education - חינוך

עדכוני rss

 
   
 
 
 
 
 
 
על הקשר בין הפרשה והפטרתה
ספר שמות
 

שיחות מאת ד"ר יהושע מנחם רוזנברג
שודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"

 

      

 

 

 הפטרת שמות

 

אל תאמר נער אנכי

 

בדרך כלל אנו מחפשים את הקשר בין פרשת השבוע להפטרתה, בתוכנם המשותף של הפרשה וההפטרה.

לעיתים הקשר הוא במבנה הדומה.

לעיתים סממנים לשוניים משותפים, הם הסיבה לבחירתה של הפרשה.

ישנן הפטרות שאנו יכולים להצביע על יותר מאשר קשר אחד בין הפרשה לבין ההפטרה.

הפטרת השבוע לפי מנהג האשכנזים היא מנבואות התוכחה של ישעיה.

פרשת השבוע פותחת: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה",

וההפטרה פותחת: "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל".

המילה המשותפת: "הבאים", משותפת על דרך הניגוד.

"הבאים" בפרשה הם יעקב ובניו. עם ירידתם למצרים מתחיל השיעבוד, ומתחילה הגלות.

בהפטרה -  "הבאים" הוא לשון קצר, וכאילו כתוב בימים הבאים, והכוונה לישועה העתידה, שהיא למעשה סיומה של הגלות.

והדברים אף נרמזים בדברי הנביא:

"והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים, והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים."

מילים המזכירות לנו את הבטחת ה' למשה, במעמד הסנה:

"וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש ..."

במעמד הסנה נאמר למשה:

"ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך ולא ביד חזקה. ושלחתי את ידי והיכיתי את מצרים, בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו, ואחרי כן ישלח אתכם". ובהפטרה רמזים למכות שהכה ה' את מצרים:

"הכמכת מכהו הכהו, אם כהרג הרוגיו הורג"?

גם בעת הגאולה העתידה יכה ה' במצרים:

"והיה ביום ההוא, יחבט ה' משיבולת הנהר, עד נחל מצרים, ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל."

בעת שנשלח משה לגאול את ישראל, הביע את החשש:

"והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'"

 

כאשר מכביד פרעה את ידו על בני ישראל כתוצאה מדרישותיו של משה, מספרת התורה:

"ויפגעו את משה ואת אהרן ניצבים לקראתם בצאתם מאת פרעה. ויאמרו אליהם: ירא ה' עליכם וישפט, אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו".

זה גורלו של מנהיג. גם אם כוונותיו לטובת העם, הוא צפוי לביקורת ולתלונות מצד עמו. בפרשה מתמרמר העם נגד מנהיגיו.

בהפטרה לועג העם לנביא ומעמיד פנים כאילו נבואתו אינה ברורה:

"את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה, גמולי מחלב, עתיקי משדים. כי צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו זעיר שם זעיר שם. כי בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר אל העם הזה."

הקשר בין ההפטרה לפי מנהג הספרדים לבין הפרשה בולט הרבה יותר.

בהפטרה מפרק א' בירמיה מדובר על סרובו של הנביא לקבל על עצמו את התפקיד. בפרשת השבוע מסופר על נסיונותיו של משה להתחמק מן השליחות. הוא אומר: "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?"

הקב"ה מבטיחו: "כי אהיה עמך".

 בהמשך אומר משה:

"והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'"

ושוב מנסה משה:

"בי ה' לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך, כי כבד פה וכבד לשון אנכי",

ומבאר רשב"ם:  "איני בקיא בלשון מצרים בחיתוך לשון, כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים... וכי אפשר נביא אשר ידעו ה' פנים אל פנים וקיבל תורה מידו היה מגמגם בלשונו? ואין דבר זה בדברי התנאים והאמוראים".

והקב"ה מצוה אותו: "ועתה לך, ואנכי אהיה עם פיך, והורתיך אשר תדבר."

ואז אומר משה ללא נימוק:

"שלח נא ביד תשלח."

 

 

גם ירמיה מנסה להתחמק מהשליחות:

"ואומר אהה ה' אלוקים, הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי"

ותגובת ה':

"אל תאמר נער אנכי, כי על כל אשר אשלחך תלך ואת כל אשר אצווך תדבר."

את הדמיון הזה שבין משה לירמיה מרחיב המדרש:

אתה מוצא כל מה שכתוב בזה כתוב בזה. זה נתנבא ארבעים שנה וזה נתנבא ארבעים שנה. זה נתנבא על יהודה וישראל וזה נתנבא על יהודה וישראל.

זה עמדו בני שבטו כנגדו וזה עמדו בני שבטו כנגדו. זה הושלך ליאור וזה הושלך לבור. זה הוצל ע"י אמה וזה הוצל ע"י עבד זה בא בדברי תוכחות וזה בא בדברי תוכחות.

בפרשת השבוע מכונים ישראל:

"בני בכורי ישראל".

ההפטרה מסתיימת:

"קדש ישראל לה', ראשית תבואתו. כל אוכליו יאשמו, רעה תבוא אליהם נאום ה'.

 

 

 

 

 


 הפטרת וארא

 

 "יען אמר: יאור לי, ואני עשיתי"

 

ההתמודדות בין משה לבין פרעה היא בעלת שני ממדים. מחד גיסא לפנינו מאבק לשחרור עם בני ישראל מעבדות מצרים. מאידך גיסא יש כאן מאבק של אמונות ודעות. מטרת המכות היא: "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ." "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ." הכנעת פרעה תשפיע גם על ליבותיהם של בני ישראל אשר דבקו בתרבות מצרים, והושפעו מן העבודה הזרה שלה. כלשון רש"י: "כך מידתו של הקב"ה מביא פורענות על האומות עובדי אלילים כדי שישמעו ישראל וייראו". הכבדת ליבו של פרעה באה: "למען רבות מופתי בארץ מצרים". המכות פוגעות תחילה ביאור, הוא מקור חייה של מצרים: "שאין גשמים יורדים במצרים ונילוס עולה ומשקה את הארץ, ומצרים עובדים לנילוס, לפיכך הלקה את יראתם ואח"כ הלקה אותם". מי היאור הופכים לדם ומעלים צפרדעים. ערוב ודבר פוגעות בבהמות, אף הן מאלילי מצרים. מכת בכורות היא פגיעה בפרעה שהחשיב עצמו לאליל, ושהיה בכור בעצמו. השחרור ממצרים אינו רק שחרור פיזי. הוא שחרור מן האלילות. המאבק נגד מצרים אינו מאבק מדיני בלבד, הוא מאבק תרבותי - רוחני - דתי.

