת הבאר, שירת משה, שירת יהושע, שירת דבורה, שירת דוד, שירת שלמה דשיר השירים ושירת לעולם הבא [שנאמר] שירו לה' שיר חדש (ישעיה מ"ב י'), ושיר השירים משובחת מכולם, שכל השירים יש מהם שתחלתו שבח וסופו גנאי, ויש מהם תחלתו גנאי וסופו שבח שיר השירים שבח שבחים".

 

 

 

משל לאהבה שבין הקב"ה לכנסת ישראל

 

בשיחתנו הקודמת הזכרנו את דברי  רבי עקיבא שאין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל שכל הכתובים קדש, ושיר השירים - קודש קדשים.

יש הקושרים את דבריו של רבי עקיבא עם הפירושים האלגוריים שניתנו למגילה. לפי פירושים אלה מתוארת בשיר השירים האהבה שבין הקב"ה לעמו. דימוי הקשר שבין הקב"ה לעמו לאהבת איש לאשה מצוי כבר בדברי הנביאים: הנביא הושע בפרק ב' אומר: וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה’ תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי  עוֹד בַּעְלִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם. ... וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי  לְעוֹלָם  וְאֵרַשְׂתִּיךְ  לִי בְּצֶדֶק  וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ  לִי  בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה’.  גם  ישעיה הנביא משתמש בדימוי הזה פעמים רבות. למשל: כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ ה’ צְבָאוֹת שְׁמוֹ וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא: כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ ה’ וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס אָמַר אֱלֹהָיִךְ.

 גם הנביא ירמיה משתמש בדימוי זה. כך למשל: הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה’ זָכַרְתִּי לָךְ  חֶסֶד נְעוּרַיִךְ  אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.  על דימויים אלה ודומיהם בססו חכמים את דרשותיהם על מגילת שיר השירים:  במכילתא דרבי ישמעאל פרשת בשלח - מסכתא דשירה: "ר' עקיבא אומר אדבר בנאותיו ובשבחיו של מי שאמר והיה העולם בפני כל אומות העולם שהרי אומות העולם שואלין את ישראל לומר מה דודך מדוד שככה השבעתנו שכך אתם מתים עליו וכך  אתם נהרגין עליו שנ' על כן עלמות אהבוך אהבוך עד מות וכתיב כי עליך הורגנו כל היום (בתהלים מד כג) הרי אתם נאים הרי אתם גבורים בואו והתערבו עמנו וישראל אומרים להם לאומות העולם מכירין אתם אותו נאמר לכם מקצת שבחו דודי צח ואדום דגול מרבבה כיון ששומעין שכך שבחו אומרים לישראל נלכה עמכם שנ' אנה הולך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך ונבקשנו עמך וישראל אומרים להם אין לכם חלק בו אלא דודי לי ואני לו וגו' . אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים (שם /שיר השירים/ ו ג), וחכמים אומ' אלונו עד שאבוא עמו לבית מקדשו. משל למלך שהלך בנו למדינת הים ויצא אחריו ועמד עליו הלך למדינה אחרת ויצא אחריו ועמד עליו כך ישראל כשירדו למצרים ירדה שכינה עמהם שנ' אנכי ארד עמך מצרימה (ברא' מו ד), עלו עלת שכינה עמהם שנ' ואנכי אעלך גם עלה וגו' (בראשית מ"ו ד), ירדו לים שכינה עמהם שנ' ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל (שמות י"ד יט), יצאו למדבר שכינה עמהם שנ' וה' הולך לפניהם יומם (שמות י"ג כא) עד שאבוא עמו לבית מקדשו וכה"א כמעט שעברתי מהם וגו'.  במדרש תנחומא פרשת תצוה סימן ה דרשו: ראה מה הקב"ה מקלס לישראל בתוכו הנך יפה רעיתי הנך יפה, הנך יפה במעשים הנך יפה במעשי אבותיך הנך יפה בבית והנך יפה בשדה, בבית במזוזה וכתבתם על מזוזות ביתך (דברים ה), בשדה בתרומות ובמעשרות בלקט בשכחה ופאה, הנך יפה בבית הנך יפה בגג שנאמר (שם /דברים/ כב) כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, הנך יפה בעולם הזה הנך יפה בעולם הבא, הנך יפה רעיתי. בתלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ח עמוד א מובאת דרשתו של רבא: אני חומה - זו כנסת ישראל, ושדי כמגדלות - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות".

בתלמוד בבלי מסכת תענית דף ד עמוד א מתאר רבי ברכיה מקרים שבהם  כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן, והקדוש ברוך הוא השיבה כהוגן, " ...  אמרה לפניו: רבונו של עולם,  שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך. אמר לה הקדוש ברוך הוא: בתי, את שואלת דבר שפעמים נראה ופעמים אינו נראה, אבל אני אעשה לך דבר שנראה לעולם, שנאמר:  הן על כפים חקתיך".

 

 

 

 שביעי של פסח

 

בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח - וּבַֽאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּֽה

 

במאמר זה אציע מגוון יישובים לסתירה שבין הפסוקים 'בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּֽשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּֽךָ, פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ, (משלי כ"ד יז-יח1) לבין הפסוק 'וּבַֽאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּֽה' (משלי י"א י), אתייחס לשאלה: כיצד עומדת שירת הים בקנה אחד עם הפסוק 'בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח'. כמו כן אדון במאמרו של רבי יוחנן (ר' יונתן): "מאי דכתיב וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה, כָּל-הַלָּיְלָה? (שמות י"ד כ) - בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקב"ה: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?", ובשיבוצו בסוגיות שבבבלי. את הדיון אגביל לעיון במקורות בלבד.

 

אירועי יציאת מצרים במקורותינו

לאירועי יציאת מצרים: לבקיעת ים סוף, לטביעת המצרים ולשירת הים הד רב בתרבותנו.

כארבעים שנה לאחר ההתרחשויות אומרת רחב למרגלי יהושע: כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת-מֵי יַם-סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם ... וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא-קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם2

(יהושע ב' י-יא). בקיעת הים נזכרת במזמורי תהילים רבים3. הדי האירועים של יציאת מצרים תופשים מקום נכבד בתפילותינו.4

 

 

השאלה מן הפסוק: בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח 

שירה על טביעת חיל פרעה עומדת לכאורה בניגוד לצו המוסרי: בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּֽשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּֽךָ... (משלי כ"ד יז) ומתעלמת מן האזהרה: לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶֽה. (משלי י"ז ה)

 

סתירה בין הפסוקים

באליהו רבה מצביע המדרש על סתירה כביכול שבין שני פסוקים:

הרי הוא אומר, בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח (משלי כ"ד יז), ולהלן הוא אומר וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה (משלי י"א י), כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? (מהדורת איש שלום פרשה יח).

 

ניסיונות ליישוב הסתירה

ניסיונות רבים נעשו ליישב את הסתירה שבין הפסוק בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח (משלי כ"ד יז) לבין הפסוק וּבַֽאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּֽה (משלי י"א י) וכן לתרץ את העובדה שבני ישראל שרו על הים:

1. ניסיון אחד ליישב את הסתירה שבין הפסוקים הוא בהבחנה שבין מושאיהם.

הפסוק "בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח" מדבר על אדם השמח בנפילת אויבו הפרטי, ואילו הפסוק "וּבַֽאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּֽה" מדבר על השמחה באבדן רשעים בכלל. אבדן הרשעים הוא שמחה לעולם.

 

הבחנה דומה היא ההבחנה שבין לשון היחיד: אֽוֹיִבְךָ, ללשון הרבים:  רְשָׁעִים, וכן בפניה האישית לעומת האמירה הכללית. הפסוק "בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח", מדבר בלשון יחיד, ביחס אישי. על נפילתו האישית של אויבך אסור לך לשמח, אולם "וּבַֽאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּֽה", נאמר בלשון רבים, כלומר רינה על אבדן הרשע בכללותו. ועל כך רשאים אנו לשיר.

 

2. הבחנה נוספת היא ההבחנה שבין רינה לשמחה. שמחה היא רגש פנימי המתחולל בנפשו של אדם. רגש של חדווה למפלתו של הזולת. שמחה יכולה להיות ללא גבולות. לעומת זאת  רינה היא שירה. הבעת תודה לה'. היא מאופקת ומסויגת.

בפסיקתא דרב כהנא על הפסוק: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ (דברים ט"ז יד) דרשו: את מוצא שלש שמחות כת' בחג, ואילו: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ (דברים ט"ז יד), וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ (דברים ט"ז טו), וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם--שִׁבְעַת יָמִים. (ויקרא כ"ג מ). אבל בפסח אין את מוצא שכת' בו אפילו שמחה אחת, ולמה? …ד"א למה אין כת' שם שמחה, בשביל שמתו בו המצריים. וכן את מוצא כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין בהן את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו, למה? כדאמר שמואל בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח (משלי כ"ד יז).

 

הסתייגות זו באה לכלל ביטוי גם בהלכה. בבית יוסף או"ח סימן תצ אות ד נפסק: כל הימים של חול המועד ושני ימים אחרונים של י"ט קורין ההלל ואין גומרין אותו. ... ושבלי הלקט (סי' קעד סט:) כתב בשם מדרש הרנינו פרשת סוכה שהטעם שאין גומרין ההלל כל ימי הפסח הוא לפי שנטבעו המצריים וכתיב בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח (משלי כ"ד יז).

 

3. יש המבחינים בין הפעלים בִּנְפֹל וּבַֽאֲבֹד. הפסוק "בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח" מדבר על נפילה מוסרית, על מעידה בלבד, על כישלון של אויבך ואילו הפסוק "וּבַֽאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּֽה" מדבר על אובדנם המוחלט של הרשעים מהעולם. השמח במעידת חברו מלמד על עצמו שאינו חפץ בתיקון עולם. אבל השמח באובדנם הפיסי של הרשעים שמח בתיקון העולם. הפסוק האחרון של פרק ק"ד בתהילים: "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּֽרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה’ הַֽלְלוּיָֽהּ" נראה לכאורה חורג מן הנאמר בכל הפרק. הוא אינו עוסק בבריאה, בטבע. אולם אם נקבל את הקביעה כי מגמת המשורר להצביע על ההרמוניה שבטבע נראה שהפסוק משתלב יפה בפרק. הרשעים החוטאים משבשים את השלמות שבבריאה. בעולם שלם ויפה אין להם מקום. ולפיכך מסכם המשורר: יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּֽרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה’ הַֽלְלוּיָֽהּ (לה). וכך אמר רבי יהודה בנו של רבי שמעון בן פזי בתלמוד הבבלי מסכת ברכות: מאה ושלש פרשיות אמר דוד, ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים, שנאמר: יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּֽרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה’ הַֽלְלוּיָֽהּ (ק"ד לה). (בבלי ברכות ט'  ע"ב)

 

4. יש שאינם מסתפקים בהבחנה לשונית בין הפסוקים ומבארים שכל אחד מן הפסוקים עוסק באויב אחר. ההבחנה בין הפסוקים היא הבחנה בין יהודים לבין אומות העולם. הפסוק "בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח" מדבר על אויב מישראל, והפסוק "ּבַֽאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּֽה" מדבר על גויים.

 

בפרקי דרבי אליעזר מתואר כיצד מרכיב המן את מרדכי ברחוב העיר:

ויצא והלבשו אמ' עלה ורכוב על הסוס, אמ' לו מענוי הצום אין בי כח לעלות ולרכוב על הסוס, מה עשה המן השפיל את עצמו ונתן מרדכי רגלו על צוארו ועלה ורכב על הסוס, ומר"מ ומדרמי עליה חד כרעא בעט ליה בכרעא אחריתי, אמ' לו המן והלא כתוב בתורה בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח, אמר לו רשע בישראל כתוב זה, אבל באומות העולם וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ. (דברים ל"ג כט). (פרקי דרבי אליעזר, היגר - "חורב" י', פרק מ"ט).

 

ובמקבילה בתלמוד הבבלי:

… אמר ליה: סק ורכב. - אמר ליה: לא יכילנא,  דכחישא חילאי מימי תעניתא. גחין וסליק. כי סליק בעט ביה. - אמר ליה: לא כתיב לכו בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח? (משלי כ"ד יז) - אמר ליה: הני מילי - בישראל, אבל בדידכו כתיב – וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ. (דברים ל"ג כט)

(בבלי מגילה טז ע"א)

 

את הניסיון לפרש את הכתוב בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח כמכוון לגויים שם הדרשן בפיו של המן הרשע, ואילו את ההבחנה שבין אויבים מישראל לאויב מאומות העולם שמים בפיו של מרדכי היהודי.

 

יש המנסים להשיב על השאלה: כיצד מתעלמים משה ובני ישראל מן הצו המוסרי המופיע בפסוק בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח ושרים את שירת הים כשהם מתעלמים מן האזהרה: לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶֽה, (משלי י"ז ה), בעזרת הטענה ששירת הים בעיקרה אינה שמחה על נפילת פרעה אלא שירה על פדות נפשנו, על הצלת עם ישראל.

מצבו של עם ישראל על הים, לפני קריעתו מתואר כמצב ללא מוצא. "הים סוגר ושונא רודף" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מס' דויהי בשלח פרשה ב ד"ה ויאמר משה ועוד)  כמעט וכלתה הרעה. וכך מתאר מדרש שיר השירים רבה את מצבם: תני דבי ר' ישמעאל בשעה שיצאו ישראל ממצרים למה היו דומין? ליונה שברחה מפני הנץ, ונכנסה לנקיק  הסלע ומצאה שם הנחש מקנן, ונכנסה לפנים ולא היתה יכולה להכנס שעדיין הנחש מקנן, תחזור לאחורה לא  תהי יכולה  שהנץ  עומד בחוץ, מה עשתה  היונה התחילה צווחת ומטפחת באגפיה כדי שישמע לה בעל השובך ויבא ויצילה, כך היו ישראל דומים על הים, לירד לים לא היו יכולין שעדיין לא נקרע להם הים, לחזור לאחוריהם לא היו יכולין שכבר פרעה הקריב, מה עשו וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה', מיד  ויושע ה' ביום ההוא (שיר השירים רבה פרשה ב5 )

 

הקב"ה התערב וחצץ בלילה בין המחנות. וכך: "לא קרב זה," מחנה מצרים, "אל זה," מחנה ישראל כל אותו הלילה. על ההצלה מן המצב הזה, על ישועתם,  שרו בני ישראל.

