education - חינוך האגף לתרבות יהודית
 
 
 
 
 
 
 
 
רשע, למה תכה רעך? : על אלימים ואלימות
 
 

המגביה ידו על חברו... / תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין

האימתנים... / מדרש דרך ארץ רבה

האלים אינו גיבור / מדרש תהילים

האלימים בחברה היהודית / פרופ' נחום רקובר

ציער אדם, כאילו ציער עולם מלא / רבי יהודה החסיד

אזהרה לאלימים / רבי צבי קוידנובר

האלימות בהיבט אינטגרטיבי / פרופ' משה אדר

שש פנים לאלימות / אריק פרום

תגובה פעילה לאלימות מילולית / ספר החינוך

על הנעלבים ואינם עולבים / ספר החינוך

אלימות מילולית בין דמגוגיה להסתה / צבי גלאון

עד היכן מגיע הפגם של המכה את אשתו / רבי חיים פלאג'י

על הכאת ילדים ונשים / רבי אליעזר פאפו

תיפח נפשם של בעלים מכים! / רבי אליעזר פאפו

אזהרה להורים שלא יכו את בנם / הרב יצחק לוי

 

 

 

המגביה ידו על חברו...

 

"המגביה ידו על חברו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע, שנאמר: "ויאמר לרשע למה תכה רעך" (שמות ב, יג). למה הכית לא נאמר אלא 'למה תכה' אע"פ שלא הכהו נקרא רשע"

סנהדרין דף נח, ב

 

 

 

 

האימתנים...

 

האימתנים והגאותנים... והזדונים ועזי פנים ובעלי-זרועות, עליהם הכתוב אומר: "כי זרועות רשעים תשברנה וסומך צדיקים ה'" (תהלים לז, יז).

מדרש דרך ארץ רבה, ב

 

 

 

 

האלים אינו גיבור!

 

אדם רואה את חברו על פי הבור ודוחפו בבור, או רואה את חברו על ראש הגג ודוחפו, זו גבורה היא?

 

אלא אימתי נקרא גיבור?

 

בשעה שחברו בא ליפול לבור ואוחזו בידו שלא יפול, וכן מי שרואה חברו נופל לבור ומעלהו מן הבור.

מדרש תהלים, נב, ו

 

 

 

 

האלימים בחברה היהודית

 

האלימות אינה תופעה חדשה. בתלמוד, במסכת גיטין (יד, א), יש תיאור ציורי של אלימים: "אותן בני אדם הן אמה (רש"י: אנשי מידות גבוהים בקומה), וכובען אמה (רש"י: אף מלבושיהן מאוימים משאר בני אדם), ומדברין מחצייהן (רש"י: כלומר, קולן עבה ונראה הדיבור יוצא מטיבורן), ושמותיהן מבהולין, ארדא וארטא ופילי בריש. אומרין: 'כפותו' — כופתין. אומרין: 'הרוגו' — הורגין". וכך אנו מוצאים בהיסטוריה היהודית אלימים לצד עבריינים אחרים. הם נזכרים בספרות המשפטית הענפה שלנו. מתוך ספרות זו אנו מבקשים ללמוד על דרכי התגובה לתופעת האלימות.

פרופ' נחום רקובר, שלטון החוק בישראל, מורשת המשפט העברי, ירושלים, תשמ"ט, עמ' 107—108

 

 

 

 

ציער אדם, כאילו ציער עולם מלא

 

ציער אדם כאילו ציער עולם מלא, שכל מה שבעולם יש באדם. אפילו ציעור כל שהוא. על כל צער וצער שהוא מצער את חברו ייענש בידי שמים, שנאמר: 'כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט' (קהלת, י"א ט'). ואותם הגונבים או לוקחים דבר או מצניעים אותו כדי שיבקשנו בעל הדבר ויצטער עליו עובר בלאו, וכך דרשו חכמים: 'לא תגנובו', על מנת להקניט, על מנת לצער.

רבי יהודה החסיד (נפטר תתקע"ז / 1217), ספר חסידים, מהדורת מרגליות, סימן מ"ד

 

 

 

 

אזהרה לאלימים

 

בוא וראה עד כמה דקדקו חסידים הראשונים באזהרה שלא לצער את חברו, כי הרבה בני-אדם אשר לא נזהרו בזה, ובפרט בדור הזה אשר יד עמי הארצות תקיפה, אשר אינם יודעים שום דין ומשפט, ועסקיהם לרוב באלימות, ואינם רוצים לציית דין מחמת סירוב  שלהם, אבל הם אינן יודעים שאם אין דין למטה — יש דין למעלה.