נבואת יחזקאל אותה אנו קוראים להפטרה פונה אל "פרעה מלך מצרים". הנביא מכנה את פרעה מלך מצרים: "התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו", הקרוקודיל, בעל חיים גדול, הרובץ ביאור, הפך לסמלה של מצרים. על מטבעות הזכרון של אוגוסטוס מצוייר קרוקודיל כסמל למצרים. מעניין כי בערבית מכונה הקרוקודיל: פרעון, המזכיר את פרעה, כמובן. יש לשער, שהתנים, הנזכר כאן בפי הנביא, ככינוי לפרעה מלך מצרים, הוא הקרוקודיל.

חטאו הגדול של פרעה, וחטאה הגדול של מצרים הגאווה. מקור הגאוה של פרעה הוא היאור. הנילוס, הוא היאור, הוא מקור חייה של מצרים. כמות המשקעים במצרים מועטת ביותר. לולי היאור הייתה מצרים שממה. הנביא משתמש בלשון רבים: יאוריו. המצרים חפרו תעלות רבות המושכות מים מן הנילוס, וכך נראית מצרים יאורים יאורים. פרעה של משה אמר: "מי ה' אשר אשמע בקולו ... לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח". והנה בחלוף הדורות, פרעה, מלך מצרים חדש, עדיין חושב את עצמו לאל, ומתפאר כאילו הוא ברא את היאור: "לי יאורי ואני עשיתיני". ולאחר שמנבא הנביא את עונשו הוא מנמק את העונש: "יען אמר: יאור לי, ואני עשיתי". התנים ילכד בידי ציידים וגם הדגים הנדבקים בקשקשותיו יוצאו מן היאור יתיבשו וימותו: ונתתי חחים בלחייך, והדבקתי דגת יאוריך בקשקשותיך, והעליתיך מתוך יאורך, ואת כל דגת יאוריך בקשקשותיך תדבק, ונטשתיך המדברה אותך ואת כל דגת יאוריך, על פני השדה תיפול, לא תאסף ולא תקבץ, לחית הארץ ולעוף השמים נתתיך לאכלה". הדגים הנצמדים אל התנים, הם העם המצרי התלוי במלך. מצרים תחרב. עמה ילך בגלות: "והפיצותי את מצרים בגויים וזריתים בארצות". הגלות הזאת תהיה קצרה. לאחר ארבעים יקבץ ה' את מצרים מן העמים אשר נפוצו שם ושבתי את שבות מצרים..." אלא שמצרים תשאר ממלכה שפלה ולא תתנשא עוד על הגויים. "וידעו כי אני ה' אלוקים."

ההפטרה פותחת: בקבצי את בית ישראל ... ונקדשתי בם לעיני הגויים ... בעשותי שפטים בכל השאטים אותם מסביבותם, וידעו כי אני ה' אלוהיהם." כלומר באמצעות הענשת הגויים המצירים לישראל יוודע שם ה' בגויים, רעיון זה אנו מוצאים בהתרעה על מכת הברד, בפרשתנו: "ואולם בעבור זאת העמדתיך, בעבור הראותך את כוחי ולמען ספר שמי בכל הארץ. 

 

 

 

 הפטרת בא

 

"הובישה בת מצרים נתנה ביד עם צפון" 

 

פרשת השבוע היא השיא של תיאור המכות שבאו על פרעה ועל מצרים. כל המכות המתוארות בפרשת וארא שקראנו בשבוע שעבר, ובפרשת בא, שאנו קוראים השבת, באות לא רק כדי להעניש את מצרים על שהרעה לעם ישראל, אלא בעיקר כדי לשבור את לב פרעה שהכריז: לא ידעתי את ה', מי ה' אשר אשמע בקולו? בפרשה הקודמת צוינה מטרת המכות: "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ." "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ." בפתיחה לפרשתנו אומר הקב"ה: כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שיתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'". המכות הבאות על פרעה תלך מצרים ישפיעו גם על בני ישראל אשר דבקו בתרבות מצרים, והושפעו מן העבודה הזרה שלה. "וידעתם כי אני ה'", כלשון רש"י: "כך מידתו של הקב"ה מביא פורענות על האומות עובדי אלילים כדי שישמעו ישראל וייראו". בהודעה על מכת הבכורות אומר ה' אל משה: לא ישמע אליכם פרעה, למען רבות מופתי בארץ מצרים. על ידי המכות הגדולות הובא מלך מצרים להכרה בה'. הפטרת השבוע נבחרה מתוך נבואותיו של הנביא ירמיה על הגויים. הנביא מנבא על מצרים, שאליה נמלט חלק מהעם אחרי חורבן הארץ. כמו בתקופת שעבוד מצרים פוגעים המצרים ביהודה: בקרב מגידו הרגו המצרים את יאשיהו. אחר כך הגלה פרעה נכו את יהואחז, ולבסוף השתלט על ארץ יהודה במשך ארבע שנים, והטיל עליה מס כבד. בדומה להפטרת השבוע שעבר, מדובר על העונש שיעניש ה' את מצרים. מצרים תובס במלחמה ועמה ילך בגלות. הפעם, שלא כמו בפרשה, המכות אינן באות בדרך של נס. מעצמת הצפון, בבל, היא המשמשת כלי ביד ה' להכות במצרים. גם כאן משתמשים במונח מכה, אלא שהיא מכה בדרך הטבע: "לבוא נבוכדראצר מלך בבל להכות את ארץ מצרים." יתכן והנבואה מדברת על מסע נבוכדנצר למצרים, כעשרים שנה אחר חורבן בית ראשון, בשנת 567 לפני הספירה, מסע הנזכר במקורות חוץ מקראיים. דבר ה' ליחזקאל בשנת עשרים ושבע לגלות יהויכין, היא שנת 570, אף הוא נבואה על כיבוש מצרים בידי מלך בבל: "הנני נותן לנבוכדראצר מלך בבל את ארץ מצרים ונשא המונה ושלל שללה ובזז ביזה והייתה שכר לחילו." אלא שגם במלחמה בדרך הטבע ניכר הנס: "מדוע נסחף אבירך? לא עמד, כי ה' הדפו", וביציאת מצרים נאמר: "ה' ילחם לכם". בכל המלחמות הניצחונות והמפלות עלינו לראות את יד ה' העושה משפט בגויים הפוגעים בישראל, והמנהיג את דברי הימים. רבות הן דרכי ההענשה שביד ה'. בפרשת השבוע, כל המכות באות על המצרים בארצם. הם אינם הולכים בגלות. טבע ארצם משתנה, מעשי נסים נעשים על ידי משה ואהרון, שליחי ה'. בהפטרה שליחיו של ה' מגלים את עם מצרים. בעת הציווי על פסח מצרים שבפרשת השבוע, הודעה על מכת הבכורות: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים, מאדם ועד בהמה ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים אני ה'". המכות לא באות על המצרים לבדם אלא על אלוהיהם. ובהפטרה: "אמר ה' צבאות אלוהי ישראל, הנני פוקד אל אמון מנא ועל פרעה ועל מצרים, ועל אלוהיה ועל מלכיה".