בתלמוד הירושלמי מסכת סוטה מובאים דבריו של רבי נחמיה האומר:

בשעה שעלו אבותינו מן הים ראו פיגרי אנשים חטאים שהיו משעבדין בהן בפרך בעבודה קשה וכולם פגרים מתים מושלכים על שפת הים. ביקשו לומר שירה ושרת עליהן רוח הקודש. ואפילו קטן שבישראל היה אומר שירה כמשה. (ירושלמי סוטה ה' ה"ד)

 

דחיית הניסיון

טביעת המצרים תופשת מקום מרכזי בסיפור קריעת ים סוף ובשירת הים ולא רק ההודאה על הצלת ישראל מיד צר:

א. בתוכנה של שירת הים דגש רב על טביעת המצרים. מספר הביטויים בשירה המזכירים את טביעת המצרים גדול לאין ערוך (פי שלושה לערך 6 ממספר הביטויים המציינים את ישועתנו.

ב. מכל פסוקי השירה בוחרת מרים, בשירתה עם הנשים, פסוק המזכיר דווקא את טביעת המצרים: ...וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה’ כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. (ט"ו כ-כא)

ג. בציווי שנצטווה משה באיתם, אשר בקצה המדבר, לחזור ולחנות לפני ים סוף, ניזכר שסיבת החזרה והחנייה היא הרצון להינקם בפרעה ובכל חילו: ...דַּבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת ... וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. וְחִזַּקְתִּי אֶת-לֵב-פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל-חֵילוֹ (שמות י"ד א-ד)

ד. על שפת ים סוף אומר משה אל העם: ... כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד-עוֹלָם. (שמות י"ד יג-יד) הקב"ה מצווה את משה: וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם וּבְקָעֵהוּ ... וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל-חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו. וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי ה’ בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו. (שמות י"ד טז-יח).

ה. הטיעון שהשירה היא על היחלצות ממצר, על ישועה והצלה אינו מתאים להזכרת השירה כמה פעמים בכל יום בתפילותינו.

 

חיזוק הקושי על שירת הים

יש המנסים להעצים את  השאלה באמצעות הסוגיות שבתלמוד הבבלי:

 

תלמוד בבלי מסכת מגילה י ע"ב 

רבי יהושע בן לוי פתח לה  פיתחא להאי פרשתא [למגילת אסתר] מהכא: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם ... [כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם ...], כן ישיש להרע  אתכם. (דברים כ"ח סג) ומי חדי (והאם שמח) הקדוש ברוך הוא במפלתן של רשעים? והא כתיב (והרי כתוב) בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, (דברי הימים ב' כ' כא) ואמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר כי טוב בהודאה זו? לפי שאין הקדוש  ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים. ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (מהו שכתוב) וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה, כָּל-הַלָּיְלָה? (שמות י"ד כ) - בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה? - אמר רבי אלעזר: הוא אינו שש, אבל אחרים משיש. ודיקא נמי, דכתיב כן ישיש ולא כתיב ישוש, שמע מינה.

 

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין לט ע"ב

וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה (מלכים א' פרק כ"ב לו) - אמר רבי אחא בר חנינא: [בְּטוּב צַדִּיקִים תַּֽעֲלֹץ קִרְיָה] וּבַֽאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּֽה (משלי י"א י) - באבוד אחאב בן עמרי רנה.7

 

ומי חדי קודשא בריך הוא במפלתן של רשעים? הכתיב בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, (דברי הימים ב' כ' כא), ואמר רבי יונתן: מפני מה לא נאמר  בהודאה זו כי טוב - לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים, דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מאי דכתיב וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה כָּל-הַלָּיְלָה?  (שמות י"ד כ), באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר  שירה לפני הקדוש ברוך הוא, אמר להן הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני? - אמר רבי יוסי בר חנינא: הוא אינו שש אבל אחרים משיש. דיקא נמי, דכתיב ישיש ולא כתיב ישוש שמע מינה.

 

מקובל לפרש את הביטוי: "מעשה ידי טובעים בים" שבסוגיות הבבלי כך: לא רק שהקב"ה אינו שמח במיתתם של המצרים הרשעים, המסכנים את ישראל ועומדים להיענש בטביעה (מידה כנגד מידה על הטבעת זכרי ישראל ביאור), אלא הוא מצטער על אובדנם ואינו מתיר למלאכי השרת לומר לפניו שירה, מכיוון שהמצרים הטובעים בים הם מעשה ידיו.8

 

שירת ישראל, לאחר טביעת המצרים, מבטאת את הרצון האנושי הבסיסי לשמוח על מפלת האויב ולהודות לה' על כך, אך הקב"ה אינו שמח במפלתם של הרשעים שהם מעשה ידיו ואינו מתיר למלאכי השרת לומר לפניו שירה.9

 

גם מתוך קושייתו של הרעבע רבי שמעלקע 10ברור שכך הובנה  הסוגיה:

ותמהו המפרשים הא ישראל נמי אמרו שירה ולא מיחה ה', ועוד הא כתיב ּבַֽאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּֽה (משלי י"א י) ולמה ציער על אבדן מצרים הא היה מידה כנגד מידה הם טיבעו בני ישראל במים במצרים והדין שיטבעו הם במים?11

 

אני מצטט כאן (בדילוגים אחדים) דברים שכתב, לאחר השואה, בהקשר לסוגיה זו, הרב יעקב יחיאל ווינברג בעל הספר "שרידי אש"12:

"ארבע מאות שנה הכבידה יד הברזל של מצרים על גבם של  ישראל,  וכמשא של הררי עד העיקה עליהם וכיון ששקעו לעיניהם עכשיו סוס פרעה  ורכבו בים -  הוסרה המועקה, וכצריחה הבוקעת ועולה מלב נעוה, התפרצה לפתע רינת גאולים מפיותיהם  של  אלפי  מאות  בני אדם  שנשתחררו מכבלי העבדות, והרינה כסערה הולכת היא הלֹך וגָבֹר, עָלֹה וסָאוֹן. ונזקקים להם מלאכי-השרת בשמי מרום ופותחים את פיהם בשירה אף הם לעומת מקהלת מזמרים הומייה. ברם, לפתע פתאום נאלם קול השירה וששון ההתלהבות נפסק. באמצע  הרעש  והשאון בת קול יוצאת וצווחת "מעשי ידי טובעים בים ואתם רוצים לפתוח לפני בשירי ניצחון? רצונכם להתמכר לשמחה נטולת כל עיכוב ולחֹג חגים ברוב פאר - איך תוכלו ואיכה תעיזו לעשות כדבר הזה?" נאלמה הרינה והשמחה נשתתקה. ושתוקה היא שמחת ישראל- מני אז  ולעולמי עד...

דברי  אלוקים  אלה  חתכו את  גורלו של ישראל. לדורות ולנצח הטביעו את חותמם על מצפונו, מכאן  ואילך  אין  חלק  לישראל  בשמחה כל זמן  שבריותיו  של  הקב"ה  טובעים. גורלו  קשור בגורלה של כל האנושיות. ורק כשתבוא גאולה שלמה לאנושיות כולה, יגיע גם יום החג לישראל, אבל עד אז לא ניתן לישראל לפצוח בשיר של שמחה. - מעשי ידי טובעים בים ואתם רוצים לפתוח בשירי  תהילה  ושבח? עדים  אתם  שאלפים, אלפים מבריותי טובעים בים  של עוני  ודמעה - איך  תוכלו  לשמוח,  איך תוכלו לשבת במנוחה למראה העוני שלא יסופר שנמשך בתוך בני-אדם?

 כקול  קורא  מצלצלים באוזננו  הדברים  האלה,  קול  הקורא  למצפון  האדם  ומכריז  על  סבלם ועונים של  בני-אדם. קול  אלוקים  זה  הקורא,  נשאר  דבוק  בנשמתו  של  ישראל,  ונעשה  לכוח המניע שלה - היותר  פועל  וכביר. צליל  זה  הולך ומצלצל בתמידות בנשמתו של כל יהודי ויהודי, ההד  של  אותה  בת קול, של קול ההשתתפות בצער הרחמים הישראליים. ואותו קול ההשתתפות והרחמים נעשה ליהודי לחוט השני שבמצפונו. המצפון היהודי, שרו של ישראל, אינו יכול להירגע ולהישאר אדיש בפני  עוניים  של  בני  אדם,  בכל מקום  שהוא  חש  בו,  בכל  מקום  שהוא רואה  עיוות דין, קלקול של ההרמוניה, של משפט וחירות - מיד הוא שומע בפנימיותו אותה בת קול הקוראת לו: "מעשי ידי טובעים בים..."

"מעשי ידי טובעים בים ..." זה  מה  שחתך לעולם את גורל ישראל, ושם את חותמו על המצפון היהודי. ברם, גורל ישראל ומצפונו - האינם שני דברים שהם אחד? רגש ההשתתפות הנו קו יסודי באופיו של היהודי, ובכלל סימן מובהק לבן ישראל אמיתי, כמאמר חז"ל (יבמות עט, א) "שלושה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישין, וגומלי חסדים" וכל-כך הרחיקו לכת בזה עד שאמרו שמי שאין בו מידות אלו אינו מזרע ישראל ואין דמו דם ישראל.

 

דבריו מעידים בבירור שלדעתו 'מעשה ידי' שבדברי ר' יוחנן – הם המצרים.

 

מקורות קדומים לרכיבים של הסוגיות

כבר העיר י' היינימן 13שבמקורות הארצי-ישראליים של הדרשה על ביטול שירת המלאכים, נימה שונה לחלוטין מזו העולה מן הבבלי  לפי הפירוש המקובל שהבאנו לעיל.

 

בפרקי דרבי אליעזר קושרים את הימנעותם של המלאכים משירה למצב הסכנה שבו היה עם ישראל נתון: אמר משה לפני הב"ה רבון כל העולמים האויבים  אחריהם והים מלפניהם לאי זה דרך יסעו? מה עשה הב"ה (=הקדוש ברוך הוא) שלח למיכאל השר ונעשה חומת של אש בין  המצריים לישראל והמצריים היו רוצין לבא אחר ישראל ולא היו יכולין לבא מפני האש, וראו העליונים בצרתן של ישראל כל אותה הלילה ולא נתנו שבח והודאה לא-להיהם, שנ' וְלֹא קָרַב זֶה אֶל-זֶה, כָּל-הַלָּיְלָה (שמות י"ד כ). (פרקי דרבי אליעזר, היגר - "חורב" י'. פרק מא).

 

במדרש תנחומא שהוציא בובר מציינים במפורש שהקב"ה לא הניח למלאכים לשיר מפני שבניו, עם ישראל, היו נתונים בצרה:

ד"א אז ישיר, בשעה שהיו ישראל חונים על הים באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה, ולא הניחן הקב"ה, שנאמר וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה וגו' (שמות י"ד כ), ואומר וְקָרָא זֶה אֶל זֶה (ישעיה ו' ג), למי היו דומין? למלך שנשבה בנו, לבש נקמה באויביו והלך להביא אותו, ובאו הבריות לומר לו אימנון. אמר להן לכשאני פודה את בני אתם מקלסין אותי. כך ישראל היו נתונים בצרה בים, באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה נזף בהם, אמר להם הקב"ה בניי נתונים בצרה, ואתם מקלסין לפני?  (תנחומא (בובר) פרשת בשלח סימן יג ד"ה [יג] )

 

מדרש מקביל נמצא בשמות רבה פרשה כ"ג:

א"ר יוחנן בקשו המלאכים לומר שירה לפני הקב"ה באותו הלילה שעברו ישראל את הים ולא הניחן הקב"ה א"ל לגיונותי נתונין בצרה 14ואתם אומרים לפני שירה, הה"ד (הדא הוא דכתיב - זהו שכתוב) וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה, כָּל הַלָּיְלָה (שמות י"ד כ), כמה דתימא וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר, (ישעיה ו' ג), (שמות רבה פרשה כג ד"ה ז ד"א אז)

כך גם במדרש אגדה שהוציא בובר לאור: וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה כָּל-הַלָּיְלָה. בפמליא של מעלה אמרו שלא אמרו שירה כל הלילה, שכך אמר להם הקב"ה בשעה שרצו לומר שירה, אמר להם מעשה ידי  טבועים בים ואתם אומרים לפני שירה, מכאן שאין הקב"ה  שמח במפלתן של רשעים. (מדרש אגדה (בובר) שמות פרק י"ד ד"ה [כ] ולא קרב)

המלאכים מבקשים, לפי מקורות אלה, לומר את שירת היומיום שלהם בשעה שעם ישראל נתון בסכנה והקב"ה מונע מהם את הדבר.

