education - חינוך ספרות

עדכוני rss

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"וגשם אין" - עיון בסונטה אבן גבירול לנתן יונתן
ד"ר רחל פרנקל, מכללת לוינסקי
 
אבן גבירול/נתן יונתן
"כתב סתו בדיו מטריו וברביביו", רשב"ג

כתב המשורר את כתב החידה
וטמן בין שטיו את כל מגדיו
מלים שיוסיפו לחיות בלעדיו
תוכן כלו מר אך מלבר מתוקות
וקולו מתהלך לבדו בגן
הפרחים נפתחים לו מכאן
ומכאן
ובתוך קטיפת-עשבים ירקה
אבל כמו מידס בתוך הזהב
הוא מת מרעב למלה רכה
ובעוד כפותיו אוחזות במכתב
הוא חכה בשקיקה לידיד שאהב
זו היתה, כזכור, צפיה נואשת
בשמים חלפה לה סיעת-ענניו
בלי לתת לו אפלו טפה של
גשם.
הערוגות/ר' שלמה אבן גבירול

כתב סתו בדיו מטריו וברביביו
ובעט ברקיו המאירים וכף עביו
מכתב עלי גן מתכלת וארגמן
לא נתכנו כהם לחושב במחשביו.
לכן, בעת חמדה אדמה פני שחק,
רקמה עלי בדי ערוגות ככוכביו.


בסונטה זו מעמיד נתן יונתן דיוקן רוחני של שלמה אבן גבירול. דיוקנו זה מבוסס על
העקבות השיריים שנטבעו ביצירותיו האישיות הליריות. המוטו מפנה את הקורא אל
מיניאטורת הגן "כתב סתיו בדיו מטריו וברביביו" ומרמז בכך על המוטיב המרכזי שיתגלה
כפואנטה בסוף השיר, פואנטה שהיא גם ה'פונקטום' של הדיוקן ‏3 . הקורא נתפס על ידי
הדובר בסונטה כמי שניחן בזיכרון היסטורי. הקורא הזוכר את שירי רשב"ג נתקל, גם כאן,
בצירוף הפרדוקסלי הנצחי של אמן, שמשלב תוכן וצורה ומקוריות יוצרת במסגרת נוקשה
ותובענית של נורמות מחייבות. עצם פנייתו של נתן יונתן אל דמותו של רשב"ג מציבה
בפניו אתגר לא פשוט: עיצוב דיוקנו של גאון בכבלי מסורת ‏4 . יתרה מזו: גאון זה הינו
סוליפסיסט הנתון בבועת עולמו האישי היוצר, נגוע בחטא הקדמון של ההיבריס וגוזר על
עצמו את מלכוד הטרגדיה הצפוי ללוקים בגאווה יתרה; שכן רשב"ג קורא בשיריו תיגר על
אלוהים ועל אנשים. חולה ומכוער בחיצוניותו, מוקצה מחברת אנשים, חי הגיבור בגעגועים,
צמא ורעב למגע של אהבה ויופי. הוא חווה סערות נפש עזות בתוך הכלא הנורמטיבי האלים
וחסר הפשרה.