בעת ההתראה על מכת הארבה מעיזים עבדי פרעה ואומרים אליו: עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלוהיהם, הטרם תדע כי אבדה מצרים? העם מכיר במה שמלכו עדיין אינו מכיר. ואף בהפטרה הכושלים הם האומרים איש אל רעהו: "קומה ונשובה אל עמנו ואל ארץ מולדתנו, מפני חרב היונה. קראו שם: פרעה מלך מצרים שאון, העביר המועד", החיילים מאשימים את פרעה עשה הרבה רעש, שאון מלחמה, אך אחר לצאת למלחמה ובכך גרם לתבוסה.

הנביא מסיים את נבואתו בנבואת חיזוק לישראל ובהבחנה בין העונש הבא על ישראל לבין העונש לעמים: "אתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה' כי אתך אני, כי אעשה כלה בכל הגויים אשר הדחתיה שמה, ואותך לא אעשה כלה, ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך". ומבאר רד"ק: "ואתה אל תירא, שאינך כמותם, ואף על פי שהם ישבו בארצם, אחר גלותם, לא יהיו שלווים ושקטים, אלא סופם שיכלו מהיות גוי ולא ייזכר שמם, וישראל לא יסוף שמם וזכרם יעמוד כימי השמים על הארץ". וכך מבאר רש"י: "ונקה לא אנקך - לשון טיאוט והשמד וכן תרגמו יונתן לשון כליה". מצרים כלתה מן העולם.  עם ישראל חי וקיים.

 

 

 הפטרת בשלח

"לא נשאר עד אחד"  

 

פרשת השבוע מתארת את היציאה ממצרים, תיאור המראה כי השגחת ה' על עמו הייתה השגחה גלויה, הקב"ה בכבודו ובעצמו, הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף, ירד להצילנו מיד מצרים. בים סוף הושלמה היציאה ממצרים: "וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה". שיאה של הפרשה הוא: שירת הים, שירת משה ובני ישראל  ושירת מרים והנשים.

רק אחרי שנחתם סופית פרק השעבוד ומהלך השחרור ממצרים, כאשר רואה העם את מצרים מת על שפת הים, התפנו לומר שירה, שירה מרוממת הטבועה בחותם: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". עיקרה של השירה תהילה לה' על נסי ים סוף, לאחר מכן מתוארים תוצאותיו של המאורע, כשהשיא הוא כיבוש הארץ, הקמת בית המקדש, והמלכת ה'. העובדה שאנו מכנים את השבת "שבת שירה", מלמדת על המקום החשוב שתופשת השירה בתודעת העם. יש הנוהגים לעמוד במשך כל זמן קריאת השירה. הגאולה לא הייתה מעשה שמים בלבד. על בני ישראל היה לפעול. בלא הבעת נכונות, בלא עשייה אין גאולה. לא די בתפילה וצעקה: "ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו". בני ישראל עומדים לכודים בין המצרים לבין הים. התפילה אינה מספיקה. עליהם לנסוע אל הים עוד לפני התרחשות הנס. יחד עם זה: למרות שכלי נשק בידם: "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" ולמרות עדיפותם המספרית, לא נלחמו בני ישראל במצרים, והם צועקים ביאושם: "המבלי אין קברים במצרים לקחנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים?"... עם עבדים שאינו יכול להלחם באדוניו לשעבר צריך להבטחה: ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. הישועה באה רק בדרך נס.  בהפטרה אנו קוראים, לפי מנהג האשכנזים את סיפור דבורה הנביאה, על המלחמה עם יבין מלך כנען ואת שירת דבורה. לפי מנהג הספרדים קוראים רק את שירת דבורה. כמו בפרשה נשקפה לעם סכנת כליה בידי אויב ששאף להשמידו, ורק עזרתו של הקב"ה היא שהביאה לתשועה. התיאורים דומים. על פרעה נאמר: “ויאסר את רכבו... וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חונים על הים כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו... " ובהפטרה מסופר: "ויזעק סיסרא את כל רכבו תשע מאות רכב ברזל ואת כל העם אשר אתו מחרושת הגויים אל נחל קישון". אך בעוד שביציאת מצרים ה' נלחם במצרים והעם מחרישים, נמצאו בדור דבורה וברק מתנדבים בעם, שיצאו להלחם באויב.  על זבולון אומרת דבורה: "עם חרף נפשו למות."  ההפטרה מספרת על שילוב בין המאמץ האנושי לבין תשועה ניסית. גם במלחמה שמנהלים בני האדם, הקב"ה הוא המושיע: "ותאמר דבורה אל ברק קום כי זה היום אשר נתן ה' את סיסרא בידך, הלא ה' יצא לפניך". בפרשה נאמר: "ויהם את מחנה מצרים ויסר את אופן מרכבותיו וינהגהו בכבדות"   ובהפטרה מסופר:"ויהם ה' את סיסרא ואת כל הרכב ואת כל המחנה לפי חרב לפני ברק". על מצרים נאמר: "לא נשאר בהם עד אחד"  ועל סיסרא נאמר: "ויפול כל מחנה סיסרא לפי חרב לא נשאר עד אחד".  הים כיסה את מצרים, נחל קישון גרף את סיסרא וחילו. גם בשירות צדדים דומים. שירת הים מתארת את המלחמה במצרים, ואת תשועת ה'. בהמשכה מדובר על העתיד: על כיבוש הארץ, על ישיבה בה, ועל בניין בית המקדש. דבורה מזכירה בשירתה את העבר, את מעמד הר סיני. "ה' בצעדך משעיר בצעדך משדה אדום, ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים. הרים נזלו מפני ה', זה סיני, מפני ה' אלוהי ישראל." ובהמשך היא מתארת את צרת ישראל ואת הנצחון במלחמה עם סיסרא. בשירת הים נאמר: "ה' איש מלחמה, ה' שמו" ימינך ה' נאדרי בכח, ימינך ה' תרעץ אוייב", ובשירת דבורה: "מן השמים נלחמו, הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא".