לפי מדרשים אלה בקשו המלאכים פעם נוספת לומר שירה לאחר טביעת המצרים ואכן בפעם הזאת הצטרפו המלאכים לשירת בני ישראל על טביעת המצרים ולא זו בלבד שהקב"ה לא מיחה בידם אלא אף עודדם לכך:

כך דרשו במכילתא דרבי ישמעאל: ''ר' מאיר אמר: ... ולא ישראל בלבד אמרו שירה לפני המקום אלא אף מלאכי השרת". (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח פרשה א')

 

ובמדרש תנחומא:

כיון שעלו מן הים בקשו ישראל ומלאכי השרת לומר שירה. אמר ר' אבין הלוי למה הדבר דומה? למלך שירד למלחמה ונצח, ובאו בנו ועבדו ועטרה בידם ליתן בראשו של מלך. באו למלך ואמרו לו בנך ועבדך עומדים ועטרה בידם, מי יכנס תחילה? אמר להם שוטים שבעולם, עבדי קודם לבני?! יכנס בני תחילה. כך כיון שעלו ישראל מן הים, באו ישראל ומלאכי השרת לומר שירה, אמר הקב"ה למלאכי השרת הניחו לישראל תחילה, אז ישיר משה [ובני ישראל], נמצאו הנשים ומלאכי השרת עומדים, מי יקלס תחילה, אמר ר' חייא בר אבא רב השלום עשה שלום ביניהם, שנאמר קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת (תהלים ס"ח כו), קִדְּמוּ שָׁרִים (אחר נוגנים) אלו ישראל, (ואחר כך) [אַחַר] נֹגְנִים, אלו המלאכים, (ואחר כך) בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת, [אלו הנשים] אמר ר' לוי השמים, לא אקבל הדבר הזה, אלא הנשים קילסו תחילה, אלא שאַחַר נֹגְנִים אלו ישראל, בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת, אלו הנשים, התחילו מלאכי השרת להתרעם לפני הקב"ה, אמרו לא דיינו שקדמו לנו האנשים, אלא אף הנשים כן, אמר להן הקב"ה חייכם כן… (מדרש תנחומא (בובר) פרשת בשלח סימן יג ד"ה [יג])

בהמשך הדרשה בשמות רבה נאמר: … וכיון שיצאו ישראל מן הים באו המלאכים להקדים שירה לפני הקדוש ב"ה א"ל (אמר להם) הקב"ה יקדמו בני תחלה הה"ד אז ישיר משה, אז  שר לא נאמר אלא אז ישיר שהקב"ה אמר ישיר משה ובני ישראל תחלה, וכן דוד הוא אומר קִדְּמוּ שָׁרִים (תהילים ס"ח כו) אלו ישראל שעמדו על הים דכתיב אז ישיר משה, אַחַר נֹגְנִים אלו המלאכים ולמה כך, אמר הקב"ה למלאכים לא מפני שאני משפיל אתכם אני אומר שיקדמו תחלה אלא מפני שב"ו (שבשר ודם) יאמרו תחלה עד שלא ימות אחד מהם אבל  אתם כל זמן שאתם מבקשים אתם חיים וקיימים, משל למלך שנשבה בנו והלך והצילו והלכו בני הפלטון  מבקשין לקלס למלך ובנו מבקש לקלסו אמרו לו אדונינו מי יקלסך תחלה א"ל בני, מכאן ואילך מי שרוצה  לקלסני יקלסני, כך כשיצאו ישראל ממצרים וקרע להם הקב"ה את הים והיו המלאכים מבקשים לומר שירה  א"ל הקב"ה אז ישיר משה ובני ישראל תחלה ואח"כ אתם, הוי קִדְּמוּ שָׁרִים אלו ישראל, אַחַר נֹגְנִים אלו המלאכים, בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת, אלו הנשים שהן קלסו באמצע כדכתיב וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה.  (שמות רבה פרשה כג ד"ה ז ד"א אז)

 

בתוספתא סוטה ו' ד-ה שנינו:

ר' יוסי הגלילי אומ' כיון שעלו ישראל מן הים וראו את אויביהם פגרים מתים ומוטלין על שפת הים אמרו  כולם שירה ... באותה שעה אמר להם הקב"ה למלאכי השרת בואו וראו שירה שבני אומרין לפני, אף הן כיון שראו אמרו שירה מה שירה אמרו? ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל-הָאָרֶץ ... מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים...  וגו'  (תהילים ח' ב-ג)  

 

ניסיון הבחנה בין המקורות

לדעתו של י' היינימן הסוגיה שבבבלי מגילה היא דוגמה שבה חכמי בבל תפסו אגדה ארץ-ישראלית תפיסה משלהם, הנוגדת את כוונת יוצריה, על ידי טעות בהבנת תוכן הדברים ולשונם, טעות שנולדה כפי הנראה מתוך הלך רוח אופייני ליהודי בבל דווקא.

 לפי מאמרו של ר' יוחנן, כפי שהוא מובא בבבלי, הקב"ה עצמו מתאבל ומזדעזע מטביעת המצרים ואינו מניח למלאכים לשיר כבכל יום. אגדה ארץ-ישראלית המתארת את עומק חיבתו של הקב"ה לישראל הופכת לאגדה בבלית אפולוגטית, שבה מזדעזע הקב"ה ממותם של רשעים, אויבי ישראל, עד שמגודל הכאב הוא משבית ומשתיק את קדושת המלאכים בשמים.15

 

אולם כבר מן המקורות שהביא היינימן עצמו נראה שאי אפשר לחלק את המקורות בין אלה שיש בהם 'הלך רוח' בבלי לבין אלה שבהם 'הלך הרוח' הוא ארץ ישראלי. שהרי תנאים ואמוראים ארץ-ישראליים מביעים צער על מותם של רשעים - מחד גיסא, כמו למשל המדרש שהבאנו לעיל המבאר שאין אומרים הלל בימי הפסח 'בשביל שמתו בו המצרים' ודברי רבי מאיר במשנה סנהדרין: אמר ר' מאיר בשעה שאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת כביכול קלני מראשי קלני מזרועי אם כן המקום מצטער על דמם של רשעים שנשפך קל וחומר על דמם של צדיקים (סנהדרין פרק ו משנה ה), ומאידך גיסא מצאנו מאמרים של חכמי בבל ובהם נימה של שמחה למפלתו של האויב כמו למשל הסוגיא שבבלי מגילה טז ע"א שהבאנו לעיל.

 

עיון חוזר בסוגיות שבתלמוד הבבלי יכול להביא אותנו לפרשן אחרת מן המקובל מבלי לתלות בחכמי בבל טעות בהבנת תוכן דבריו של רבי יוחנן (או יונתן, בגרסה אחרת) או שינויים המכוון, וליצור הרמוניה בין המקורות. להלן הסבר הסוגיות לפי הצעתנו 16:

בבלי מסכת מגילה דף י עמוד ב

רבי יהושע בן לוי פתח לה  פיתחא להאי פרשתא [למגילת אסתר] מהכא:  [מכאן = מן הפסוק]

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם ... כן ישיש להרע  אתכם. (דברים כ"ח סג) [הפסוק שבו פותח  רבי יהושע בן לוי הוא פסוק מתוך התוכחה המאיים על עם ישראל: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּה. את חלקו השני של הפסוק נותן רבי יהושע בן לוי בתמצית: כן ישיש להרע  אתכם.]

[על כך שואלים:] ומי חדי הקדוש ברוך הוא במפלתן של רשעים? [והאם שמח הקב"ה במפלתם של ישראל? הביטוי מפלתן של רשעים, מתייחס לעם ישראל והוא לשון כינוי. במקום ישראל נכתב רשעים17 כמו שונאיהם של ישראל כשהכוונה לישראל]

והא כתיב בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, (דברי הימים ב' כ' כא) [והרי בפסוק מדברי הימים לא נאמר הודו לה' כי טוב, כרגיל, אלא רק כי לעולם חסדו] ואמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר כי טוב בהודאה זו? לפי שאין הקדוש  ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים. [הפסוק בדברי הימים ב' נאמר בעת שישראל היו עדין נתונים בצרה. הרנה באה לפני המלחמה ולפני אבדן הרשעים.18

אבל לאחר התשועה ברכו את ה' ושמחו מאד 19).

 ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: וְלֹא קָרַב זֶה אֶל  זֶה כָּל הַלָּיְלָה? (שמות י"ד כ) - בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה? [מהו שכתוב וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה - הכוונה ללילה שבו עברו בני ישראל בים סוף והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. גם בלילה הזה בקשו מלאכי השרת, כהרגלם, לומר שירה לפני הקב"ה. מן המקורות עולה שהמלאכים רצו לומר לפני הבורא שירה שגרתית, שירת היום יום המתוארת בבבלי מסכת חולין: ... דאמר רב חננאל אמר רב: שלש כתות של מלאכי השרת אומרות שירה  בכל יום, אחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש ה' צבאות. (חולין צא עמוד ב) המלאכים בקשו להמשיך ולומר את שירתם גם בשעה שעם ישראל היה נתון בצרה. זאת לא התיר להם הקב"ה. את ההבנה שמדובר על שירתם היומיומית של המלאכים מחזקת העובדה שהדרשן קושר את הדברים דווקא לפסוק: וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה כָּל-הַלָּיְלָה (שמות י"ד כ). הדרשן קושר את הצירוף: זֶה אֶל-זֶה שבפסוק אל הביטוי וְקָרָא זֶה אֶל זֶה הנאמר על שירת המלאכים: וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָ-אוֹת מְלֹא כָל-הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. (ישעיה ו' ג). אמר להם: מעשי ידי (=ישראל) טובעים בים - משמעו בסכנת טביעה כמו למשל בתיאור שבתלמוד הבבלי מסכת סוטה: קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה שנאמר: סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, עֹד רָד עִם אֵל... (הושע י"ב א) ועליו מפרש בקבלה:  הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ. טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד וגו' (תהילים ס"ט ב-ג) אַל-תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וגו' (תהילים ס"ט טז), באותה שעה היה משה מאריך בתפלה, אמר לו הקב"ה: ידידיי טובעים  בים ואתה מאריך בתפלה לפני? (סוטה לז עמוד א) ישראל נתונים בסכנת טביעה בים ואתם אומרים שירה? 'מעשה ידי' - הוא כינוי לעם ישראל כפי שאומר הנביא ישעיהו:  לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ. כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ. (ישעיהו כ"ט כב-כג) וכן וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. (ישעיה ס' כא). הדברים מתייחסים לדרשת ר' יוחנן בשמות רבה פרשה כ"ג: א"ר יוחנן בקשו המלאכים לומר שירה לפני  הקב"ה באותו הלילה שעברו ישראל את הים ולא הניחן הקב"ה א"ל לגיונותי נתונין בצרה ואתם אומרים לפני  שירה, הה"ד וְלֹא קָרַב זֶה אֶל  זֶה כָּל הַלָּיְלָה, כמה דתימא וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר (ישעיה ו' ג)]

אמר  רבי אלעזר:  הוא אינו שש, אבל אחרים משיש.  ודיקא נמי, דכתיב כֵּן יָשִׂישׂ ולא כתיב ישוש, שמע מינה. [על השאלה האם שמח הקב"ה באבדן ישראל החוטאים עונה רבי אלעזר: הוא עצמו אינו שמח אך הוא גורם שמחה לאחרים. ר"א מדייק מתוך הפסוק שבו נפתחה הסוגיה ואשר עליו נשאלה השאלה. רבי אלעזר לומד זאת מצורת הפועל יָשִׂישׂ (פועל יוצא- ישיש אחרים) ולא ישוש – (ישמח בעצמו). אמנם לפועל יָשִׂיש יש גם משמעות של פועל עומד כמו למשל בפסוק:  ...ְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה  יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ, (ישעיהו  ס"ב ה) או: וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ  יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח, (תהלים י"ט ו)  אך הוא יכול להתפרש גם כהפעיל – יוצא. משמח אחרים, לעומת זאת ישוש הוא פועל עומד בלבד.]

 

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לט עמוד ב

וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה (מלכים א פרק כ"ב לו) - אמר רבי אחא בר חנינא:  [בְּטוּב צַדִּיקִים תַּֽעֲלֹץ קִרְיָה] וּבַֽאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּֽה (משלי י"א י) - באבוד אחאב בן עמרי רנה. [הדרשה נסבה על הפסוק וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה (מלכים א פרק כ"ב לו) שהדרשן מבארו שלא כפשוטו, רינה = שירה. וּבַֽאֲבֹד רְשָׁעִים (= אחאב בן עמרי) רִנָּֽה (משלי י"א י). יתר הסוגיה כמו הסוגיה הקודמת]

 

מצירוף כל המקורות, כולל סוגיית הבבלי עולה התמונה הבאה:

בלילה שבו ירדו בני ישראל אל הים והיו נתונים בסכנה בקשו המלאכים פעמיים לומר שירה לפני ה'. בפעם הראשונה בקשו לומר את שירתם הקבועה והקב"ה לא הניח להם לומר לפניו שירה ואמר להם: מעשה ידי (כלומר ישראל ובמקבילות: ידידיי, לגיונותי בני) טובעין בים ואתם אומרים שירה? אך לפנות בוקר, כאשר טבעו המצרים וישראל שרו את שירת הים לא רק שהתיר הקב"ה למלאכי השרת לומר לפניו שירה אלא אף הזמין אותם לשיר.

 

הערות:

 

1 במשנה אבות ד' יט מאמץ שמואל הקטן את הפסוק: שמואל הקטן  אומר: בנפול אויבך  אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו  אפו. (משלי כ"ד יז-יח)

2 רחב מתייחסת בדברים אלה למתואר בשירת הים: שָׁמְעוּ עַמִּים, יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז, יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. אָז נִבְהֲלוּ, אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב, יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד; נָמֹגוּ, כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן. תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד,  בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן: (שמות ט"ו יד-טז)

3 למשל: ... וַיְכַסּוּ-מַיִם צָרֵיהֶם אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר. וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ. (תהילים ק"ו ט-יא) ... וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם-סוּף כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (תהלים קל"ו יג-טו) ... וְאֶת-אוֹיְבֵיהֶם כִּסָּה הַיָּם. (ע"ח נב-נג)

4 בכל יום אנו מסיימים את פסוקי דזמרה בשירת הים ולפניה אנו אומרים: וְהַיָּם בָּקַעְתָּ לִפְנֵיהֶם וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְאֶת רֹדְפֵיהֶם הִשְׁלַכְתָּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אֶבֶן בְּמַיִם עַזִּים. בברכת 'גאל ישראל', שלאחר קריאת שמע ולפני תפילת שמונה עשרה בשחרית נזכרים בקיעת ים סוף, טביעת המצרים ושירת הים: ... וְיַם סוּף בָּקַעְתָּ, וְזֵדִים טִבַּעְתָּ, וִידִידִים הֶעֱבַרְתָּ, וַיְכַסּוּ מַיִם צָרֵיהֶם, אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר. עַל זֹאת שִׁבְּחוּ אֲהוּבִים וְרוֹמְמוּ אֵ-ל ... גם בברכת הגאולה שבתפלת ערבית אנו מזכירים את המוטיבים האלה: הַמַּעֲבִיר בָּנָיו בֵּין גִּזְרֵי יַם סוּף, אֶת רוֹדְפֵיהֶם וְאֶת שׂוֹנְאֵיהֶם בִּתְהוֹמוֹת טִבַּע. וְרָאוּ בָנָיו גְּבוּרָתוֹ שִׁבְּחוּ וְהוֹדוּ לִשְׁמוֹ...