מערכת פרדוקסלית זו, הבונה את אישיותו הפסיכולוגית של רשב"ג המשתמעת מיצירותיו,
היא, כאמור, אתגר לא קל. הבחירה לעצב את הדיוקן הפנימי ולשחזרו מחייבת את יונתן
לבחור בדרך, שתביע בצורה הקולעת ביותר את דו המשמעות של מזג ושל הלוך רוח; זאת תוך
מתן ביטוי הולם לחמקמקותה של הדמות. יש לזכור את היעדרם של נתונים חיצוניים כגון
קווי מתאר חזותיים טהורים ומוגדרים של המודל לדיוקן. זהו אפוא דיוקן של הלוך נפש,
והנופים החיצוניים שמשובץ בהם רשב"ג מטונימיים ל נוף הנפש ומהווים רקע הולם במתכונת
הדיוקנאות מתקופת הרנסנס - מועד הולדתה של הסונטה. בהיותו משורר עכשווי אין יונתן
נמנע מעשיית שימוש בדיוקן הנבחר כבסיס לניסויים צורניים נועזים בתחום המסגרת
הנושאית והמבנית כאחד. כמעשה הצייר הקוביסט הוא מפרק את רכיבי הדמות ואת אישיותה
לגורמים ומרכיבם מחדש ‏5 . הבחירה בצורה שירית, שהיא בת רנסנס מובהקת, מחזקת את
מגמת ההחייאה התימטית והצורנית שמונחת בבסיס הגישה לנושא. שבירת הצורה מבפנים
הולמת לא רק את גישתו העקרונית של משורר מודרני לצורה ארכאית ונוקשה, שכביכול 'אבד
עליה הכלח'. השבירה מביעה הן את הסכסוך הפנימי של האישיות המעוצבת והן את עצם
הפרדוקס, שטמון ביומרה לצוד את דיוקנה המורכב של דמות זו במלים. רב גוניותו ורב
פניותו של הדיוקן מתבטאים בריבוי האפשרויות של דרכי החלוקה הפנימית של הסונטה. אף
לא אחת מן האפשרויות של הקריאה ושל החלוקה הפנימית של ‏14 הטורים אינה צורת
החלוקה המסורתית הקלסית, הפטררקית ‏6 (3:3:4:4). שבירת הבסיס הרטורי הצורני של
אוקטט וססטט גוררת אחריה גם שבירתה של סכימת החריזה (א בב גדד הבהב בובו). למעשה,
מסתמן שיאו של המהפך המבני בהעמדת הסונטה על ראשה: יונתן פותח בססטט ומסיים
באוקטט: . היפוך זה הינו תצהיר מהפכני אדקווטי לדווקאיותו המורדת של האיש שמאחורי
הדיוקן: גאון של איפכא מסתברא.

א
(‏1) כתב המשורר את כתב החידה
טרצט ראשון:
ב
(‏2) וטמן בין שטיו את כל מגדיו

ב
(‏3) מלים שיוסיפו לחיות בלעדיו


כבר מן הטרצט הראשון עולה במודגש היסוד האניגמטי הייחודי באישיותו של רשב"ג. זאת
במלים "כתב החידה" ו"טמן בין שיטיו". עיונו של המשורר המודרני ביצירתו של משורר מימי
הביניים מוצג כמלאכת פענוח וכחיפוש אוצר. זוהי אפוא ארכיאולוגיה ספרותית החופרת
בשכבות המלל, כדי למצוא את הפתרון לחידת הנפש הסבוכה מני אז. כוחן של מלים הוא
ככוחו של הדיוקן המצויר או המצולם. רק בכוחה של האמנות לבטא את נואשות הניסיון
לאחוז במה שאינו בר אחיזה ולשמר את שאינו ניתן לשימור. המלים כופרות בחלופיות
כותבן ובקצו של הייחודי. הקורא המאוחר מקבל לידיו את המתק ללא מקור נביעתו:
"מגדיו" < --- > "בלעדיו"
משום כך נשארים המשורר והקורא כשחצי תאוותם בידם. בלעדי פענוחו של דיוקן רשב"ג
נותרים מגדיו הספרותיים השיריים בגדר חידה נעלמה, עומדת לעצמה ומייצגת את
הסוליפסיזם הלא פתור של אישיותו. זו מתוארת כנתפסת - לא נתפסת, שכן תיבת "חידה"
איננה מצטרפת לכלל חרוז עם איזושהי מילה אחרת בסונטה.