הנשים תופשות מקום נכבד, הן בפרשה והן בהפטרה. מיד בתום שירת משה ובני ישראל נאמר: "ותקח מרים הנביאה אחות אהרון את התוף בידה, ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות. אף גיבורות ההפטרה הן נשים. יעל שהרגה את סיסרא ודבורה הנביאה. דבורה היא השרה: "ותשר דבורה וברק בן אבינועם... עורי עורי דבורה, עורי עורי דברי שיר...” כפי שמרים שרה עם כל הנשים: "ותען להם מרים: שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים".

 

 

 הפטרת יתרו

 

"ממלכת כהנים וגוי קדוש"

 

במרכזה של פרשת השבוע מעמד הר סיני וקבלת התורה. הקב"ה שולח את משה לאמור לעם: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש...". לקבלת התורה יש להתכונן. אי אפשר לשמוע דבר ה' באקראי. הקב"ה מצווה את משה: "רד אל העם וקדשתם היום ומחר". כדי לשמוע את דבר ה', על העם להיטהר ולהתקדש: "וכבסו שמלותם". "וירד משה מן ההר אל העם, ויקדש את העם ויכבסו שמלותם. ויאמר אל העם היו נכונים לשלושת ימים אל תגשו אל אשה". בלא טהרת הגוף והנפש אין אדם יכול לקלוט נכונה את התורה. לצד ההיטהרות וההתקדשות מצווים בני ישראל על ההגבלה: "והגבלת את העם סביב לאמר: השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו... "ויאמר ה' אל משה: רד העד בעם פו יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב." אסור לפרוץ אל מעבר למותר, לא לדרוש לראות את מה שאי אפשר לראות. להופעת הקב"ה מתלווים: "קולות וברקים וענן כבד על ההר, וקול שופר חזק מאד..." "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן...". הטבע אף הוא מזדעזע מהופעת ה': "ויחרד כל ההר מאד." המעמד גורם לחרדה אצל העם: "ויחרד כל העם אשר במחנה". לאחר עשרת הדברים מתארת התורה: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ויאמרו אל משה: דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלהים, פן נמות. ויאמר משה אל העם: אל תיראו..." תחושת ההתרוממות והשגב מלווה בחרדה וביראה.

הפטרת השבוע היא מנבואת ישעיה. לפי כל המנהגים קוראים את פרק ו', שרבים סבורים שהוא תיאור הקדשתו של ישעיה לנביא. לפי מנהג האשכנזים מוסיפים קטעים מפרק ז' ומפרק ט'. בהפטרה, כמו בפרשה, התגלות השכינה. בפרשה: "וירד ה' על הר סיני", "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם". וישעיה אומר: "ואראה את ה' יושב על כסא, רם ונשא..." בפרשה מסופר: "ויחרד כל ההר מאד" וישעיה אומר: "וינועו אמות הסיפים מקול הקורא." בדומה להר סיני העשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש, אומר ישעיה: "והבית ימלא עשן". העם, השומע דבר ה', נחרד, מתרחק ואומר למשה: "דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלוקים, פן נמות". והנביא אומר: "אוי לי כי נדמתי, כי איש טמא שפתים אנכי, ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב, כי את המלך ה' צבאות ראו עיני". כאשר פונה משה אל העם בהצעת ה' להיות לו ממלכת כוהנים וגוי קדוש עונה העם: "כל אשר דבר ה' נעשה", כאשר שומע הנביא את קול ה' אומר: "את מי אשלח ומי ילך לנו" משיב הנביא מיד: "הנני שלחני". לאחר שה' מדבר אל העם, מתרחק העם, עומד מרחוק ומבקש ממשה: "דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלוקים, פן נמות", משה מנסה להסיר מן העם את החרדה ולהחזירו אל ההר. הוא פונה אליהם ואומר: "אל תיראו..." אך אינו מצליח בשכנועיו: "ויעמד העם מרחוק". כאשר עלו רצין מלך ארם ופקח בן רמליה למלחמה על אחז בן יותם ועל ממלכת יהודה "וינע לבבו ולבב עמו, כנוע עצי יער מפני רוח" הנביא מצווה לומר לו: "השמר והשקט, אל תירא ולבבך אל ירך משני זנבות האודים העשנים האלה..." וגם כאן ללא הצלחה. המושג "קדושה" הוא מרכזי, הן בפרשה והן בהפטרה. לפני מעמד סיני מציע הקב"ה לעם: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש..." ה' אומר אל משה: "לך אל העם וקדשתם היום ומחר" "וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם..." לאחר שעלה משה אל ההר עליו לרדת ולהעיד בעם: "וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו... בעת התגלות ה' לישעיה, קוראים השרפים: "קדוש, קדוש, קדוש, ה' צבאות..." ופרק ו' חותם: "זרע קדש מצבתה". מילים אלה הן גם חתימת ההפטרה למנהג הספרדים. הקדושה האמורה בה' מביעה את הרגשת האדם, שה' נשגב, נורא ובלתי ניתן להשגה שכלית. הקדושה לגבי אדם היא התרחקות מכל דבר רע. מן הכיעור ומן הדומה לו. המנעות מכל מה שאינו רצוי לה'. ה' הציע שנהיה: "ממלכת כהנים וגוי קדוש" והנביא אומר כי לאחר שירצה העם את עונשו יצמח מן השארית עם חדש, עם קדוש, "זרע קודש מצבתה".