5 במדרשים אחרים גרסאות אחרות. כך למשל במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יד פסוק יג: למה היו יש' דומין באותה השעה  ליונה  שפרחה מפני בן  הנץ  נכנסה לה  למערה לנקיק הסלע  ונחש  מכונן לפנים ממנה ליכנס לפנים אינה יכולה מפני הנחש לצאת לחוץ אין יכולה מפני  בן הנץ והיתה צווחת ומטפחת בגפיה כדי שישמע בעל השובך ויבא כך כיון שראו ישראל  ים סוגר ושונא רודף  נשאו עיניהם בתפלה ועליהן מפרש בקבלה יונתי בחגוי הסלע וגו'  (שה"ש ב' יד)   כי קולך ערב בתפלה ומראך  נאוה במעשים.  במכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא  דויהי בשלח פרשה ב ד"ה ויאמר משה:  למה היו ישראל דומים באותה שעה  ליונה  שברחה מפני  הנץ   ונכנסה לנקיק הסלע והיה  נחש  נושף בה אם תכנס לפנים הרי הנחש ואם תצא לחוץ הרי הנץ כך היו ישראל  דומים באותה שעה הים סוגר ושונא רודף מיד נתנו עיניהם בתפלה עליהם מפורש בקבלה יונתי בחגוי הסלע  בסתר המדרגה וגו'  (שיר השירים ב'  יד). ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת שופטים סימן יג:  למה היו ישראל  דומין באותה שעה  ליונה  שברחה מלפני  הנץ  ובאה להכנס לפנים מן הסלע והיה  הנחש  בתוכו בקשה לצאת הרי  הנץ על הפתח, כך היו ישראל הים הולך וסוער עליהם והשונא רודף אחריהם והחיות מן המדבר והיו מוקפין  מארבע רוחות, ומנין שהיו החיות מן המדבר שנאמר  (שמות י”ד)   סגר עליהם המדבר ואין סגר אלא חיות רעות  שנאמר  (דניאל ג)   אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא, מה עשו נשאו עיניהם לאביהן שבשמים וצעקו שנא'  פרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם וגו' ויצעקו בני ישראל אל ה' לכך כתיב יונתי בחגוי הסלע.

6 טביעת המצרים נזכרת בפסוקים הבאים: אָשִׁירָה לַֽה' כִּֽי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹֽכְבוֹ רָמָה בַיָּֽם. (ט"ו א) מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָֽׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סֽוּף. תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָֽרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָֽבֶן. יְמִֽינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵֽב. (ט"ו ד-ו) אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּֽוֹרִישֵׁמוֹ יָדִֽי. נָשַׁפְתָּ בְרֽוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָֽלְלוּ כַּֽעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִֽים. (ט"ו ט-י) כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָֽרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב ה' עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָֽלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּֽם. (ט"ו יט)

7 הדרשה וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה - וּבַֽאֲבֹד רְשָׁעִים ( = אחאב בן עמרי) רִנָּֽה נסבה על הפסוק וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה (מלכים א כ"ב לו) שהדרשן מבארו שלא כפשוטו, רינה = שירה. (משלי י"א י).

8  על השאלה מדוע אין מברכין על מצוות עשה של זכור את אשר עשה לך עמלק משיב בעל כף החיים:  לפי שעל השחתה אין מברכים ואפילו אהשחתה דאומות העולם, מדקחזינן דאמר הקב"ה: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה? (כף החיים סימן תרפ"ה סימן קטן כ"ט.).  כך גם הבין את דברי ר' יוחנן תומאס מאן בספרו "החוק"  .DAS GESETZ

9 ישראל אלדד במאמרו ב"ידיעות אחרונות" (27.5.94) מנסח את הדברים כך: "לא בבני ישראל נזף הקב"ה כי אם במלאכים, ובצדק. למה זה ישירו מלאכים? וכי משועבדים היו לפרעה? וכי ילדיהם נרצחו? כלפיהם, המצרים הם רק מעשי ידיו של הקב"ה. לא כן דינם של ישראל. התורה אומרת במפורש: אז ישיר משה ובני ישראל, ואחר כך הצטרפה גם מרים לשמחה. ולא עולה על דעת חכם מחז"ל לשים בפי הקב"ה גינויים למשה ולבני ישראל, כי שירתם מוצדקת בהחלט." על דברי אלדד השיג פרופסור מרדכי עקיבא פרידמן במאמרו "על מדרש אלדד" (הארץ 5.7.94) ולדבריו: לא ניתנה התורה למלאכי השרת, ולא להם ביקש החכם ללמד מוסר השכל על ערכה העילאי של מידת הרחמים כלפי כל אדם, ואפילו אויבי ישראל. ללא צל של ספק, קהל היעד של הדרשן הוא עם ישראל. המכנה המשותף לכל הדעות שהבאתי הוא ההסכמה שהמצרים הם המכונים 'מעשה ידי',

10 הרעבע רבי שמעלקע בהקדמה לספרו: נזיר ה'.

11 הרעבע רבי שמעלקע מציע תירוץ יצירתי הנובע מתוך ההנחה כי לא יתכן שהקב"ה יצטער על אבדנם של המצרים. לפיכך הוא מבאר: אך העניין הוא דהנה איתא גבי חיל סנחריב שמתו ע"י ששמעו שירת חיות הקודש (עי' סנהדרין צה ע"ב), והנה גם בקריעת ים סוף ביקשו מלאכי השרת לומר שירה באופן שישמעו המצרים ועי"ז תפרח נשמתן, ותשובת הקב"ה הי' עפ"י מאמר רז"ל (סוטה יא, א) דכתיב כי בדבר אשר זדו עליהם, במים דימו לאבדם ונדונו במים מידה כנגד מידה, וזהו שאמר הקב"ה מעשה ידי טובעים בים כלומר שהמצרים טיבעו בים את תינוקות בני ישראל שהם מעשה ידיו של הקב"ה, וא"כ בדין הוא שאופן מיתתם של המצרים ג"כ תהי' ע"י טביעה בים מידה כנגד מידה, ואתם אומרים שירה היינו שאתם רוצים להמיתם ע"י שירה מתוקה ונעימה. פירוש זה אינו מתאים למהלך הסוגיה.

12  הרב יעקב יחיאל ווינברג  מאמר על גאולת ישראל וגאולת העולם.

13 י' היינימן, אגדות ותולדותיהן, עיונים בהשתלשלותן של מסורות, כתר ירושלים 1974 עמ'  175 - 179  

14   מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מס' דויהי בשלח פרשה ג ד"ה ויאמר ה': אמר המקום למשה משה בני נתונים בצרה והים סוגר ושונא רודף ואתה עומד ומאריך בתפלה אמר לפניו ומה בידי לעשות אמר לו ואתה הרם את מטך ונטה ידך על הים וגו' ואתה תהא מרומם ומשבח ונותן שיר ושבח והודאה וגדולה ותפארת והוד והלל למי שהמלחמות שלו.

15 הצעה אחרת לתיאור גילגולו של המדרש הביא יונתן כהן במאמרו "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה - גלגוליו של מדרש"  בעיתון הארץ  14/04/95.

16  לאחר כתיבת הדברים מצאתי חלקים מן הפירוש המוצע כאן במאמרו של גדעון ארליך בעיתון 'הצופה', כ' בניסן  ה'תשמ"ב

17  כך מקובל במקורות כאשר מדברים רע על ישראל. הביטוי 'שונאיהם של ישראל' מכוון אל עם ישראל. למשל: בבלי יומא עה ע"ב -  אל תקרי וישטחו אלא וישחטו מלמד  שנתחייבו  שונאיהן   של   ישראל  שחיטה;  בבלי  תענית ז ע"ב - אמר רבי תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו: אין הגשמים נעצרין אלא אם כן נתחייבו  שונאיהן  של  ישראל  כליה;  בבלי מגילה דף יב ע"א - שאלו תלמידיו את רבי  שמעון בן יוחאי: מפני מה נתחייבו  שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם! אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע;  דברים רבה (וילנא) פרשה א ד"ה ב -  א"ר יצחק בשעה שעשו ישראל  את העגל ביקש הקב"ה לכלות  שונאיהן של ישראל  א"ל משה רבש"ע העגל הזה טוב הוא לסייע לך. 

18   ְיַחֲזִיאֵל בֶּן זְכַרְיָהוּ בֶּן בְּנָיָה בֶּן יְעִיאֵל בֶּן מַתַּנְיָה הַלֵּוִי מִן בְּנֵי אָסָף מנבא ואומר: ... הַקְשִׁיבוּ כָל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְהַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט כֹּה אָמַר ה' לָכֶם אַתֶּם אַל תִּירְאוּ  וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה כִּי לֵא-לֹהִים...לֹא לָכֶם לְהִלָּחֵם בָּזֹאת הִתְיַצְּבוּ עִמְדוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' עִמָּכֶם יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם אַל תִּירְאוּ  וְאַל תֵּחַתּוּ מָחָר צְאוּ לִפְנֵיהֶם וַה' עִמָּכֶם. וַיָּקֻמוּ הַלְוִיִּם מִן בְּנֵי הַקְּהָתִים וּמִן בְּנֵי הַקָּרְחִים לְהַלֵּל לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּקוֹל גָּדוֹל  לְמָעְלָה.  וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיֵּצְאוּ לְמִדְבַּר תְּקוֹעַ וּבְצֵאתָם עָמַד יְהוֹשָׁפָט וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי  יְרוּשָׁלִַם הַאֲמִינוּ בַּה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְתֵאָמֵנוּ הַאֲמִינוּ בִנְבִיאָיו וְהַצְלִיחוּ. וַיִּוָּעַץ אֶל הָעָם וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרֲרִים לַה' וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה  וַיִּנָּגֵפוּ.

19   וַיָּבֹא יְהוֹשָׁפָט וְעַמּוֹ לָבֹז אֶת שְׁלָלָם וַיִּמְצְאוּ בָהֶם לָרֹב וּרְכוּשׁ וּפְגָרִים וּכְלֵי חֲמֻדוֹת וַיְנַצְּלוּ לָהֶם לְאֵין מַשָּׂא וַיִּהְיוּ יָמִים שְׁלוֹשָׁה בֹּזְזִים אֶת הַשָּׁלָל כִּי רַב הוּא. וּבַיּוֹם הָרְבִעִי נִקְהֲלוּ לְעֵמֶק בְּרָכָה כִּי שָׁם בֵּרֲכוּ אֶת ה’ עַל כֵּן קָרְאוּ אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא  עֵמֶק בְּרָכָה עַד הַיּוֹם. וַיָּשֻׁבוּ כָּל אִישׁ יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וִיהוֹשָׁפָט בְּרֹאשָׁם לָשׁוּב אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּשִׂמְחָה כִּי שִׂמְחָם ה’  מֵאוֹיְבֵיהֶם. וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלִַם בִּנְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת וּבַחֲצֹצְרוֹת אֶל בֵּית ה’.  וַיְהִי פַּחַד אֱ-לֹהִים עַל כָּל מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת בְּשָׁמְעָם כִּי נִלְחַם ה’ עִם אוֹיְבֵי יִשְׂרָאֵל.  וַתִּשְׁקֹט מַלְכוּת יְהוֹשָׁפָט וַיָּנַח לוֹ אֱ-ֹהָיו מִסָּבִיב. פסוקים בפרק בדברי הימים רומזים לנאמר בסיפור קריעת ים סוף: אַל תִּירְאוּ  וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה כִּי לֵא-לֹהִים...לֹא לָכֶם לְהִלָּחֵם בָּזֹאת הִתְיַצְּבוּ עִמְדוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' עִמָּכֶם.

 

 

 

 שבועות

 

 

 מגילת רות

 

 

 שבת ראש חודש

 

השבת היא ראש חדש שבט. לפיכך אנו מוציאים שני ספרי תורה, בראשון אנו קוראים בפרשת השבוע וארא, ובשני אנו קוראים מפרשת פנחס את מוסף שבת ומוסף ראש החדש. "ובראשי חדשיכם".  ר"ע ספורנו מבאר את הכינוי חודשיכם כך: הנה יום ר"ח היה מנהג לישראל שיהיה יום קדש בצד מה... ולכן ייחס אותו לישראל באומרו: ראשי חדשיכם ולא כן כתב במועדים, שלא כתב בשבת "שבתכם" ולא ביום בכוריכם ולא ביום סכותיכם... רק ראש חדש מיוחס לעם ישראל. במקרא מתאפיין ראש חדש במניעת מלאכה ובזבח משפחה.

בקרבנות ראש חדש, שאנו קוראים למפטיר מצוי ביטוי מיוחד: ושעיר עזים אחד לחטאת לה'. את ההדגשה לה' שאינה נמצאת בקורבנות חגים אחרים מבאר הרמב"ם במורה נבוכים שהיה חשש שיחשבו ששעיר ראש חדש הוא קרבן ללבנה כפי שהקריבו המצרים ללבנה בעת המולד שלה, בארו במפורש שזה למצוות ה' ולא ללבנה. החשש הזה אינו קיים בחגים אחרים שאינם ראשי חדשים.

ההפטרה המיוחדת לשבת ראש חדש היא הנבואה המסיימת את ספר ישעיה. היא עוסקת בקדושה. בקדושת המקום המקדש, ובקדושת הזמן: ראש חדש ושבת.