רבי צבי קוידנובר (1650, וילנא — 1712, פרנקפורט), קב הישר, פרק ז

 

 

 

 

 

האלימות בהיבט אינטגרטיבי

 

האלימות היא תופעה ביו-חברתית. התנהגותו האלימה של הפרט היא תולדה טבעית של מצבו הלא תקין של האורגניזם, שהתנאים המסוימים שבהם היה נתון ערערו את שיווי משקלו הביוכימי. תגובותיו של הפרט על המתרחש בפנימיותו או על גירויי הסביבה, הם תולדה של המכלול התורשתי, בצירוף כל ההשפעות המוקדמות והמאוחרות שהיו על חייו הנפשיים ושהן תולדה סביבתית-חברתית.

 

המודעות למצבים אלה תעורר את תשומת הלב של הורים, אחיות ורופאים, מטפלים ומחנכים לגלות את התופעה בהקדם. סביר שיתפתחו דרכי טיפול מתאימות. בדיעבד יחידים הפגועים במערכת הלימבית, שינהגו בניגוד לחוק, יועברו לטיפול מתאים במקום לבלות בבתי הסוהר. מערכת המשפט תיערך למצבים אלו. אנשי דת וחוק ורפואה, פסיכולוגים, סוציולוגים וקרימינולוגים, יצטרכו לטכס עצה ומחשבה, כיצד יטופלו אנשים אלו, למען רווחתם ולטובת הכלל.

פרופ' משה אדד, ניב המדרשיה, תשמ"א, י"ד—ט"ו

 

 

 

שש פנים לאלימות

 

א.   האלימות המשעשעת המתבטאת במשחקי המלחמה למיניהם.

 

ב.   האלימות התגובתית המופעלת לשם הגנה על החיים, על החופש, על הכבוד וכד'. אלימות זו נובעת מהפחד האמיתי או המדומה שבו נתון האדם. יש ואלימות תגובתית נוצרת מתוך מצבי תיסכול הנובעים ממשאלה או צורך שלא באו על סיפוקם.

 

ג.    האלימות הנקמנית שיש בה מן הנטייה להחזיר בדרך מאגית את שכבר איננו. יש בה מן הנקמה של "עין תחת עין". אין באלימות זו שום תפקיד הגנתי זולת באותם מקרים פתולוגיים שהנקמה הופכת למטרה השולטת בהעניקה הערכה עצמית.

 

ד.   אלימות הנובעת מאכזבה מהמציאות. אלימות זו הינה תולדה של התערערות האמונה בטוב, באהבה ובצדק.

 

ה.   אלימות פתולוגית באופיה והיא משמשת תחליף לפעילות הפורה והיוצרת. זו האלימות המפצה שמקורה באימפוטנציה של האדם ומטרתה להוות פיצוי. אדם שאינו יוצר, לא נותר לו אלא להרוס. ביצירה ובהרס ישנה חריגה מהחיים. בשניהם קיימת האפשרות להימלט מן הסבילות הגמורה  ובו זמנית להרגיש חזק.

 

ו.    אלימות המתבטאת בצימאון ארכאי לדם. קיימת תשוקה עזה להרוג כדרך של חריגה אל מעבר לחיים, מתוך פחד לנוע קדימה ולפתח אנושיות מלאה.

אריק פרום (1900—1980), אריק פרום, לב האדם, הוצאת רובינשטיין, ירושלים 1975,

עפ"י משה אדד, האלימות בהיבט אינטגרטיבי, ניב המדרשיה, י"ד—ט"ו, עמ' 257

 

 

 

 

תגובה פעילה לאלימות מילולית

 

לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חברו בדבריו הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד, שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין. ובאמת, לא תצוה התורה להיות האדם כאבן, שותק למחרפיו כמו למברכים, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המידה הזאת ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן יינצל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים.

 

ואם אולי יכריחנו מחרף מבני אדם להשיב על דבריו, ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה... ויש לנו ללמוד דבר זה שמותר לנו לענות כסיל לפי הדומה מאשר התירה התורה: הבא במחתרת להקדים ולהרגו, שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקים מיד חברו, כי יש לו רשות להינצל מידו וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להינצל ממנו.