 

 

 הפטרת משפטים

 

אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי

 

לאחר שראו העם את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, לאחר שראה את האלוקים מדבר משמים, הם נעים ועומדים מרחוק, ומבקשים ממשה: "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות".

משה מנסה לשכנעם לשוב. העם נשאר לעמוד מרחוק. משה נגש אל הערפל אשר שם האלוקים.

 

ממעמד חגיגי, נשגב של רוממות רוח, שהיה בו גילוי שכינה, התעלות נפש של היחיד והציבור, אנו עוברים אל המשפטים העוסקים בחיי יום יום.

 

הפרשה המכילה פירוט רב של מצוות מתחומים שונים, ובעיקר דיני ממונות, פותחת בדיני עבד עברי ואמה עבריה.

דיני העבדות בתורה משקפים לצד משפט צדק את הסדר החברתי התקין ואת החובות המוסריות אנושיות.

פרשת העבד מבליטה דווקה את זכויותיהם, את השוויון שבין כל בני ישראל.

פרשת העבד מגדירה את העבד כשכיר העובד אצל מעסיק, מעמדו האישי אינו נחות מאדוניו. הוא רשאי להמשיך בחיי משפחה. תקופת עבדותו מוגבלת. אסור להעביד את העבד בעבודה לא הולמת, יש לדאוג לכל מחסורו ולמחסורה של משפחתו.

 

המילים המנחות בפרשה הן מילים מן השרש יצ"א: "ובשביעית יצא לחפשי חנם", בגפו יצא, ויצאה אשתו עמו, והוא יצא בגפו, לא אצא חפשי.

זוהי פתיחה טובה לדיון במכלול היחסים שבין אדם לחברו. בהקדימה את דיני העבד לכלל המצוות רומזת התורה שעל האדם להשתחרר מכל שעבוד, כדי לפנות את עצמו לעבדות ה'. כדי להשיג חרות אמיתית משעבד אדם עצמו למלך מלכי המלכים. כך ינצל משעבוד אנוש.

 

סיום הפרשה בכריתת הברית שבין הקב"ה לעמו:

"ויכתב משה את כל דברי ה' וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר... ויקח משה חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק על המזבח. ויקח ספר הברית ויקראט באזני העם, ויאמרו: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ויקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה."

הפטרת השבוע פותחת אף היא, בשחרור העבדים. הנביא ירמיה מזכיר את הברית שכרת צדקיה עם העם לקרוא דרור לעבדים:

"לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעבריה חפשים לבלתי עבוד בם ביהודי אחיהו איש"

השחרור הוא שחרור כללי, ולא אישי בתום שש שנות עבודה, כמו בפרשתנו, שכן העם שעבד את העבדים יותר מאשר שש שנים. לאחר ששחרר העם את העבדים הוא שב וכובשם לעבדים ולשפחות.

ירמיה מזכיר את הנאמר בפרשתנו:

"כה אמר ה' אלוקי ישראל, אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר: מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך, ועבדך שש שנים, ושלחתו חופשי מעמך." 

 

הנביא ירמיה מתאר את כריתת הברית בין העם לה':

"העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו".

משה חצה את הדם לשנים. חציו נתן על המזבח, סמל לחלקו של הקב"ה בברית וחצי הדם זרק על העם כסמל לחלקו.

שני צדדים נוטלים חלק בברית. שרי יהודה ושרי ירושלים הסריסים וכל עם הארץ כרתו את העגל לשנים, כסמל לשותפים בברית והם עוברים בין בתריו של העגל. מעמד זה מזכיר לנו את ברית בין הבתרים. אברהם מבתר בתווך עגלה משולשת, עז משולשת, ואיל משולש. הוא מניח את הבתרים זה מול זה והקב"ה כביכול עובר בין הבתרים:

"והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה".

אלא שהעם לא מקיימים את דברי הברית:

"ונתתי את האנשים העוברים את בריתי, אשר לא הקימו את דברי הברית ... ונתתי אותם ביד אויביהם וביד מבקשי נפשם."

הקב"ה אינו מחוייב עוד בברית אשר העם הפר.

 

להפטרה אנו מוסיפים שני פסוקים. את שני הפסוקים האחרונים של הפרק הקודם. פסוקים אלה עוסקים אף הם בברית. התורה היא הברית.

"כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי",

כשם שחוקי השמים והארץ קיימים לעד, יום ולילה לא ישבותו, כך לא תתבטל הברית בין ה' לעמו. "כי אשיב את שבותם ורחמתים".