בפרשת השבוע מתוארת ההתמודדות שבין משה לבין פרעה, התמודדות בעלת שני ממדים. מחד גיסא לפנינו מאבק לשחרור עם בני ישראל מעבדות מצרים. מאידך גיסא יש כאן מאבק של אמונות ודעות. מטרת המכות היא: "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ", "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ". הכנעת פרעה תשפיע גם על ליבותיהם של בני ישראל אשר דבקו בתרבות מצרים, והושפעו מן העבודה הזרה שלה. כלשון רש"י: "כך מידתו של הקב"ה מביא פורענות על האומות עובדי אלילים כדי שישמעו ישראל וייראו". הכבדת ליבו של פרעה באה: "למען רבות מופתי בארץ מצרים". המכות פוגעות תחילה ביאור, הוא מקור חייה של מצרים: "שאין גשמים יורדים במצרים ונילוס עולה ומשקה את הארץ, ומצרים עובדים לנילוס, לפיכך הלקה את יראתם ואח"כ הלקה אותם". מי היאור הופכים לדם ומעלים צפרדעים. ערוב ודבר פוגעות בבהמות, אף הן מאלילי מצרים. מכת בכורות היא פגיעה בפרעה שהחשיב עצמו לאליל, ושהיה בכור בעצמו. השחרור ממצרים אינו רק שחרור פיזי. הוא שחרור מן האלילות. המאבק נגד מצרים אינו מאבק מדיני בלבד, הוא מאבק תרבותי - רוחני - דתי.

נבואת ישעיה שנבחרה כהפטרה לשבת ראש חדש פותחת בהצהרה שה' אינו זקוק למקדשם של בני האדם, ואינו חפץ בקורבנות שהרשעים מקריבים לפניו. השמים כסאי והארץ הדם רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי? והיא מסיימת "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'". לפי פשוטו של מקרא נראה שלא כל אדם יבוא בכל ראש חדש וחדש כשם שלא יתכן שיבוא כל שבת ושבת. יש כאן שילוב של שבת וראש חדש והקביעה שימים אלה יהיו ימי השתחוויה ותפילה שבהם יפתח המקדש לכל הבא. מנהג זה היה קבוע בישראל מימים ימימה. בעלה של האישה השונמית שואל אותה: מדוע את הולכת אליו היום, לא חודש ולא שבת.

בתחילת נבואתו אמר ישעיה: חדש ושבת קרוא מקרא... חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח... עתה מבטיח הנביא כי מנהג זה ייהפך למנהגה של האנושות כולה אשר תכיר בה' ותשתחווה לו. לא רק שיחגגו את ראש חדש אלה שהגויים שלא יעשו כן, ייענשו. ההפטרה מדברת על חידוש. ראש חדש הוא חידוש בזמן, ויהיו גם השמים החדשים והארץ החדשה.

היום ירד מעט ראש חדש מגדולתו, ולבד מתוספת הלל ומוסף בתפילה הוא אינו מורגש. יהי רצון שיחדש ה' ימינו כקדם. והיה מידי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'.

 

 

ההפטרה המיוחדת לשבת ראש חדש היא הנבואה המסיימת את ספר ישעיה. היא עוסקת בקדושה. בקדושת המקום המקדש, ובקדושת הזמן: ראש חדש ושבת.

נבואת ישעיה שנבחרה כהפטרה לשבת ראש חדש פותחת בהצהרה שה' אינו זקוק למקדשם של בני האדם, ואינו חפץ בקורבנות שהרשעים מקריבים לפניו. השמים כסאי והארץ הדם רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי? והיא מסיימת "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'". לפי פשוטו של מקרא נראה שלא כל אדם יבוא בכל ראש חדש וחדש כשם שלא יתכן שיבוא כל שבת ושבת. יש כאן שילוב של שבת וראש חדש והקביעה שימים אלה יהיו ימי השתחוויה ותפילה שבהם יפתח המקדש לכל הבא. מנהג זה היה קבוע בישראל מימים ימימה. בעלה של האישה השונמית שואל אותה: מדוע את הולכת אליו היום, לא חודש ולא שבת.

בתחילת נבואתו אמר ישעיה: חדש ושבת קרוא מקרא... חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח... עתה מבטיח הנביא כי מנהג זה ייהפך למנהגה של האנושות כולה אשר תכיר בה' ותשתחווה לו. לא רק שיחגגו את ראש חדש אלה שהגויים שלא יעשו כן, ייענשו. ההפטרה מדברת על חידוש. ראש חדש הוא חידוש בזמן, ויהיו גם השמים החדשים והארץ החדשה.

היום ירד מעט ראש חדש מגדולתו, ולבד מתוספת הלל ומוסף בתפילה הוא אינו מורגש. יהי רצון שיחדש ה' ימינו כקדם. והיה מידי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'.

 

 

 

שבת ערב ראש חודש

 

מחר חודש

 

ההפטרה היא מספר שמואל א' מתוך סיפורי שאול ודוד. גיבור ההפטרה הוא יונתן, בן שאול, ידידו ואוהבו של דוד. סיפור העלילה הוא סביב ראש חדש. ההפטרה פותחת: "ויאמר לו יהונתן מחר חודש" וכבר על פי הפתיחה היא קשורה לערב ראש חדש. בהמשך ההפטרה נזכרים פרטים אחדים על הדרך בה נהגו לחגוג את ראש חדש. ר"ע ספורנו מעיר כי לפי התורה אין בר"ח חגיגה מיוחדת, אך העם יצר נוהג לחגוג כל ראש חדש. "הנה יום ר"ח היה מנהג לישראל שיהיה יום קדש בצד מה... ולכן ייחס אותו לישראל באומרו: ראשי חדשיכם ולא כן כתב במועדים, שלא כתב בשבת "שבתכם" ולא ביום בכוריכם ולא ביום סכותיכם..." על פי ההפטרה, ראש חדש מתאפיין במניעת מלאכה ובזבח משפחה. "ויהי החדש, וישב המלך אל הלחם לאכול." וגם יהונתן המוסר את דברי דוד כביכול אומר: "כי זבח משפחה לנו בעיר ..." לזבח ראש חדש היו נטהרים וכך פרש שאול את העדרו של דוד מן הסעודה: "כי אמר מקרה הוא, בלתי טהור הוא, כי לא טהור. כהיום כן אז היו ראשי חדשים שהיו בני יומים כפי שמסופר: "ויהי ממחרת החדש השני ויפקד מקום דוד ויאמר שאול אל יהונתן בנו: מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם." גם בתקופת המשנה, כשהיו עדין מקדשים את החדש על פי עדים שראו את המולד, היו נוהגים לקיים סעודת עיבור החדש. מנהג זה המשיך בא"י מאות שנים אחרי שהפסיקו לקדש את החדש על פי הראייה.

בספרו המועדים בהלכה מוצא הרב זוין את המקור לסעודת ראש חדש, בהפטרת מחר חדש. על פי הירושלמי מגילה פרק א' ה"ד כשחל ראש חדש בשבת , עורכים את סעודת ראש חדש ביום ראשון: "סעודת ראש חדש וסעודת פורים, מאחרין ולא מקדימין." בטור שולחן ערוך סימן תי"ט נפסק להלכה: מצוה להרבות בסעודת ראש חדש. חדש טוב.

 

 

שלוש של פורענות

 

ראשונה: פנחס / מטות

 

הפטרה ראשונה מתוך תלתא דפורענותא.

 

את הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב אנו נוהגים לכנות ימי בין המצרים על פי הכתוב במגילת איכה: כל רודפיה השיגוה בין המצרים. בי"ז בתמוז שבר משה את הלוחות בעקבות מעשה העגל. בעת חורבן בית שני הבקעה העיר. התוספות במסכת מגילה דף ל"א מביאים בשם הפסיקתא שאנו נוהגים לומר ג' דפורענותה קודם תשעה באב, ובתר ט' באב שב דנחמתא ותרתי דתיובתא. גם הראב"ן בעל ספר המנהיג כותב: שנינו בפסיקתא: מפרשת בראשית עד י"ז בתמוז מפטירין לעניין הפרשיות דומה לדומה. משם ואילך - הכל לפי הזמן ולפי המאורע". כלומר עד לי"ז בתמוז היה עלינו לחפש קשר בין הפטרת השבוע לבין הפרשה. למצוא את הדומה לדומה. תוכן ההפטרה היה מקביל לתוכן הפרשה. מכאן ואילך קשורות ההפטרות אל לוח השנה ולאו דווקא אל פרשת השבוע. ההפטרות הבאות תהיינה: תלת דפורענותא, שלש הפטרות, בשבתות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, העוסקות בפורענות, ושבע דנחמתא, שבע הפטרות נחמה בשבתות שלאחר תשעה באב, ותרתי דתיובתא שתי הפטרות שנושאן תשובה, הקשורות לראש השנה ויום הכיפורים. פרשיות הפורענות הן: דברי ירמיהו, (מירמיהו פרק א') בקהלות אחדות נהגו לכנות שבת זאת על שם הפטרתה: שבת דברי. ההפטרה השניה היא: שמעו דבר ה' (אף היא מירמיהו) והשבת נקראת שבת שמעו. ובשבת שלפני תשעה באב אנו קוראים את פרק א' בישעיה: חזון ישעיה. השבת נקראת על שם הפטרתה: שבת חזון.

ההפטרות של פורענות באות להזכירנו על מה חרבה הארץ. הנביאים הוכיחו את בני דורם. הם מנבאים על הרס וחורבן שיבואו בעקבות החטאים. דבריו הקשים של ירמיה בפרק א' הם פתיחה מתאימה להפטרות הפורענות: הנביא נשלח לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע. ארבעה פעלים של חורבן ורק שנים של בנין. תחילה ההרס ורק לבסוף הבנין. הנבואה הראשונה שראה ירמיה הייתה מקל שקד. המקל - סמל לפורענות, למכה. על בלעם נאמר: ויך את האתון במקל. רד"ק מבאר מדוע נבחר דווקא מקל שקד? ואלה דבריו: "משל על הפורענות העתידה לבוא על עם ישראל, שתבוא להם במהרה, כמו שעץ שקד ממהר לפרוח יותר משאר העצים, לפיכך נקרא: שקד." בילקוט שמעוני לקהלת על הפסוק "ויאנץ השקד" דרשו חז"ל: ויאנץ השקד - זו נבואתו של ירמיהו, שנאמר מקל שקד אני רואה. אמר ר'סאלעזר: מה סימנו של שקד? - משעה שיניץ עד שהוא גומר פירותיו עשרים ואחד יום, כך מי"ז בתמוז עד ט' באב - אחד ועשרים יום. מקל שקד נקשר אל הנבואה לא רק במראה ובסמל אלא גם בצליל: שקד - כי שוקד אני על דברי לעשותו. הפורענות תבוא במהירות. בפרק מ"ד מבהיר הנביא את משמעות השקידה הזאת: הנני שוקד עליהם לרעה ולא לטובה.

המראה השני הוא הסיר הנפוח, אשר פניו מפני צפונה ומשמעו: מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ. האסון יבוא על יהודה מעמי הצפון. הנביא מפרש כי הרעה תבוא על יהודה בגלל חטאיהם. "ודברתי משפטי אותם על כל רעתם, אשר עזבוני ויקטרו לאלוהים אחרים, וישתחוו למעשי ידיהם." הנבואה מסתיימת בקריאה לירושלים, קריאה שהיא נחמה. הנביא מסיים את הנבואה בנחמה כדי לחתום את נבואותיו הראשונות בדבר טוב, כנהוג אצל נביאים אחדים. במכילתא דדר' ישמעאל פרשה דשירה אמרו שהקריאה לירושלים הייתה תחילת הספר ולמה נכתב כאן? שאין מוקדם ומאוחר בתורה. מחלק הפרקים סיים, אמנם, את פרק א' בפורענות, לפני הקריאה לירושלים, אך לפי המסורה ברור שהקריאה היא סיום הנבואות שבפרק א'. גם קובעי ההפטרות בחרו לסיים אותה בטוב. למרות זעמו של ה' על עמו, היה ישראל, וימשיך להיות קדש לה' נאמנות ישראל לה' במדבר, לא תשכח: זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה. קדש ישראל לה' ראשית תבואתו, כל אוכליו יאשמו, רעה תבוא אליהם נאום ה'.

 

שנייה

 

הפטרת מטות-מסעי השנייה מתוך תלתא דפורענותה

 