ג
(‏4) תוכן כלו מר אך מלבר מתוקות
טרצט שני:
ד
(‏5) וקולו מתהלך לבדו בגן

ד
(‏6) הפרחים נפתחים לו מכאן ומכאן


עם הטרצט השני - שמתקשר תחבירית ועניינית עם קודמו - מעצמת התחושה, כי האישיות
המתוארת מתחמקת מתיאור ומהגדרה. לב העניין, שעיקרו מרירות, נבלע במעטה החיצוני של
חוקי האסתטיקה הפרוזודית. חוקים אלה יוצרים אשליה של מתיקות. אך גם מתיקות זו
חריגה, ניצבת לעצמה ואינה מתקשרת אותנטית לדמותו של המשורר, שכן גם תיבה זו איננה
מתקשרת לשום תיבה אחרת בקשר של חריזה, והיא נותרת בבדידותה (ג). המתח והפער בין
הליבה לציפה מתחזק בצמד הטורים הבא (ד - ד). מה שנותר הוא הקול. כאן עולה אלוזיה
דו ערכית ופרדוקסלית:

א. בדידותו של האדם הראשון בגן העדן טרם בריאתה של חווה: "ויאמר ה' אלהים לא טוב
היות האדם לבדו. אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית, ב' ‏18) 7 .

ב. הבדידות האנושית מעלית בכוח הדגש על הקול לדרגת הבדידות שבסמכות האלוהית - האל
הבורא, שקולו נשמע בגן לאחר החטא: "וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן... ויאמר את
קולך שמעתי בגן ואירא" (בראשית, ג' ‏8).

הקול השירי - קולה של האמנות - הוא הניצוץ האלוהי ויסוד הנשמה האלוהית, שהאצלה
לאדם וירדה לשכון בתוכו ‏8 . על ידי האחדת התיאורים של אדם ובוראו בגן העדן (לבדו -
מתהלך בגן) יוצר יונתן אנלוגיה בין בדידות המשורר, המתיימר לברוא וליצור, לבין האל,
שייוותר בודד בגנו לאחר שיגרש משם את פאר יצירתו ‏9 . צירוף ההפכים באישיות הנדונה
מתבטא אף בכוריאוגרפיה המסתמנת בסוף הטרצט: "הפרחים נפתחים לו מכאן ומכאן". יפי
הפריחה משמש מסגרת אסתטית לדיוקן; מעין משמרות כבוד של פריחה המיועדת לו ורק לו.
אולם הילוכו בתווך מדגיש את היותה של הפריחה היפה מעטה חיצוני ומסגרת לבדידות
המתלבטת בנוסח ברנר.

האלוזיה ליצירה מרכזית של ברנר מציבה את רשב"ג כגיבור, שעשוי היה להזדהות עם הסופר
המיוסר והמרדן, אכול הסתירות והספקות, שהדגיש ביצירתו המושלמת את הבלתי גמור ואת
הבלתי מושלם (מא' עד מ'), את השכול והכישלון ואת ההתלבטות שנעה בין הקצוות (מכאן
ומכאן).

תיבת "תוך" שבה ועולה בפתיחת הקוורטט הראשון בטור ‏7, וחוזרת ומוגדשת כיסוד התוך
הנסתר בטור ‏8. זוהי מטרת מסעו של המשורר העכשווי אל זכר העבר: גילוי הנסתר
באישיותו של רשב"ג, אפיונו ועיצובו על החידתי ועל המופנם שבדמותו המורכבת. האוקטט
כולו מדגיש את הייאוש הגדול, שליווה את חייו של אבן גבירול:

ה
ובתוך קטיפת-עשבים ירקה
(7)
ב
אבל כמו מידס בתוך הזהב
(8)
ה
הוא מת מרעב למלה רכה
(9)
ב
ובעוד כפותיו אוחזות במכתב
(10)
ב
הוא חכה בשקיקה לידיד שאהב
(11)
ו
זו היתה, כזכור, צפיה נואשת
(12)
ב
בשמים חלפה לה סיעת-ענניו
(13)
ו
בלי לתת לו אפלו טפה של גשם.
(14)

ייסורי מידס שנזכר בגלוי, וייסורי טנטלוס שנרמז בסמוי, מתנסחים כרעב וכצמא ליופי
ולאהבה, שלעולם אינם באים על סיפוקם ‏10 . מעבר לעובדה שהמיתוס של מידס מעלה את
רשב"ג לדרגת דיוקן מיתי, הוא מוסיף את יסוד הרדיפה אחר היופי במחיר החיים עצמם.