ספר החינוך, מצוה שלח

 

 

 

 

 

 

על הנעלבים ואינם עולבים

 

ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך, שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בענין זה יותר מדי, ועליהם אמרו זכרונם לברכה (שבת פח, ב): "הנעלבין ואינם עולבים, שומעין חרפתם ואינם משיבין עליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".

ספר החינוך, מצוה שלח

 

 

 

 

 

אלימות מילולית בין דמגוגיה להסתה

 

ניתן לתאר את הדמגוגיה ואת ההסתה כשני מעגלים כשמעגל חיצון כולא בתוכו מעגל נוסף שהוא מעגל ההסתה, לאמור: כל הסתה היא גם דמגוגיה, אך לא כל דמגוגיה היא גם הסתה.

 

גם הדמגוג וגם המסית בונים על האווירה השוררת בציבור באותה שעה, שכן אווירה זו היא המספקת למסית את הרקע הדרוש לצמיחתן של כל ההנחות המובלעות, שבעקבותיהן יתקבלו המסקנות. הן, כאמור אף יוליכו למעשים, שאי אפשר לבצעם במסגרת הסדר החברתי הנתון באותה שעה.

 

בספרות המדרשים מצאנו את ההגדרה "אין הסתה אלא גירוי" (ספרי, פרשת ראה, עמ' צב) ואכן זו מטרתו של המסית, והוא עושה זאת באמצעות המילים. מה שנותר לנו לעשות כיום בחברה מקוטבת ושסועה כשלנו הוא ללמד את תלמידינו להבחין בין טיעון שיש בו אמירת אמת והבעת דעה, שיש לה היגיון משלה ושאפשר להתווכח איתה לבין דמגוגיה והסתה הבנויות על כשלים לוגיים מוסווים, שמטרתם להרחיק מן האמת כדי לזכות בהישג זמני. ההכרעה בין טענות מתחרות היא הכרעה רציונלית.

 

"מסורתו הגדולה של הרציונליזם המערבי היא ללחום את מלחמותינו באמצעות המילים ולא באמצעות החרבות" (קרל פופר). משפט זה מבטא את האמונה שללא קיומן של אמות מידה אוניברסליות להכרעה רציונלית בין טענות מתחרות, הדובר עצמו הופך לאמת המידה היחידה לערך טענותיו, והכרעה איננה אפשרית אלא על ידי חיסול בעל הטענה היריבה או השתקתו.

 

במעשה החינוכי שלנו ספק אם נוכל למנוע הסתה, אך לבטח נוכל לחנך יותר ויותר תלמידים ואזרחים לעתיד, שיזהו את הדמגוגיה של ההסתה ולא יושפעו ממנה, ואולי גם ייטיבו להילחם בה.

צבי גלאון, קשר עין, ביטאון ארגון המורים, אב תשנ"ט, גיליון  90

 

 

 

 

 

עד היכן מגיע הפגם של המכה את אשתו

 

והמכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר בו ממכה את חברו, ודרך הישמעאלים בכך, אבל חלילה וחלילה לשום בן ברית לעשות זאת, והעושה כן, יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו... כשאירע איזה היזק והפסד בתוך ביתו, לא יקפיד על אשתו ולא יכעוס עליה. אמנם כשהיא עוברת על דת משה וישראל [ותתנהג באופן לא צנוע] יהיה מקפיד עליה, וגם כך לא יכה אותה, אלא יוכיחנה, ואם לא נשמעה לו ילך לבית דין ויודיע צערו להם... אך אם לא כך, חייבים בית דין להלקותו ולהחרימו.

 

וכתוב ב"ספר הייחודים" לרבנו מורנו הרב חיים ויטל1: "פעם אחת חטאתי כי נתכעסתי עם אשתי, והרימותי ידי להכותה, והוסר ממני כוח הדיבור [...בענייני תורה שעסק בהם.] ראה בעיניך עד היכן מגיע הפגם של המכה לאשתו2".

רבי חיים פלאג'י (תורכיה, 1788—1869), "תוכחת חיים", ירושלים תשל"ט,

כרך ג', עמ' עה—עז, עפ"י אברהם שטאל, משפחה... ביהדות המזרח, אקדמון, תשנ"ג, עמ' 167

_________________

1 ר' חיים ויטל (1542—1620), מגדולי המקובלים, תלמיד האר"י.

2 פתגם של יהודי כורדיסתאן: "המכה את אשתו, מכה את מזלו".