השבת היא השבת השניה שלאחר י"ז בתמוז, היא השבת השניה מתוך שלשת שבתות הפורענות. כבר הזכרנו כי מי"ז תמוז ואילך נקראות ההפטרות: "הכל לפי הזמן ולפי המאורע". כלומר עד לי"ז בתמוז היה עלינו לחפש קשר בין הפטרת השבוע לבין הפרשה. למצוא את הדומה לדומה. תוכן ההפטרה היה מקביל לתוכן הפרשה. מכאן ואילך קשורות ההפטרות אל לוח השנה ולאו דווקא אל פרשת השבוע. בשבת הקודמת קראנו את נבואתו הראשונה אל ירמיהו נביא החורבן. השבת אנו שבים וקוראים מתוך נבואת ירמיהו: "שמעו דבר ה' בית יעקב וכל משפחות בית ישראל". הקריאה בהפטרות התוכחה והפורענות באות להזכירנו על מה חרבה הארץ. הזכרת אזהרותיו ותוכחותיו של ירמיהו, הנביא המנבא את חורבן הבית הראשון, בשבועות האבל על חורבן הבית השני ועל חורבנות רבים שבאו בעקבותיו, מלמדת אותנו כי הבית חרב בעוונות, והאבל על היותו עדיין בשממונו צריך להיות מלווה בתשובה. כל דור שלא נבנה הבית בימיו, כאילו חרב בימיו. עם ישראל ממשיך להתאבל על החורבנות עד שישמע ה' לתפילתנו: היטיבה ברצונך את ציון, תבנה חומות ידושלים." תוכחותיו של ירמיה אינן רק לבני דורו הן מופנות גם אלינו. כפי שנקרא בהפטרה: "לכן עוד אריב אתכם נאום ה', ואת בני בניכם אריב". ללמדנו, שמן הדורות הראשונים שבאו לארץ ממצרים, ועד הדורות הבאים, אין דור הנאמן לה' לפיכך יעניש ה' לא רק את דורו של ירמיה אלא גם את הדורות הבאים אחריו. קריאתו של ירמיהו היא לכל משפחות בית ישראל ולא אל יהודה בלבד. הנביא קובל על כך שעם ישראל הוא עם כפוי טובה. הוא מתרחק מעל ה' והולך אחר ההבל ואינו זוכר את חסדי ה': "המעלה אותנו מארץ מצרים, המוליך אותנו במדבר בארץ ערבה ושוחה, בארץ ציה וצלמות, בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם". הקב"ה הביא את עם ישראל לארץ הכרמל לאכול פריה וטובה. הוא ציפה מעם ישראל, קדש לה', ממלכת כהנים וגוי קדוש, שישמור על קדושתו ועל קדושת הארץ. והם לא די שלא קדשוה אלא שטימאוה בתועבותיהם: "ותטמאו את ארצי, ונחלתי שמתם לתועבה." ראשי העם: הכהנים, המורים-הלויים, המנהיגים והנביאים, אינם מראים לו את הדרך הנכונה: "הכהנים - לא אמרו איה ה', ותופשי התורה - לא ידעוני, והרועים - פשעו בי, והנביאים - נבאו בבעל ולפיכך כל העם הלך אחרי לא יועילו. הנביא מונה שני חטאים מרכזיים של העם: א) עזבו את ה', ב) עבדו אלילים. "כי שתים רעות עשה עמי, אותי עזבו - מקור מים חיים, לחצוב להם בורות, בורות נשברים, אשר לא יכילו המים". "אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילידתנו, כי פנו אלי עורף ולא פנים". חטאי ישראל לא התחילו עכשיו, אומר הנביא, כבר מימי קדם שבר העם את העול, עול התורה, כמו בהמה המסרבת לעבוד. "כי מעולם שברתי עולך, נתקתי מוסרותיך, ותאמרי לא אעבור" הצורה שברתי, נתקתי, היא הצורה העתיקה לגוף שני נקבה בעבר. כלומר: שברת את עולך וניתקת את מוסרותיך, הם הרצועות הרותמות את הבהמה לעול. לתיבה לא אעבור קרי וכתיב. על פי הכתיב: לא אעבוד - לא אמשיך לעבוד. על פי הקרי: לא אעבור - לא אמשיך ללכת. על החטאים תבוא הפורענות. ישראל יהיה לבז. האויב, שהנביא מדמה לאריה, ישית את הארץ שממה, וישרוף את עריה באש: "עליו ישאגו כפירים, נתנו קולם, וישיתו ארצו לשמה, עריו ניצתו מבלי יושב". בעת צרתו פונה העם אל הקב"ה בקריאה לעזרה: "ובעת רעתם יאמרו: "קומה והושיענו". הנביא שואל בלעג איה אלוהיך אשר עשית לך יקומו אם יושיעוך בעת רעתך". חכמינו קובעי ההפטרות לא רצו לסיים במילים קשות ולפיכך מוסיפים הספרדים פסוקים מתחילת פרק ד' בירמיה, פסוקי תשובה ונחמה ואילו האשכנזים מוסיפים פסוק אחד מפרק ג': "הלוא מעתה קראת לי אבי, אלוף נעורי אתה".

 

שלישית: שבת חזון - דברים

השבת היא השבת שלפני תשעה באב. השבת השלישית משלשת שבתות הפורענות. הפטרת השבוע היא הפרק הראשון של ישעיה: "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים". השבת כולה נקראת על שם ההפטרה: שבת חזון. הקריאה בתורה בשבת חזון היא תמיד בפרשת דברים. ספר דברים הוא תמצית נאומיו של משה רבינו לעם העומד לפני הכניסה לארץ ישראל. נאומיו הראשונים של משה הם נאומי תוכחה. משה סוקר את תולדות העם מבקר אותו על מעשיו, ומוכיח אותו. על מטרתם של דברי התוכחה של משה לעם ישראל אומר הרמב"ן בהקדמתו לפירושו לספר דברים: "וטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עוונותיהם כמה ימרוהו במדבר וכמה שהתנהג עמהם הקב"ה במידת רחמים וזה להודיע חסדיו עמהם, ועוד שיוכחו בדבריו שלא יחזירו לקלקולם פן יספו בכל חטאתם, ולחזק לבם בהודיעו אותם כי במידת רחמים יתנהג עמהם לעולם, שלא יאמר אדם לא אוכל לרשת את הארץ כי אין אדם אשר לא יחטא ומיד תהיה מידת הדין מתוחה כנגדו ונאבד, ולכן הודיעם משה רבינו כי הקב"ה רחמן מלא רחמים כי הסליחה והמחילה ממנו יתברך סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו, וכעניין שאמר הכתוב כי עמך הסליחה למען תורא. אין פניה של התוכחה אל העבר אלא לעתיד. תפקידה לחזק את הלב, לעורר לתשובה, לטעת תקוה לעתיד טוב יותר ונקי יותר מחטא.

את הפסוק: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם ורבכם" אנו נוהגים לקרוא במנגינה של מגילת איכה. גם את פסוקי התוכחה שבהפטרה אנו קוראים בניגון של איכה. גם בפסוקי ההפטרה מופיע פסוק הפותח באיכה: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט, צדק ילין בה ועתה מרצחים." על הקשר בין הפסוקים עומד המדרש בפתיחה לאיכה רבתי: "משה ראה את ישראל בכבודם ובשלותם ואמר: איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם ורבכם. ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר: איכה היתה לזונה קריה נאמנה. ירמיהו ראה אותם בניוולם ואמר: איכה ישבה בדד העיר רבתי עם. בזמנים שונים, מתוך תנאים שונים, בעקבות חטאים שונים בוקעת ועולה הקינה: איכה. איכה היא בכיית הדורות כולם. בתוכחתו מזכיר משה בהרחבה את חטא העם בעקבות חטא המרגלים, כשנתגלו חוסר האמונה וחוסר הרצון לעלות לרשת את הארץ להתמודד עם קשייה. ויבכו העם בלילה ההוא - אמר רבה א"ר יוחנן, אותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות. אותה שעה נגזרה גזרה על בית המקדש ליחרב. החטא הקדמון הוא הסיבה והגורם למפלות ולמכות בדורות כולם. הנביא פונה אל העם בקריאה הוי גוי חוטא. הוי היא מילת קריאה המביעה צער על רעה שבאה, המביעה חרדה מן הבאות, אך יש בה גם מנגינה של איום. הנביא מזדעזע מכובד עוון העם, מביע את צערו על גודל העונש על החטא ועל המצוקה בה נתון העם, ומאיים בפורענות שעתידה לכלות את הרשעים. וכמה קרובים דבריו של ישעיה שנקרא בהפטרה: "ארצכם שממה עריכם שרופות אש, אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה וגו'", לדבריו של ירמיה הנביא במגילת איכה שנקרא בתשעה באב. תוכחתו הקשה של ישעיה בן אמוץ מתאימה לעיקר תכנה של תוכחת משה בפרשת דברים.

עם ישראל שוקע בימי בין המצרים באבל ובעצבות ומצהיר כי כשם שאנו יודעים להתאבל על חורבן ועל ימי התפארת שחלפו, כן יודעים אנו להאמין ולקוות כי תקויימנה ההבטחות אשר הבטיחה לנו התורה והבטיחו לנו הנביאים כי ימי הזוהר ישובו. בתוכחתו מבטיח ישעיה בשם ה': "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו". את ההפטרה מסיימת הההטחה שכולה תקווה: "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה. ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה".

 

 

 

 

 שבע של נחמה

 

שבת ראשונה

 

הפטרת ואתחנן - שבת נחמו

 

השבת היא השבת שלאחר תשעה באב. השבת הראשונה משבעת שבתות הנחמה. הפטרת השבוע, כמו כל הפטרות הנחמה, היא מנחמותיו של הנביא ישעיה. זכה ספר ישעיה להיות הספר שממנו באות כרבע מהפטרות השנה. ההפטרה פותחת בקריאתו של הנביא ישעיהו: "נחמו נחמו עמי, יאמר אלוהיכם". כשם שהשבת שלפני תשעה באב נקראה על שם ההפטרה: שבת חזון, כך נקראת גם השבת על שם הפטרתה: שבת נחמו. הרמב"ם כותב במשנה תורה, הלכות תפילה פרק י"ג הלכה יט: "וכן שבת שאחר תשעה באב מפטירין: 'נחמו נחמו עמי'. ומנהג פשוט בעירנו להיות מפטירין בנחמות ישעיהו מאחר תשעה באב עד ראש השנה". שבתות פורענות היו שלש. שבע הן שבתות הנחמה שמידה טובה יתירה על מידת פורענות. בפסיקתא רבתי נאמר על שבע הפטרות הנחמה: נחמו נחמו, אמר הקב"ה לאברהם: לך נחם את ירושלים, שמא מקבלת תנחומים ממך. הלך אברהם ואמר: קבלי ממני תנחומין. אמרה לו: היאך אני מקבלת ממך תנחומין, שעשיתני כהר - בהר ה' יראה. אמר ליצחק: לך נחם לישראל, שמא מקבלת תנחומין. הלך יצחק, ואמרה לו: איך אקבל ממך תנחומין, שיצא ממך עשו הרשע שעשעני כשדה שנאמר ויצא עשו השדה ובניו שרפוני באש. אמר ליעקב לך נחם לירושלים. אמרה לו: היאך אני מקבלת ממך תנחומין, ששמתני כלא הייתי שנאמר: אין זה כי אם בית אלוהים. אמר למשה: לך ונחם. אמרה לו: היאך אקבל ממך תנחומין, שכתבת עלי קללות וגזירות קשות - מזי רעב ולחומי רשף וגו'. מיד שבו כלם ואמרו לקב"ה: לא קבלה ממנו תנחומין. שנאמר: עניה סוערה לא נוחמה. מיד אמר הקב"ה: עלי לנחם את ירושלים, שכך כתבתי שלם ישלם המבעיר את הבערה. אני הצתיה באש שנאמר ממרום שלח אש, - אני מנחם אותה שנאמר ואני אהיה לה חומת אש סביב וגו'. בספרו המועדים בהלכה בפרק: "נחמו", מצטט הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל את האבודרהם הנותן רמז לסדר ההפטרות של שבע דנחמתא: בשבת הראשונה אומר הקב"ה אל הנביאים: נחמו נחמו עמי, ישראל אינם מתפייסים בנחמת הנביאים והם אומרים בשבת השנייה: ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני. הנביאים חוזרים ואומרים לקב"ה: עניה סוערה לא נוחמה. כלומר: אינה מקבלת התנחומין שלנו, כי רצונה שהקב"ה בעצמו ינחמנה. ואז אומר הקב"ה בשבת הרביעית: אנכי אנכי הוא מנחמכם ושוב בחמישית: רוני עקרה לא ילדה ובשישית: "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח". תשובת ישראל בשבת השביעית היא: "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוהי", כלומר: עתה יש לי באמת לשמוח." על פי המדרש הפניה נחמו היא אל הנביאים והפועל הוא פועל יוצא. נחמו עמי, נחמו את עמי. אך מפשוטו של מקרא לא ברור אל מי הפניה. הפניה היא סתמית: אתם המנחמים נחמו את עמי. את הפועל נחמו אפשר לראות גם כפועל עומד: עמי התנחמו, קבלו תנחומים, חוזר ואומר אלוהיכם. הפניה היא אל עם ישראל שהקב"ה מכנהו דרך חיבה: עמי. עמי התבשרו כי בא זמן הנחמה. ניחום במקרא אינו רק ניחום אבלים אלא גם עידוד והרגעה. כאיש אשר אמו תנחמנו. הקב"ה מבטיח לירושלים כי נרצה עוונה, ומכאן ואילך ישוב ה' לעמו, ויסייע לו. על כפל הקריאה: נחמו נחמו אומר מדרש פסיקתא דרב כהנא: חטאו בכפלים ולקו בכפלים (כמו שכתוב: כי לקחה מיד ה', כפלים בכל חטואתיה) ומתנחמים בכפלים. כשהלכו ישראל לגולה גלתה, כביכול שכינה עמהם. עתה יעלה ה' ציון בראש הגולים. על כן קורא הקול: במדבר, פנו דרך ה' ישרו בערבה מסילה לאלוהינו. ואז יגלה כבוד ה' כפי שנגלה בעת הגאולה הראשונה, ביציאת מצרים. מיכה הנביא אמר: כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, דהיינו הגאולה העתידה תהיה בדגם של הגאולה הראשונה. ישעיה עורך השואה זו הלכה למעשה. ביציאת מצרים נאמר: וה' הולך לפניהם בעמוד ענן לנחותם הדרך, וגם כאן ה' הולך לפניהם: במדבר פנו דרך ה'. הנביא מדמה את הקב"ה לרועה המוביל צאנו ברחמים: "כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים, ובחיקו ישא, עלות ינהל. משורר התהילים משתמש בדימוי דומה ליציאת מצרים: "ויסע כצאן עמו וינהגם כעדר במדבר". הנביא קורא לעם שלא להתיאש מן הגאולה גם אם תתמהמה שכן: "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלוהינו יקום לעולם".