  

 

 הפטרת תרומה

 

ויכינו העצים והאבנים לבנות הבית

 

על פי המתואר בפרשת השבוע, פרשת תרומה, המשכן הוא בעיקרו חומר: זהב וכסף ונחושת, ותכלת וארגמן ועורות וקרשים, צבעים מן החי והצומח. שמן למאור ובשמים. אין החומרים קדושים. מה שמבדיל בין קדש לחול הם מחשבותיו ומעשיו של האדם. פרשת תרומה מלמדת אותנו שבכסף ניתן להשתמש לצרכים טהורים, בכשרות. חז"ל אמרו כי "צדיקים, ממונם חביב עליהם כגופם". כשם שהם משתמשים בגופם לעבודת הבורא, כך הם משתמשים בממונם. בני ישראל נדרשו לתת תרומה למשכן. התרומה באה בנדבה: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי". תכלית התרומה: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם." נדבה מציינת את טוב ליבו של התורם. מכאן תיאור הפעולה: ידבנו ליבו. התורה מכנה את התורם: נדיב לב. התעוררות הלב לעשות מעשה שאיננו חובה, מתוך הכרה בערכו ומתןך רצון, היא הנדבה. מכאן גם המושג "התנדבות", המתאר פעולות הנעשות מעבר לנדרש, שלא על מנת לקבל טובת הנאה, מתוך רצון והסכמה. התרומה עניינה הגבהה למעלה. התורם מרים את הכסף לגבוה. אך כאשר הוא נוטל מממונו או מזמנו הפנוי ותורם לעניין שבקדושה או עניין חשוב, הרי שהוא עצמו מורם ונעשה נעלה יותר. יש לחייו קשר אל האלוקי. הכסף שצבר משמש לא רק לענייני העולם הזה אלא לעניינים שבשמים. מכספים כאלה נבנה המשכן במדבר. המשכן המתואר בפרשה הוא משכן ארעי הבנוי מעצים וכיסויי אהל. האנשים השתתפו בו לא רק במתן תרומות כסף וחומרים אלא אף בעבודה עצמה: "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו, ויביאו מטוה את התכלת ואת הארגמן את תולעת השני ואת השש. וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העיזים... כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם, להביא לכל המלאכה אשר ציווה ה' לעשות ביד משה הביאו בני ישראל, נדבה לה'.

ההפטרה מספרת על בניין מקדש שלמה. הבית הוא בנין קבע. "ויסיעו אבנים גדולות, אבנים יקרות ליסד הבית, אבני גזית". הבית מרשים במידותיו: ששים אמה ארכו, ועשרים רחבו, ושלושים אמה קומתו". מידות הבית באורך וברוחב כפולות מן המשכן, וגובהו של הבית הוא פי שלושה מזה של המשכן. אך לעומת המשכן שהיה כולו על בסיס שת התנדבות ותרומה, ובני ישראל הם הפועלים לבנותו, פותחת ההפטרה ביוזם: וה' נתן חכמה לשלומה. המקדש לא נבנה מתרומות. המלך מטיל מס של עבודה כדי לבנותו: ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל ויהי המס שלושים אלף איש. מערכת שלמה מופעלת כדי לכפות את העם להשתתף במפעל. "ואדונירם על המס. ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר. לבד משרי הניצבים לשלמה אשר על המלאכה, שלושת אלפים ושלוש מאות, הרודים בעם העיושים במלאכה. וכמה מזכירים לנו הדברים מפעל בניין קודם, שבו השתתף עם ישראל בעל כורחו, בניית ערי המסכנות במצרים: "וישימו עליו שרי מיסים ..." לא מפעל בניה עממי, כמו המשכן במדבר אלא בנין היכל, על פי מצוות מלך בעבודת כפיה. שלמה משתף מלך זר בהקמת המקדש. הקמתו של בניין כזה, עלולה להשכיח את מטרתו. ההפטרה מסיימת בנבואת ה' לשלומה, נבואה הנמצאת באמצע תיאור בניין הבית. הבית הזה אשר אתה בונה אם תלך בחוקותי ואת משפטי תעשה ושמרת את כל מצוותי ללכת בהם, והקמותי את דברי אתך, אשר דברתי אל דוד אביך. ושכנתי בתוך בני ישראל, ולא אעזב את עמי ישראל. אברבנאל מבאר: אל תחשוב שלמה שהבית יעמוד לעד ולעולמי עולמים, ובעבור זה תעשה הבנין כל כך קיים וחזק, כי הנה התמדתו תלוי בתנאי, 'אם תלך בחוקותי'. לא עצים ואבנים מבטיחים את קיומו של הבית אלא הליכה בדרכי ה'. לא יופיו והדרו של הבנין הם ערובה להשראת השכינה בבית. מצוות ומעשים טובים הם החשובים. סופה של ההפטרה חוזר אל תחילת הפרשה: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". לא בתוכו, אלא בתוכם. בליבו של כל אחד ואחד ובתוך העם כולו. ובסיום ההפטרה "ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזב את עמי ישראל".