 

 

 

 

 

על הכאת ילדים ונשים

 

אמרו רז"ל: "המכה בנו הגדול חייב נידוי" ולפום טעמא אף אנו נלמוד דלאו דווקא מכה בנו גדול, שהרי הטעם הוא לפי שגורם לבנו שיהא בועט בו ויהא מקלה אביו ונמצא עובר על 'ולפני עיוור לא תיתן מכשול, הנה כי כן לא גדול גדול ממש אלא אפילו קטן כל שיודע בו שאינו מקבל מרות כגון בדורות הללו דחוצפא יסגא (שהחוצפה גודלת) ובן בועט באביו לא [רק] על ידי הכאה אלא אפילו אם גוער בו בכעס גם הוא יכעוס ואינו מקבל גערה, וכל כי הא צריך דעת באב ואֵם ביודעים ומכירים את בניהם שהם קשים ואין יראת ה' נגד פניהם ואינם שומעים בקול אביהם ואמם, לא... ידברו אליהם אלא בלשון רכה. ונהי (ואמנם) שלא כל העתים שוות ופעמים שלא יוכל אב ואֵם להתאפק מלצוות את בניהם שום דבר ומלכעוס עליהם ולחרפם ולקללם כי יחרקו שן ונמס לבם בראותם שעושים הבנים דברים שאינם מהוגנים. על כל פנים את אשר בכוחם לעשות יעשו ויבחרו הרע במיעוטו.

פלא יועץ, רבי אליעזר פאפו (1785—1828)

 

 

 

 

 

 

תיפח נפשם של בעלים מכים!

 

ראוי לכל מנהיגי הערים ליסר את אנשי זרוע בני בליעל שמכים את נשותיהם מכת אכזרי. תיפח רוחם של עושה אלה שמחזיקים את בנות ישראל כשפחות ודורסים ומכים ובועלים ואין להם בושת פנים! וראוי למי שיש יכולת בידו ליסרם כאשר יוכלו ואם יוכלו להוציא נשותיהם מתחת ידם אם הוא ברצון האישה, כי אין אישה דרה עם נחש במקום אחד. מצוה רבה עבדי (עושים) להציל עשוק מיד עושקו.

פלא יועץ, רבי אליעזר פאפו (1785—1828)

 

 

 

 

 

 

אזהרה להורים שלא יכו את בנם

 

במועד קטן יז, א מבואר שאב המכה את בנו עובר ב"לפני עיוור לא תיתן מכשול", פירש רש"י — "שהילד יבעט באביו". הדבר הובא להלכה על ידי הרמב"ם (הל' ממרים ו, ט): "מכה בנו הגדול — מנדים אותו, שהרי עובר על לפני עיוור לא תיתן מכשול". 'גדול' הגדרתו לענין זה "לא גדול — גדול ממש, אלא הכל לפי טבעו, שיש לחוש שיתריס כנגדו בדיבור או במעשיו;  ואפילו בקטן אין ראוי להביאו לידי מכה אביו" (חידושי הריטב"א, מו"ק יז, א).

 

לפי בעל ספר חסידים (סי' תתקנד) כוונת הפסוק "איש אביו ואמו תיראו" (ויקרא יט, ג) 'תיראו' — לשון רבים, להזהיר את האיש לירא את אביו ואת אמו; וגם להזהיר את ההורים שלא יכעיסו את הבן כל כך, שלא יוכל להתאפק וימרוד בהם. במציאות הקיימת כיום, כשברוב העולם המערבי שוב אין מכות נוהגות, נעשית האזהרה להורים ולמורים חמורה כפל כפליים.

 

הרב משה פיינשטיין דן בשאלת מקום קבורתו של ילד שהתאבד מחמת פחדו ממכותיו של אביו. מסקנתו היא שאותו ילד ראה בהתאבדות דרך להציל עצמו מייסורים, ולכן אין דינו כמתאבד, ויש לקברו בתוך הקהל.

 

העולה מן האמור לעיל שהתייחסות רבותינו בכל התקופות להכאה כאמצעי חינוכי היתה מאוד מסויגת. נראה מדבריהם שהמכשולים הרבים העלולים לנבוע מהכאה רבים הם על התועלת שאפשר להפיק ממנה. במיוחד נכונים הדברים כיום, כשהילדים עצמם מודעים כבר מגיל צעיר לכך שהחוק אוסר על המבוגרים להכותם. על כן נראה שיש להרחיק עצמנו מלהכות כלל.

הרב יצחק לוי, תחומין יז, עמ' 157—159

 
 
 
    תאריך עדכון אחרון:  02/07/2017  

עדכוני rss