 

שבת שנייה

הפטרת עקב - כי נחם ה' ציון

 

השבת היא השבת השניה משבעת שבתות הנחמה. הפטרת השבוע, כמו כל הפטרות הנחמה, היא מנחמותיו של הנביא ישעיה. ההפטרה פותחת בציון וחותמת בציון. פותחת בציון: "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני". וחותמת בציון: "כי נחם ה' ציון, נחם כל חורבותיה, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה', ששון ושמחה ימצא בה, תודה וקול זמרה." ההפטרה פותחת בתיאור הרגשת ירושלים שבניה נמצאים בגלות. היא חשה עזובה ושכוחה. זוהי תלונתם של אבלי ציון: אורך הגלות ועל קשיי השעבוד. בתשעה באב שאל עם ישראל את ה': "למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים"? (כפי שקראנו במגילת איכה). ומשיב הקב"ה בשאלה: הייתכן שאשה תשכח את תינוקה, את הבן שילדה? גם נשים היולדות בנים, עלולות לעתים לשכוח, אבל אני ה' לא יתכן שאשכחך. ציון היא ארץ ישראל, ציון היא ירושלים, ציון היא כנסת ישראל, האומרת: "ואני שכולה וגלמודה, גולה וסורה". בנבואת הנחמה שבפי ישעיה באה ההבטחה שציון תשוב ותמלא בבניה: "כי עתה תצרי מיושב, ורחקו מבלעיך". הגויים ומלכיהם הם שיטפלו בילדיה של ציון ויביאו את גולי ישראל חזרה לציון: "והיו מלכים אומניך, ושרותיהם מניקותיך". הנביא פונה לבניה של ציון, שנתייאשו מן הגאולה ואמרו שה' נטש את עמו, ושואלם: "כה אמר ה' אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה?" הברית בין הקב"ה לעמו משולה לברית נישואין. כדי להתיר את הנישואין יש צורך בגט, בספר כריתות. ספר כריתות כזה לא קיים. מעולם לא שילחתי את אמכם בספר כריתות. ומכאן שהברית ממשיכה. הגלות היא עונש על חטאי הבנים: "הן בעוונותיכם נמכרתם, ובפשעיכם שולחה אמכם". הגלות היא רק פרידה זמנית מן הארץ, מחלה שתרפא. הקשר שבין החטא והגלות, קושר את ההפטרה אל פרשת השבוע: עקב. הפרשה מדברת בשבחיה של ארץ ישראל ובקשר של עם ישראל אליה. על הכתוב: "ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה", אומר הספרי: "וכי אותה בלבד הוא דורש והלוא כל הארצות הוא דורש שנא' להמטיר על ארץ לא איש, להשביע שואה ומשואה (איוב ל"ח כו) ומה ת"ל ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה, כביכול אין דורש אלא אותה, ובשביל דרישה שדורשה, דורש כל הארצות עמה. כיוצא בו אתה אומר: הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל, וכי ישראל בלבד הוא שומר והלוא הוא שומר את הכל שנא' אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, ומה ת"ל שומר ישראל, כביכול אינו שומר אלא ישראל ובשביל שמירה ששומרם שומר את הכל עימהם" על המילים: 'דורש אותה' אומר הספרי: מגיד שניתנה בשכר דרישה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וגו' למען ירבו ימיכם וימי בניכם, ואומר ויתן להם ארצות גויים וגו' בעבור ישמרו חוקיו וגו'. בתנחומא לפרשת ראה נדרש: "...התנה הקב"ה עימהן שאינו מכרית את הגויים אלא על מנת שישמרו את התורה. חביבה א"י שבחר בה הקב"ה ... ובחר לחלקו ישראל שנאמר כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. אמר הקב"ה יבואו ישראל שבאו לחלקי וינחלו את הארץ שבאה לחלקי..." הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל אינו מקרי. אך הוא תלוי בקשר אל הקב"ה ומותנה בקיום מצוות תורתו.

הפרשה פותחת: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלוהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך". בפרשת: והיה אם שמוע, הנמצאת אף היא בפרשת השבוע ואשר אנו אומרים אותה פעמים לפחות בכל יום, נמצאת האזהרה: השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' וחרה אף ה' בכם וגו' ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם". ההפטרה מזכירה מצב שבא עקב אי השמיעה, אך עיקרה של הנבואה הוא ההבטחה שהקב"ה לא ישכח את ציון. הנביא מזכיר מאורעות מימי קדם: קריעת ים סוף - "הן בגערתי אחריב ים", מכות מצרים - "אשים נהרות מדבר, תבאש דגתם מאין מים ותמות בצמא. אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם", הנביא קורא: "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו". לאברהם ניתנה ההבטחה שהארץ תהיה לזרעו. את ההפטרה מסיימים דברי נחמה, ציון האבלה והשוממה תתנחם, תיבנה ותהיה כגן עדן: "כי נחם ה' ציון, נחם כל חורבותיה, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה', ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה".

 

שבת שלישית

 

הפטרת ראה - ואכרתה לכם ברית עולם

 

השבת היא השבת השלישית משבעת שבתות הנחמה. גם הפטרת השבוע, כמו כל הפטרות הנחמה, היא מנחמותיו של הנביא ישעיה.

אע"פ שאמרנו שהפטרות שבע דנחמתא אינן קשורות בהכרח לפרשת השבוע, ודי לנו בכך שהן עוסקות בנחמה, נוכל למצוא בכל זאת קשר בין קטע הנחמה שנבחר להפטרה השבת, לבין פרשת השבוע. אפשר לשמוע בהפטרה הדים לפרשת השבוע.

הדגש בפרשת השבוע שעבר, פרשת עקב, היה א"י, סגולותיה ותכונותיה והקשר של עם ישראל אליה באמצעות קיום המצוות. מוקד פרשת השבוע, פרשת ראה, היא עם ישראל. הפרשה עוסקת בבניין עם ישראל. "בנים אתם לה' אלהיכם... כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך, ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה". בפרשתנו עובר משה מן התוכחה, שבה פתח את נאומי ספר דברים, אל נאום המצוות, נאום שהוא חלק הארי של ספר דברים. על פי מניין המצוות של הרמב"ם מנויות בפרשתנו 54 מצוות. המצוות מתחילות בקביעת מרכז רוחני אחד לעבודת ה'. ליכוד העם מצריך מקום פולחן אחד. כל הפנים פונות אל אותו מרכז. מתוך ראיה זו נוכל להבין את דרשת חכמים בבבלי יבמות דף י"ד ע"א: לא תתגודדו - לא תעשו אגודות אגודות, כגון ב"ד אחד בעיר אחת, פלגא מורים כדברי בית שמאי, ופלגא כדברי בית הלל. ואם בנים אנו לה' הרי שמערכת היחסים בין בני העם היא מערכת יחסים שבין אחים. ואכן חלק מן המצוות המופיעות בפרשתנו מדגיש את היותנו אחים: "לא יגוש את רעהו ואת אחיו", "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך. "ולא תקפוץ את ידך, מאחיך האביון. "פתח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך". "כי ימכר לך אחיך העברי וגו'" הפרשה פתחה במקום אשר יבחר ה', ומסיימת בעליה לרגל שלש פעמים בשנה אל המרכז המאחד הזה. "וזבחת פסח לה' אלהיך, צאן ובקר במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם." "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו, שם תזבח את הפסח בערב"... "ושמחת לפני ה' אלוהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך, והלוי אשר בשעריך, והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך, במקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו שם". "שבעת ימים תחוג לה' אלוהיך במקום אשר יבחר ה'" "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלוהיך, במקום אשר יבחר". הקב"ה בחר בעם ישראל, הוא הבוחר במקום לעבודתו, מקום המאחד את כל ישראל. הקשר שבין עם ישראל לבוראו הוא קשר של ברית. הפטרת השבוע מתחילה בפרק נ"ד בישעיה: "עניה סוערה לא נוחמה"... ומסתיימת בפרק נ"ה פסוק ה: "ולקדוש ישראל כי פארך". ההפטרה מדגישה את הקשר בין בניו של העם ואת הקשר שלהם לקב"ה: "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך". הנביא מזכיר את הברית שבין הקב"ה לבין עמו: "הטו אזנכם ולכו אלי, שמעו ותחי נפשכם, ואכרתה להם ברית עולם, חסדי דוד הנאמנים". בפרשה מצוות צדקה אחדות, מצוות בהן אנו מצוווים לדאוג לחלשים בחברה. ישעיה בהפטרה מדגיש שההתנהגות הנכונה בין אדם לחברו היא אשר תשמור את ירושלים עומדת לעד: "בצדקה תכונני, רחקי מעושק כי לא תיראי, וממחיתה כי לא תקרב אליך". תושבי ירושלים ילכו בדרך הצדקה וירחקו מעושק. בפרשה מופיעה כמה פעמים ההבטחה העוברת כחוט השני בכל פרשות ספר דברים: הקב"ה יברך אתכם, יתן לכם שפע ועצמה, אם תשמרו את מצוות ה'. למשל: "אפס כי לא יהיה בך אביון, כי ברך יברכך ה' בארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה לרשתה. רק אם שמוע תשמע, בקול ה' אלוהיך לשמור לעשות את כל המצוה הזאת, אשר אנכי מצווך היום". ישעיה הנביא קורא בהפטרה: " שמעו שמוע אלי ואכלו טוב, ותתענג בדשן נפשכם". "הטו אזנכם ולכו אלי, שמעו ותחי נפשכם..." ההפטרה מסתיימת בהבטחה למעמדו של עם ישראל: "הן גוי לא תדע תקרא, וגוי לא ידעוך, אליך ירוצו, למען ה' אלוהיך ולקדוש ישראל כי פארך".

 

שבת רביעית

 

הפטרת שופטים - "אנכי אנכי הוא מנחמכם..."

 

השבת היא השבת הרביעית משבעת שבתות הנחמה. גם השבת נקרא להפטרה מנבואות הנחמה של ישעיה הנביא. הפעם המנחם הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו: "אנכי אנכי הוא מנחמכם ..." בפתיחת ההפטרה אין הנביא אומר מי הוא הקורא. אין כאן פתיחה כגון: כה אמר ה' אנכי אנכי הוא מנחמכם. רק לקראת סוף ההפטרה מגלה לנו הנביא מי הוא המנחם: "כי נחם ה' עמו, גאל ירושלים". עם שהקב"ה מנחמו אינו צריך להתיירא מאויביו ומאיומיהם. הנביא פונה אל ציון או אל כנסת ישראל ואומר: "מי את ותראי מאנוש ימות, ומבן אדם חציר ינתן?"  הפחד מפני חמת המציק מוכיח כי העם שכח את ה'. הם חוששים מאדם שהוא יצור חולף, כחציר נבל, ואת יוצר העולם הקיים לעד הם שוכחים. ולפיכך ראוי פחד זה לגינוי. "ותשכח ה' עושך נוטה שמים ויוסד ארץ, ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק ..." והנביא שואל בלעג: "ואיה חמת המציק?" אל מול חולשותיו של האדם מציגה הנבואה את גבורותיו של ה' בורא עולם: "ואנכי ה' אלוהיך, רוגע הים ויהמו גליו, ה' צבאות שמו". הנביא מתאר את המצוקה הגדולה שעם ישראל נתון בה אל מול הגאולה העתידה לבוא. ציון זקוקה לנחמה, שכן היא מדוכאת וסובלת: "שתים הן קוראותיך מי ינוד לך? השוד והשבר והרעב והחרב, מי אנחמך?" ישראל מתוארים כשבויים שמשעבדיהם שמו עליהם מוסרות, וירושלים מושפלת עד עפר. התנערי מעפר, קומי שבי, ירושלים, התפתחי מוסרי צוארך שביה בת ציון". מצבו של עם ישראל גורם לחילול ה': ..."כי לוקח עמי חנם, מושליו יהילילו נאום ה', ותמיד כל היום שמי מינואץ." בפרק שפע של פניות: הנביא פונה אל עמו בכל פעם בגוף שונה: תחילה הוא פונה בלשון רבים: מנחמכם, הוא עובר ללשון נקבה: מי את ותראי..." אח"כ הוא פונה בלשון יחיד: ותשכח ה' עושך"... ושוב הוא פונה אל ציון בלשון נקבה: התעוררי התעוררי קומי ירושלים..." כי נחם ה' עמו גאל ירושלים". ואולי רומז הנביא באמצעות החלפת הגוף שנחמת ירושלים, נחמת העם הנמצא בגלות, ונחמת הבנים אשר עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר, נחמה אחת היא שכבר הגיע זמנה. ולפיכך קורא הנביא: התעוררי התעוררי קומי ירושלים. הנביא כופל את פניותיו: אנכי אנכי הוא מנחמכם, התעוררי התעוררי קומי ירושלים, עורי עורי לבשי עוזך ציון, סורו סורו, צאו משם.

כדי לתאר את הרעה שעברה על עם ישראל משתמש הנביא בדימוי של כוס התרעלה. מנהג היה להשקות פושעים שנידונו למוות או למי שנידון לייסורים ולביזיונות בכוס יין תרעלה. ירושלים מדומה לאשה אשר שתתה מכוס כעסו של ה' את יין התרעלה, הרעל גרם לה לשיכרון חושים והיא שוכבת בעלפון. הנביא קורא לה: התעוררי התעוררי, קומי ירושלים, אשר שתית מיד ה' את כוס חמתו, את קובעת כוס התרעלה שתית מצית". לכן שמעי נא זאת עניה, ושכורת ולא מיין. כה אמר אדוניך ה', ואלוהיך יריב עמו, הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה, את קובעת כוס חמתי לא תוסיפי לשתותה עוד. ה' פונה לציון המעונה, השיכורה מפני ייסוריה אשר נמשלו לכוס התרעלה, ולא מיין טוב ששותים השיכורים, ומבטיח לה שייקח מידיה את כוס התרעלה אשר שתתה עד תום ויתן אותה ביד מעניה אשר הגיע זמנם לשתותה. האויבים ייענשו מידה כנגד מידה. עם ישראל יראה בגאולה וידע את ה': "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" "לכן ידע עמי שמי, לכן ביום ההוא, כי אני הוא המדבר הנני". גם הגויים יראו את גדולת ה' בעת נחמת ירושלים: "פצחו רננו יחדיו, חרבות ירושלים, כי נחם ה' עמו, גאל ירושלים. חשף ה' את זרוע קדשו, לעיני כל הגויים, וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוהינו." הנביא קורא לעם לעזוב את הגלות המטמאת, להיטהר וללכת אחרי ה' לציון. הקב"ה הוא גם ההולך בראש העולים לציון, וגם המאסף למחנה: כי הולך לפניכם ה' ומאסיפכם אלוהי ישראל." הנביא מרבה להשתמש בביטוי: עמי. ולאמר לציון עמי אתה, ואלוהיך יריב עמו, מצרים ירד עמי בראשונה, כי לקח עמי חנם, לכן ידע עמי שמי, כי נחם ה' עמו. הקב"ה מכנה את העם, למרות שחטא בכינויי חיבה ושייכות: אדוניך, אלוהיך, עמי, ומאסיפכם אלוהי ישראל".