המכתב שהוא מחזיק בכפותיו - כהחזק כתובה עם גט כריתות כאחת - אף הוא מלים בלבד.
קשר המלים הינו המגע היחיד, שלו מייחל הסוליפסיסט, אך מגע מלותיו במציאות הופך אותה
באלכימיה האמנותית לזהב, ונטל ממנה את חיותה. ואכן חרז ב' בסונטה ממקד את הקשר
הרעיוני הטרגי אירוני בין המלים: זהב - מכתב - אהב - ענניו. המכתב והזהב מדגישים
את הקשר האסתטי; ה'מכתב' וה'אהב' מורים על הקשר הרגשי; 'אהב' ו'ענניו' מלמדים על
הקשר הטרגי שבין ברק הזהב לעמימות המערפלת של הענן, ובין התנטוס שבאסתטי לבין
הארוס והחיות שבמים ובגשם. הציפייה הנואשת לאות האהבה יוצאת מתחום הפשט של האימז'
הקונבנציונלי: עננים כדימוי לכפות ידיו של הנדיב, פטרון האמנויות. הציפייה לחומר
נהפכת כאן להמתנה לרוח: גשם לא גשמי, שאינו מייצג נדבת כסף, כי אם נדבת רוח ותמיכה
נפשית, אות לאהבה. העננים בשמים הם ספק ענניו שלו (שהרי הוא מדומה לבורא גם
במיתוסים עליו וגם בשיר עצמו בכוח האלוזיה בטור ‏5) ספק ענניו של הידיד שאהב. כך
או כך - נשיאים ורוח וגשם אין. נותרו רק ציפייה ושקיקה של מת-חי בקליפתו הנוקשה
ובשריון הזהב, ותוכו רך ופגיע.

נתן יונתן מדגיש פער זה בין תוך ללבר ובין סמוי לגלוי גם בכסות הפרוזודית של
הסונטה. הודגם כבר לעיל הקשר בין המהות הסוליפסיסטית של נושא הדיוקן לבין המלים
הלא נחרזות, שעומדות לעצמן מחוץ למערכת החריזה - תופעה שהיא כשלעצמה חורגת ממהות
הסונטה - וכן באסוננס שבחרוז הלא מדויק והלא סיומי של סוף השיר: "נואשת - גשם" (חרז
ו'). מתחים אלה מתבטאים גם במצלול האקספרסיבי שמדגיש את העיצורים השיניים והשפתיים
ש' ו-ס'; אלה 'משמיעים' את קול המון המים כאשליה קולית בלתי מוגשמת. המעטה המחורר
שמעל לשלמות המדומה מודגש גם ברשת המשקלית של הסונטה. שלא כמו בדגם הפטררקי,
הבנוי מרשת ימבית סדירה, נתן יונתן בוחר בסירוגין בלתי סדיר של אנפסטים וימבים.
שילובן של רגליים ימביות במסגרת סכימה אנפסטית מעלה את יסוד המרידה של
המודרניסטים כנגד הקונבנציות המטריות הפרוזודיות המסורתיות (ראה: אלתרמן, שלונסקי,
לאה גולדברג, לנסקי ואחרים). במסגרתה של הסונטה ושל חוקיה גם זוהי מרידה, שמסמנת,
בין השאר, פסיחה על שתי הסעיפים, דו פניות ותחושת חסר אוקסימורונית של המושלם
הפגום. פסיחה צולעת זו, יותר משיש בה מסכנות של בעל מום, משווה לדיוקן הילה
דמונית ‏11 . המלים הקצרות הופכות למודגשות יותר, וחלקן מתקשר לעניין הכתיבה:

סיומו של האוקטט בחרז ו' הוא היחידי בסיומת מלעילית נשית:

בכך מודגשת הסוגסטיה של חוסר אונים. זו מעמידה את הציפייה למלה רכה כאות
להתרככותו של המעטה הנוקשה: מן האדם הדמיורגי, היוצר המיתי נגוע ההיבריס, נהפך
הגיבור - בהעדר המלה המחייה - לאדם חלש, נואש ומאוכזב.

איכותו הקליידוסקופית של השיר באה לידי ביטוי בדרכי החלוקה השונות מאלה שבאוקטט
ובססטט של הסונטה המסורתית. כך ניתן לראות את החלוקה לטורים בודדים, שמייצגים בחרז
שלהם את הסוליפסיזם המנוכר, ולעומתם צמדי טורים המייצגים את הכמיהה לקשר, להד
ולמשוב. שלשות-הטורים מייצגים את הסינתיזה שבין הפרט לזוג, ומשלבים את הקליפה
הסוגרת על הליבה הכלואה בה בחרוז אוזר:
א / בב / ג / דד / הבה / בב / ובו.
חלוקה אפשרית אחרת מדגישה ארגון סימטרי של שני ססטטים, שכולאים בתוכם צמד טורים
במבנה של ‏6 - 2 - 6. טורים ‏8‎-7 מוצבים במרכז הסימטרי, המודגש בשניהם במלים "ובתווך"
ו"בתוך". האפשרות לריבוי המחלוקות מדגישה את הסערה הפנימית, שמייצגת את אופיו של
רשב"ג, את דרכי התלבטותו בתוך המסגרות הנוקשות - הפואטיות והחברתיות - ואת ריבוי
הפנים המגוון והמרדני שבו.

שירו של רשב"ג, שדלתו מובאת כמוטו לסונטה של נתן יונתן, מציג את הגשם כאנלוג
מטפורי לדיו. כך נוצר קשר אירוני בין הגשמי לרוחני, ולא רק בבחינת "אם אין קמח אין
תורה". הגשם מוצג כאן כסמל האהבה, שבלעדיה אין מה שיפרה את רוח היצירה. האהבה היא
תנאי לאמנות, וחוקי הקלימטולוגיה השירית מתהפכים לכבודה: הגשם הוא תנאי לרוח.
הסוליפסיזם של רשב"ג מדומה וחיצוני; אין הוא אלא מסכה. זאת זוכר הקורא משירי
הידידות והשבח ליקותיאל אבן חסאן:
"גביר דומה כשחק על אדמה/וגם כפיו להמטיר כעננים
בהיעצרם - ימותון הנפשות/,וימלאון - בהמטירם - רננים.

כלומר: מטר העננים הינו תנאי לרננים, לשירה. כך גם בשירו ברק אשר עינו כעין ברקת
בולטים העב והענן מאוד (‏2 ב'; ‏4 א'; ‏5 ב'; ‏8 ב').
"עב לעבור לא אוותה, עד רוחה/נפש ערוגה היתה שוקקת.
ראה לבבי נפלאות שדי בשור/העב אשר תבכה - והיא שוחקת".