 

 

 

 הפטרת תצוה

 

זאת תהיה תורת הבית

 

פרשת תצוה ממשיכה בתיאור פרטי המשכן, ותיאור כל הנמצא בו. הפרשה היא המשך ישיר לפרשת תרומה שקראנו בשבת שעברה. שתי הפרשיות תרומה-תצוה נחשבות בדרך כלל כפרשה אחת. ומכיוון ששמו של משה אינו נזכר בפרשת תצוה, קשרו אותה לפרשת תרומה, כדי שלא תהיה פרשה בספר שמות ללא הזכרת שמו של משה. פרשת תצוה היא פרשתו של אהרון הכהן. בפרשות הקמת המשכן, בפרשת תרומה, לא נזכר כלל שמו של אהרון. בפרשתנו הוא נזכר קרוב לארבעים פעם. גם בניו נזכרים פעמים רבות. בשנים רגילות קוראים כאמור את תרומה תצוה כפרשה אחת. השנה, מפרידים בין הפרשות. בשבת שעברה קראנו את פרשת תרומה והפטרנו בזכור. והשבת אנו קוראים בנפרד את פרשת תצוה. פרשת תצוה עוסקת בין השאר בחנוכת המשכן,  בחנוכת המזבח ובהכנסת הכהנים לתפקידם בשבעת ימי מילואים: וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם: וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ: שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ: (כ"ט לג-לה)

בשנה רגילה נקראת בשבת תצוה פרשת זכור. אנו קוראים להפטרה את פרק מ"ג בספר יחזקאל. ההפטרה פותחת בצורת הבית וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל צוּרֹתָו וְאֵת כָּל חֻקֹּתָיו וְכָל צוּרֹתָו וכל תורותיו...ומסיימת בחנוכת המזבח: שִׁבְעַת יָמִים תַּעֲשֶׂה שְׂעִיר חַטָּאת לַיּוֹם וּפַר בֶּן בָּקָר וְאַיִל מִן הַצֹּאן תְּמִימִים יַעֲשׂוּ: שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ יָדָו {יָדָיו}: וִיכַלּוּ אֶת הַיָּמִים וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת שַׁלְמֵיכֶם וְרָצִאתִי אֶתְכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה:  פרשת המזבח בפרשת השבוע מסתיימת:   וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדָּשׁ בִּכְבֹדִי: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם:  גם ההפטרה מסתימת בהבטחה: וְרָצִאתִי אֶתְכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה. גם הפרשה וגם ההפטרה מדברות על שמונת ימי מילואים. הבית שמתאר יחזקאל הוא  המקדש שלעתיד לבוא, בית העולמים. הנביא מצווה להגיד את תכנית הבית כדי שהעם יכלמו מעוונותיהם.  ומבאר רד"ק: אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית - בני הגולה:  ויכלמו מעונותיהם - שבעבורם חרב בית זה והגד להם הבית העתיד שלא יחרב לעולם בעבור שלא יחטאו כמו שאמר ירחקו את זנותם ושכנתי בתוכם לעולם: ומוסיף  רד"ק : ואם נכלמו - אם יהיו נכלמים מכל אשר עשו הודע אותם תכונת הבית וצורתו וכתוב לעיניהם והם יראו בנין הבית לעתיד ויעשו אותו ואם לאו לאו: וישמרו את כל צורתו ואת כל חקותיו ועשו אותם - ישמרו אותם בלבם ויאמינו כי כן יהיה ויעשו אותם הבניינים והצורות והתורות לעתיד ואם לא ישמרו אותם בלבם ולא יאמינו לא יעשו אותם כי כן מדת הקדוש ברוך הוא ישלם לאדם מדה כנגד מדה כל המאמין בביאת גואל יזכה לגאולה ואם לא יאמין לא יזכה וכן אם יאמין בתחיית המתים יזכה לתחייה ואם לא יאמין לא יזכה ולא נוכל לפרש ועשו אותם בבית שני שעלו בני גולה של בבל כי הרבה דברים יש בבנינה זו שלא היו כן בבית שני ועל כרחך בנינה זו עתידה ואמר כן ועשו אותה ראיה גדולה לתחיית המתים: המשכן, משכן של עצים ויריעות של כסף וזהב, המקדש של אבן ועץ אינם מטרה בפני עצמה. עליהם להביא אותנו להתבייש בחטא לשוב אל ה' ואז נהייה רצויים לפניו.

 

 

 

 הפטרת כי תשא

 

מי לה' אלי - גשו נא אלי

 

 במרכזה של פרשת השבוע - חטא העגל ותוצאותיו. חטא העגל מסמל את הסגידה לחומר, לזהב. מולידים אותו הצורך הנפשי של העם למשהו מוחשי לעבוד אליו. ההיזקקות הדחופה למנהיג. ההיגררות אחר הערב רב. משה מגיב לחטא העגל בחריפות רבה. הוא שובר את הלוחות, שורף את העגל, טוחן אותו עד דק זורה את האבקה על פני המים, ומשקה את בני ישראל. לאחר מכן הוא קורא: "מי לה' אלי". את בני לוי המתקבצים אליו הוא מצווה להרוג איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו: וַיַּעֲמֹד משֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה’ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁובוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר משֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ: וַיֹּאמֶר משֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה’ כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה: וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה’ אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם: כדי לתקן את מצב העם, יש לסלק תחילה את הגורמים השלילים, שגרמו לעם לחטוא. עלינו לשים לב. החטא אינו חטאם של יחידים אלא חטאו של העם כולו. וירא העם כי בושש משה... ויקהל העם... ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו' וישב העם לאכול ושתה ויקומו לצחק. העם קורא: אלה אלוהיך ישראל. הקב"ה אומר למשה לך רד כי שחת עמך... תשע עשרה פעמים חוזרת המילה המנחה: העם על נטיותיה בפרק הראשון של ספור חטא העגל ועוד אחת עשרה פעמים בפרק השני. ללמדך שהכל השתתפו בחטא. הפטרת השבוע מספר מלכים א' פרק י"ח מספרת על אליהו הנביא ומלחמתו בבעל ובעובדיו. כמו משה, מצליח גם אליהו להחזיר את העם לעבודת ה': וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה’ הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר: הוא מציע לכהני הבעל: וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִֹימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִֹימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶֹה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִֹים: וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם ה’ וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר: (כח) וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם: (כט) וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב: (ל) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח ה’ הֶהָרוּס: (לא) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה’ אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ: (לב) וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם ה’ וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ: (לג) וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל הָעֵצִים: (לד) וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ:(לה) וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם:(לו) וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה’ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְיךָ  עשיתי את כל הדברים האלה. ענני ה' ענני וידעו העם הזה  כי אתה ה' האלוהים ואתה הסיבות את לבם אחורנית. וכשיורדת האש ואוכלת את העולה ואת האבנים ואת העפר ואת המים אשר בתעלה  נאמר: "וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו: "ה' הוא האלוהים, ה' הוא האלוהים. כמו בפרשת העגל מדגיש גם כאן הכתוב כי כל העם פוסח על שני הסעיפים: וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים... וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר. וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר:... ענני ה' ענני וידעו העם הזה  כי אתה ה' האלוהים ... "וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו: "ה' הוא האלוהים, ה' הוא האלוהים. על פסוק לא: וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה’ אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ: אומר מצודות דוד: ישראל יהיה שמך - על שם שנאמר (בראשית לב כח): כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, וכאלו יתן טעם למה לקח י"ב אבנים, ואמר לפי שהם במספר שבטי בני ישראל, ולהזכיר זכות ישראל אביהם, שגם הוא כמוהו ינצח אלהים אחרים, ואנשי נביאי הבעל: אליהו מזכיר את זכות האבות כמו משה בתפילתו אחר חטא העגל: זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך, ותדבר אליהם ארבה את זרעכם וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם". אליהו מצליח להחזיר את העם לעבודת ה' בקריאה הכפולה: ה' הוא האלוהים". ומעיר מצודות דוד לפסוק לט: ויפלו על פניהם - להשתחות לה'. ה' הוא האלהים וכו' - הכפל בא לחזק: לעתיד לבוא ישלח לנו הקב"ה את אליה הנביא "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".