 

שבת חמישית

 

הפטרת כי תצא - רוני עקרה לא ילדה

 

השבת היא השבת החמישית משבעת שבתות הנחמה. ושוב נקרא להפטרה מנבואות הנחמה של ישעיה הנביא. בשבתות הקודמות מצאנו קשר כלשהו בין פרשיות השבוע לבין הפטרתן. נראה כי גם השבת נוכל למצוא קשר מסוים בין הפרשה להפטרה. בהפטרה הקצרה הכוללת עשרה פסוקים מפרק נ"ד בישעיה, פניה אל ירושלים או אל כנסת ישראל כאל אשה. הפניה היא ישירה, בלשון נוכחת. הנביא קורא לציון, המשולה לעקרה שאינה יכולה ללדת, לאלמנה, לגרושה שבעלה עזבה, לשוממה, להתחיל לשמוח: "רני עקרה לא ילדה, פצחי רינה וצהלי לא חלה..." "כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה' ואשת נעורים כי תמאס אמר אלוהיך". הנביא משתמש בתוך נבואתו בלשונות שמחה אחדים: רני, פצחי רנה, צהלי וקובע שיש מקום לשמחה: "כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה'", "כי בשת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד". "ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך". "בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך, ובחסד עולם ריחמתיך, אמר גואלך ה'". ההפטרה מתארת את איחוד המשפחה. הקב"ה מחזיר, כביכול את גרושתו, את אשת הנעורים שמאס בה לרגע, הבנים מתקבצים הביתה, אל האהל, עד שהמקום יהיה צר ויהיה צורך להרחיב את האהל: "הרחיבי מקום אהלך, ויריעות משכנותיך יטו, אל תחשוכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי".

בפרשת השבוע, פרשת 'כי-תצא', פרשיות רבות הדנות במשפחה. במערכת היחסים בין איש לאשתו, בקדושת המשפחה היהודית, בטוהרת הקן המשפחתי. הפרשה פותחת באשת יפת תואר, ממשיכה בשתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה, ובבן סורר ומורה. בהמשך מדובר בבניית בית חדש. פרשת מוציא שם רע אף היא עניינה מערכת היחסים בין איש לאשתו. הפרשה ממשיכה ודנה באלה האסורים לבוא בקהל. פרשת כתיבת ספר כריתות, בו משלח האיש את אשתו אשר מצא בה ערוות דבר, ועניין המחזיר גרושתו אף הן בפרשת השבוע. גם דיניו של הלוקח אשה חדשה, ודיני היבום הבאים לשמור על הבית היהודי שלא יחרב, שלא ימחה שמו מישראל, נמצאים בפרשתנו. כל אלה ועוד הן פרשיות הנוגעות אל המשפחה.

רוב הדימויים המצויים בהפטרה לקוחים מעולם המשפחה. ציון משולה לאשה. לעתים אשה עקרה שלא ילדה, לעתים לאלמנה: "כי בשת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד. לעתים היא מדומה לגרושה שבעל נעוריה עזבה.

הקב"ה מדומה לבעל המחזיר גרושתו: "כי בעליך עושיך ה' צבאות שמו, וגואלך קדוש ישראל, אלהי כל הארץ יקרא". "ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך" "ובחסד עולם רחמתיך אמר גואלך ה'." מערכת היחסים בין ה' לעמו נחתמת בברית: "כי מי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ, כן נשבעתי מקצוף עליך ומגעור בך. כי ההרים ימושו, והגבעות תמוטינה, וחסדי מאתך לא ימוש, וברית שלומי לא תמוט, אמר מרחמך ה'." הקב"ה משווה את הברית בינו לבין עמו לברית שבינו לבין העולם לאחר המבול. לאחר המבול הבטיח הקב"ה: "והקימותי את בריתי אתכם, ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול, ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ." בשבועה דומה נשבע ה' מקצוף עליך ומגעור בך. ברית זו היא ברית של קבע, ברית עולם. לפיכך נקראת הפטרתנו גם כהפטרת פרשת נח. הרב הרץ בדבריו להפטרת נח מוצא את הקשר בין המבול לגלות: המבול הרס עולם מושחת ואיפשר להניח יסודות לעולם חדש טוב יותר. כך גם גלות ישראל. מתוך ייסוריו, תתחזק נאמנות ישראל לאלוהיו. ברית השלום הנכרתת עם ישראל, ברית חסד הקיימת לעולם, מקבילה לברית האלוהים עם נח. ההבטחה היא לאהבת נצח: "ברחמים גדולים אקבצך... אמר מרחמך ה'". 

 

שבת שישית

 

הפטרת כי תבוא - קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח

 

פרשת כי תבוא היא לעולם השבת השישית לאחר תשעה באב, השישית משבעת שבתות הנחמה. להפטרה נקרא מפרק ס' בספר ישעיה. כמו בשבועות שעברו נוכל גם השבת למצוא קשר כלשהו בין הפרשה להפטרה.

גם בהפטרת השבוע, כמו בהפטרת השבוע שעבר, הפניה אל ירושלים או אל כנסת ישראל כאל אשה. הפניה היא ישירה, בלשון נוכחת: "קומי אורי, כי בא אורך, וכבוד ה' עליך זרח". מוטיב מרכזי בהפטרה הוא האור. על כל העמים יהיה חושך ורק על ישראל יזרח אור גדול אור ה': "כי הנה החושך יכסה ארץ, וערפל לאומים, ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה. כיוון שה' יזרח על ציון והיא תאיר מאורו, כשם שהלבנה מאירה מאור החמה, יהנו גם הגויים, השרויים בחושך, מן האור: "והלכו גויים לאורך, ומלכים לנגה זרחך". כיוון שה' יזרח עליה לא תזדקק עוד ציון לאור השמש והירח. אורו יהיה אור תמיד ללא שקיעה: "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם, ולנגה, הירח לא יאיר לך, והיה לך ה' לאור עולם... לא יבוא עוד שמשך, וירחך לא יאסף, כי ה' יהיה לך לאור עולם, ושלמו ימי אבלך". בפרשת השבוע אנו קוראים את התוכחה הנוראה, את אלות הברית, את המכות והייסורים שיבואו עלינו, אם חלילה לא נשמור לעשות את דברי התורה. התוכחה פונה אל כל יחיד ויחיד בלשון נוכח.

תחילת הקללות בתוך הארץ. האוייבים ישדדו את כל אשר לנו: "שורך טבוח לעינך ולא תאכל ממנו, חמורך גזול מלפניך ולא ישוב לך, צאנך נתונות לאיבך, ואין לך מושיע. פרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת, והיית רק עשוק ורצוץ כל הימים". "ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ... ואכל פרי בהמתך ופרי אדמתך עד השמידך, אשר לא ישאיר לך דגן תירוש ויצהר, שגר אלפיך ועשתרות צאנך, עד האבידו אותך. והצר לך בכל שעריך עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות וגו'". וכנגד אלה בא ישעיה ומנחם: "וינקת חלב גויים, ושוד מלכים תינקי... לא ישמע עוד חמס בארצך, שוד ושבר בגבוליך, וקראת ישועה חומותיך ושעריך תהילה".

בסיומה של התוכחה אנו קוראים את הפסוק הקשה: "והפיצך ה' בכל העמים, מקצה הארץ ועד קצה הארץ, ועבדת שם אלוהים אחרים, אשר לא ידעת אתה ואבותיך עץ ואבן. ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך..." בניגוד לזאת מנבא ישעיה בהפטרה: "שאי סביב עיניך וראי, כלם נקבצו באו לך, בניך מרחוק יבואו, ובנותיך על צד תאמנה". "והלכו אליך שחוח בני מעניך, והשתחוו על כפות רגליך, כל מנאציך..." בתוכחה אנו מוזהרים: "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך, אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלוהים אחרים עץ ואבן. והיית לשמה למשל ולשנינה בכל העמים אשר ינהגך ה' שמה". וישעיה מבטיח: "ובנו בני נכר חומותיך, ומלכיהם ישרתונך, כי בקצפי הכיתיך, וברצוני רחמתיך". "וקראו לך עיר ה', ציון, קדוש ישראל." בפרשה נקרא: "ונשארתם במתי מעט, תחת אשר הייתם ככוכבי השמים לרב, כי לא שמעת, בקול ה' אלוהיך" לעומת זאת אומר ישעיה: "הקטן יהיה לאלף, והצעיר לגוי עצום, אני ה' בעיתה אחישנה".

פרשת השבוע מדברת על עם קדוש שכל עמי הארץ יראו כי שם ה' נקרא עליו: "וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך, ולשמור כל מצוותיו. ולתיתך עליון על כל הגויים אשר עשה, לתהלה ולשם ולתפארת, ולהיותך עם קדוש לה' אלוהיך כאשר דבר". דברי הנביא בהפטרה הם ברוח דומה: "והלכו גויים לאורך ומלכים לנגה זרחך". להביא בניך מרחוק, כספם וזהבם אתם, לשם ה' אלוהיך ולקדוש ישראל כי פארך". וקראו לך עיר ה', ציון קדוש ישראל". ועמך כלם צדיקים, לעולם ירשו ארץ, נצר מטעי, מעשה ידי להתפאר".

 

שבת שביעית

 

הפטרת נצבים - שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוהי

 

השבת נקרא את האחרונה משבעת הפטרות הנחמה. להפטרה נקרא פסוקים מתוך שלשה פרקים בספר ישעיה. שני הפסוקים האחרונים של פרק ס"א, כל פרק ס"ב ותשעה פסוקים מפרק ס"ג. עם סיום שבע שבתות הנחמה נשוב ונזכיר את דברי האבודרהם כפי שמצטטו הרב שלמה יוסף זוין בספרו המועדים בהלכה בפרק: "נחמו", הנותן רמז לסדר ההפטרות של שבע דנחמתא: בשבת הראשונה אומר הקב"ה אל הנביאים: נחמו נחמו עמי, ישראל אינם מתפייסים בנחמת הנביאים והם אומרים בשבת השנייה: ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני. הנביאים חוזרים ואומרים לקב"ה: עניה סוערה לא נוחמה. כלומר: אינה מקבלת התנחומין שלנו, כי רצונה שהקב"ה בעצמו ינחמנה. ואז אומר הקב"ה בשבת הרביעית: אנכי אנכי הוא מנחמכם ושוב בחמישית: רוני עקרה לא ילדה ובשישית: "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח". תשובת ישראל בשבת השביעית היא: "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוהי", כלומר: עתה יש לי באמת לשמוח."

גם השבת נוכל למצוא קשר כלשהו בין הפרשה להפטרה. בפרשת התשובה הנמצאת בפרשת השבוע אנו קוראים: "כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב, כאשר שש על אבותיך" ובהפטרה אנו שומעים את דברי כנסת ישראל: "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוהי." בפרשה תיאורה של הארץ בעת חרון ה': "... וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חלה ה' בה. גפרית ומלח שרפה כל ארצה, לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב, כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים, אשר הפך ה' באפו ובחמתו..." וכנגדם באים דברי הנחמה בהפטרה: "לא יאמר לך עוד עזובה, ולארצך לא יאמר עוד שממה, כי לך יקרא חפצי-בה, ולארצך בעולה כי חפץ ה' בך וארצך תבעל". כנסת ישראל מדמה את עצמה לכלה ואת הקב"ה לחתן המכתן פאר: "כחתן יכהן פאר, וככלה תעדה כליה". שמחה אני בה' כשמחת הכלה בחתנה. והנביא משיב בשם ה': "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך, ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוהיך". הדימוי כאן כפול. ארץ ישראל הכלה ובני ישראל הם בועליה, בעליה. וכנסת ישראל הכלה והקב"ה החתן. על דימוי כפול זה אומר רד"ק: כי כמו שיבעל בחור בתולה שהוא דבר נאה ומתקבל בחור שיבעל בתולה יותר משיבעל זקן בתולה או בחור בעולה כן ארץ ישראל כל זמן שלא היו בניה בתוכה אע"פ שהיו יושבים בה אומות העולם לא הייתה נקראת בעולה כי לא היו מתקבלים בה ולא היה נאה שבתם בה אלא כמו זקן עם בתולה או בחור עם בעולה, אבל כשישובו ישראל בתוכה הרי היא כבעילת בחור בתולה. ומשוש חתן על כלה, בימי חופתם שהוא נקרא חתן והיא כלה ואז הוא הששון והשמחה ביניהם יותר כי אז הם בחידושם כן יהיה שמחת אלוהיך עליך כל הימים. בילקוט שמעוני חלק ב' רמז תק"ו אנו נדרש: "בעשרה מקומות נקראו ישראל כלה. ששה ע"י שלמה שנאמר: אתי מלבנון כלה, לבבתני אחותי כלה, מה יפו דדיך אחתי כלה, נפת תטפנה שפתותיך כלה, גן נעול אחותי כלה, באתי לגני אחותי כלה, ושלשה ע"י ישעיהו: ותקשרים ככלה, וככלה תעדה כליה, והדין, ומשוש חתן על כלה, ואחת על ידי ירמיה: התשכח בתולה עדיה כלה קשוריה (ב' לב).

בפרשת השבוע הבטחה לישראל שישובו עד ה': "ונתן ה' אלוהיך את כל האלות האלה על אויבך ועל שונאיך אשר רדפוך" בהפטרה מדומה הקב"ה המכה בגויים מפיל בהם חללים ושופך את דמם, לדורך בגת שבגדיו אדומים ומגואלים ביין: "וארמסם בחמתי ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי. כי יום נקם בקרבי ושנת גאולי באה". בפרשת התשובה מופיעות מילים מן השרש שוב בהוראות שונות: "והשבות אל לבבך... ושבת עד ה' אלוהיך... ושב ה' אלוהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים ... ואתה תשוב ושמעת בקול ה'... כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך... כי תשוב אל ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך." על הכתוב ושב ה' אלוהיך את שבותך מעיר רש"י: היה לו לכתוב והשיב את שבותך. רבותינו למדו מכאן כביכול השכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם וכשנגאלים הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם. הפטרתנו מסתיימת: "ויאמר אך עמי המה, בנים לא ישקרו, ויהי להם למושיע. בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם, באהבתו ובחמלתו הוא גאלם, וינטלם וינשאם כל ימי עולם."

 

 

  

 

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  20/09/2005