העיון מראה אפוא לקורא המודרני, האמון על השירה העברית בספרד של ימי הביניים, כי
הסונטה רשב"ג של נתן יונתן צופנת בתוכה משחק מרתק ורב הפתעות הן בדרכי שיבוצם של
מטבעות אבן-גבירוליים בקונטקסט מודרני עכשווי של נתן יונתן והן בעצם פנייתו אל צורה
פרוזודית תובענית וחמורה כסונטה. פנייה זו מלווה, כמודגם לעיל, בעושר קונוטטיבי מן
המקרא, מן המיתולוגיה, מן הספרות העברית בכלל ומשירת אבן גבירול בפרט. עושר זה
מבליט את מסריו של השיר ומציגו כהומאז' דיוקן מקורי. כתב החידה שמעוצב כאן הוא דו
כיווני: הן בהתייחסותו לחידתיות של שירת רשב"ג והן בבנייתו כתצרף מרתק, שזור 'מגדים'
קונוטטיביים בין שיטיו, במסורת השיבוץ החידתי של שירת ימי הביניים. זהו מכתב אהבה
מאוחר ממשורר המאה העשרים אל אחיו משכבר הימים, שציפה אז, בחייו הקצרים והמרים,
לאותות הבנה, לאהבה ולחסד מקוראיו - אך לשוא. נתן יונתן עושה בשירו חסד של אמת עם
דמותו המיוסרת של ר' שלמה אבן גבירול.

הערות שוליים
הסונטה פורסמה לראשונה במאזנים ‏3 כרך כ"ז, אלול תשמ"ג, אוגוסט ‏1983,
ונקראה בנוסח הראשון רשב"ג. עם כינוסה בשירים אחרים, ספרית פועלים,
‏1984, שונתה הכותרת לאבן גבירול.
.1
מאמר זה הינו עיבוד להרצאה שניתנה במסגרת הקונגרס הבינלאומי בארגונה
של ד"ר אביבה דורון בנושא: תרבות יהודי ספרד - הלכה ומעשה, כ"ב
בתמוז תשנ"א, ‏4 ביולי ‏1991, במכללת לוינסקי לחינוך, תל אביב, והוא
מכונס בספר הקונגרס שיראה אור בסתיו הקרוב.
.2
על מושג 'הפונקטום' ראה: רולאן בארת, מחשבות על הצילום, כתר, ירושלים,
‏1980 עמ' ‏48.
.3
שירמן, ח', השירה העברית בספרד ובפרובנס, מוסד ביאליק.
.4
ראה 'דיוקן' בתוך: אנציקלופדיה לאמנות הציור והפיסול, כרך א', עמ'
‏30‎-29, הוצאת 'כתר', ירושלים, ‏1981 (עורך למהדורה העברית: פרופ' אברהם
רונן).
.5
ראה: James R. Kreuzer, Elements of Poety, Macmillan New York 1955,
pp. 224‎-228.
.6
השילוב של מעשה יצירה עם המעשה המאגי של בריאה מתקשר לחיי רשב"ג
ולאגדות שהלכו סביב מהותו הדמונית. ראה התיאור המובא אצל גרשום שלום,
שבו רבי יוסף דילמדיגו חוזר על סיפור הגולם של אבן עזרא: "וכן אמרו על
ר' שלמה בן גבירול שברא אשה והייתה משרתת לו, וכאשר הלשינוהו למלכות
(באשמת כישוף) הראה להם שלא הייתה בריאה שלמה והחזירה לקדמותה לחתיכות
וחוליות עץ שמהם נבנה". וראה: גרשום שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה
וסמליה, מוסד ביאליק, ירושלים, ‏1980, עמ' ‏419.
.7
וראה בשיריו מה תפחדי נפשי, מה לך יחידה, שכחי יגונך, נפש אשר עלו
שאוניה, כשורש עץ - וכמובן בכתר מלכות.
.8
ראה:
.9
Robert Graves, The Greek Myths, Penguin Books, 1955, Vol I - pp. 281;
Vol II, p. 25.
כמו ריצ'רד השלישי לו. שייקספיר ופאוסט לגתה. על הדמוני בחיי רשב"ג ראה
לעיל הערה ‏7.
.10
לייטמוטיב הצולע כמייצג הדמוני השטני מופיע ביצירות מפורסמות כמו
ריצ'רד השלישי לשייקספיר ופאוסט לגיתה. על הדמוני בחיי רשב"ג ראה לעיל
הערה ‏7.
.11


 
 
    תאריך עדכון אחרון:  29/07/2010