 

 הפטרת ויקהל

 

 

 הפטרת פקודי

 

ותשלם כל המלאכה

 

הפרשות תרומה תצוה מדברות על הציווי לעשות את המשכן וכליו וכן את בגדי הכוהנים. פרשיות ויקהל ופקודי מלמדות שבני ישראל עשו כאשר צוה ה'. כמה וכמה פסוקים בפרשתנו מדברים על ביצוע העבודה בדיוק כפי שצווה ה'.  “ותכל כל עבדת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו: ככל אשר צוה ה’ את משה כן עשו בני ישראל את כל העבדה: וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צוה ה’ כן עשו ויברך אתם משה: ויעש משה ככל אשר צוה ה’ אתו כן עשה: ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן: המילים: "כאשר צוה ה' את משה" נאמרות על כל עשייה ועשייה שעשה משה. בסיום המלאכה נאמר: ויקם את החצר סביב למשכן ולמזבח ויתן את מסך שער החצר ויכל משה את המלאכה: ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה’ מלא את המשכן: ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה’ מלא את המשכן: שלא כדרכה מאריכה כאן התורה בתיאור המשכן ובנייתו. בפרשיות תרומה-תצוה מתוארת תכנית המשכן, כפי שציוה ה' את משה. פרשיות ויקהל פקודי הן פרשיות הביצוע. בדרך כלל יש פער בין תכנון לביצוע. בודאי ביצוע המיוסד על תרומות. השינויים שהיו בין התכנון לביצוע במשכן היו על דעת הקב"ה. בתלמוד הבבלי מסכת ברכות דף נה עמוד א אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך, ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם - אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים,  ואתה אומר: עשה לי ארון וכלים ומשכן! כלים שאני עושה - להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא: עשה משכן ארון וכלים. אמר לו: שמא בצל אל היית וידעת! משה התחיל בכלים שהרי בהם מתקיימת עבודת ה' והם קודמים בחשיבותם ליריעות ולאוהל. במציאות אין לתכנים רוחניים קיום ללא מסגרת חומרית שיתקיימו בה. במציאות המסגרת קודמת לתוכן. הברכה שברך משה את העם בעת הקמת המשכן הייתה על פי המדרש: "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו". התקווה שמביע משה היא שכל התרומות, כל החלקים יצטרפו ויתכוננו יחד לשלמות אחת.

הפטרת השבוע היא במלכים א פרק ז, תאור סיום בנין בית המקדש ע"י שלמה:

ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה בית ה' ויבא שלמה את קדשי דוד אביו את הכסף ואת הזהב ואת הכלים נתן באצרות בית ה': משה הקהיל את כל עדת בני ישראל וכן עושה שלמה: אז יקהל שלמה את זקני ישראל את כל ראשי המטות נשיאי האבות לבני ישראל אל המלך שלמה ירושלם להעלות את ארון ברית ה' מעיר דוד היא ציון:

:בפרשה מסופר: ויקח ויתן את העדת אל הארן וישם את הבדים על הארן ויתן את הכפרת על הארן מלמעלה: ויבא את הארן אל המשכן וישם את פרכת המסך ויסך על ארון העדות כאשר צוה ה’ את משה: על מקדש שלמה מסופר בהפטרה: ויבאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית אל קדש הקדשים אל תחת כנפי הכרובים. אין בארון רק שני לחות האבנים אשר הנח שם משה בחרב אשר כרת ה' עם בני ישראל בצאתם מארץ מצרים: פרשת השבוע מסתיימת: ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה’ מלא את המשכן:ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן: ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם: ואם לא יעלה הענן ולא יסעו עד יום העלתו: כי ענן ה’ על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם. באופן דומה מסופר בהפטרה: ויהי בצאת הכהנים מן הקדש והענן מלא את בית ה': ולא יכלו הכהנים לעמד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה’ את בית ה'. אז אמר שלמה ה' אמר לשכן בערפל:

וכמו משה המברך את העם  מברכם גם שלמה: ויסב המלך את פניו ויברך את כל קהל ישראל וכל קהל ישראל עמד.

ומסתיימת ההפטרה: ואבנה הבית לשם ה' אלהי ישראל: ואשם שם מקום לארון אשר שם ברית ה' אשר כרת עם אבתינו בהוציאו אתם מארץ מצרים.

 

  

 

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  22/03/2015