education - חינוך האגף לתרבות יהודית
 
 
 
 
 
 
 
 
ימי בין המצרים
 

 דף לתרבות יהודית מס' 263 בנושא: "צום החמישי..."

 

הגיונות–אמרות-שרטוטים

 

 חורבן בית ראשון

 דברים למגיני מצדה

 מתנות ירושלים

 נשבר לב העולם

 נודו למיללת

 על מה חרבה הארץ

 אצטגנינות וחורבן

 קנאותם של הפרושים

 ישראל והפוליטיקה העולמית

 המדינה והשאיפה לשוויון

 הבכי על החורבן הוא עצמו הבנין

 תשעת הימים

 אבלות

 קדושת המקדש וירושלים

 מאחר כתלנו

 אצל הכתל

 בליל זה

 מאבק דורות על ירושלים

 שרשים

 על משכבי בלילות

 גבורה ומורא

 קריאת אברבנאל לאנוסים

 הגלות הולכת ומידלדלת

 תחושת הגלות

 התחדשות

 השיבנו

 דודי ירד לגנו

 ציון, הלא תשאלי

 

 

 

 חורבן בית ראשון

 

אמרו: כשחרב בית המקדש בראשונה - אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה, ומשמרתו של יהויריב היתה, והלוים היו עומדים על דוכנם ואומרים שירה: "וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם"... ולא הספיקו לומר "יצמיתם יי אלהינו" (תהלים צ"ד) - עד שבאו גוים וכבשום. תנו רבנן: משחרב הבית בראשונה, נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידן, ועלו לגג ההיכל, ואמרו לפניו: "רבונו של עולם הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים, יהיו מפתחות מסורות לך." וזרקום כלפי מעלה, ויצתה כעין פיסת יד וקיבלתן מהם, והם קפצו ונפלו לתוך האור.

תענית כ"ט

 

 

 דברים למגיני מצדה

 

הוי אנשים גיבורי החיל! הן מני אז קיבלנו עלינו, לבלתי עבוד את הרומאים, וגם לא אדונים אחרים, זולתי את אלוהים לבדו, כי רק הוא מושל האדם באמת ובצדק. והנה הגיעה השעה המצווה עלינו להשלים בפועל כפינו את משאת נפשינו, ואחרי אשר בחלה נפשנו בעבדות שאין בה סכנה, לא נבחר לנו הפעם חיי עבדות עם שפטים נוראים. כי הנה אנחנו היינו הראשונים להרים יד בהם, ואנחנו נשארנו האחרונים להילחם אתם. צדקה עשה אתנו אלוהים בתתו בידנו למות מות גיבורים בני חורין. על כן תמותנה נא נשינו בטרם נטמאו, ימותו נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות. ואחרי כן נגמול איש לרעהו חסד גיבורים, ומה טוב ומה יפה יהיה בנשאנו את חירותנו אלי קבר.

אלעזר בן יאיר, כתב: יוסף בן מתתיהו

 

 

 מתנות ירושלים

 

שתי מתנות טובות נשתלמו לנו במלואן מירושלים, עיר מקדש מלך: גאון הקודש וגבורת החיל. מעת אשר שמם בית מקדשנו ונוטל כבוד מבית חיינו וחשכו לנו שני המאורות הללו. גאון הקדש חדל תת את כחו, אור הנבואה האלהית הועם, גבורת החיל חדלה גם היא לעומת זה, נתדלדל כחנו והננו כצללים נהלכים בארצות נכר. שתי המתנות האלהיות הללו, הקדושה והגבורה, נתקו זו מזו וכל אחת בפני עצמה נתדלדלה. עד אשר מחשכת הגלות המנוולת נדבקו בנו טומאת כפירת אלהים תחת גאון הקודש ורשלנות ומורך לבב תחת גבורת החיל.

הראי"ה קוק

 

 

 נשבר לב העולם

 

והר הבית עודנו עשן כולו. עיי אפר, תלי רמץ ואודים עשנים יחד נערמו, וגחלים לוחשות, צבורים צבורים, נוצצות כערמות אקדח וכדכד בדומית שחר. ויליטו המלאכים את פניהם בכנפיהם, כי יראו מהביט אל צער האלהים. ותיהפך שירתם בשחר ההוא לקינה חרישית ונהי דממה דקה. דומם פרשו ובכו, מלאך לנפשו מלאך לנפשו, ויבך בדממה כל העולם עמם... ואנחה חרישית אחת, חרישית ועמוקה, מכנף הארץ עלתה ופשטה - ותישבר בדומית הבכיה. נשבר נשבר לב העולם, ותעל השכינה מעל החרבות ותבא במסתרים.

חיים נחמן ביאליק

 

 

 נודו למיללת

 

נודו למיללת על נהרות בבל

על שירה כי שבת מפי הנבל,

על ארצה כי על יד חרב הגירו,

על אל צורה באלהי זר המירו.

 

אן רגלך בצקה, גוי אובד, תנוח?

מתי על ציון ייערה הרוח,

ומשירות היכל כי יתנו קולם

ישוב לב עמה ויחי כימי עולם?

 

מתי הה, גולה אל כל אפסי ארץ

תמצא מנוח משד ומפרץ?

גם יונה מצאה קן, מעון כל גבר,

סלע - השפן, ויהודה - רק קבר!

לורד בירון

 

 

 על מה חרבה הארץ

 

מקדש ראשון מפני מה חרב? - מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ומצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? - מפני שהיתה בו שנאת חינם, ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.

יומא ט ע"ב

 

 

 אצטגנינות וחורבן

 

וזאת היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו, והאריכה גלותנו, והגיעתנו עד הלום, שאבותינו חטאו ואינם, - לפי שמצאו ספרים רבים באלה הדברים של דברי החוזים בכוכבים, טעו ונהו אחריה ודמו שהם חכמות מפוארות ויש בהן תועלת גדולה, ולא נתעסקו בלמידת מלאכה ולא בכבוש ארצות, אלא דמו שאותן יועילו להם. ולפיכך קראו אותם הנביאים עליהם השלום: סכלים ואוילים.

רבי משה בן מימון, איגרת לקהל מרשיליא

 

 

 קנאותם של הפרושים

 

אנשי בית שני היו צדיקים וחסידים ועמלי תורה אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. מפני שנאת חנם שבלבבם חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס ובאו עי"ז לידי שפיכות דמים ולכל הרעות בעולם עד שחרב הבית. שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות אע"ג שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ.

הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, העמק דבר, פירוש לתורה, פתיחה לספר בראשית

 

 

 ישראל והפוליטיקה העולמית

 

עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות; זהו הזמן שאנו מקוים. מובן הדבר, שכדי להגשימו אנו צריכים להתעורר בכחותינו כולם, להשתמש בכל האמצעים שהזמן מביא: הכל יד אל בורא כל עולמים מנהלת. אבל האיחור הוא איחור מוכרח, בחלה נפשנו בחטאים האיומים של הנהגת ממלכה בעת רעה.

 

אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה. אנו קבלנו רק את היסוד כפי ההכרח ליסד אומה, וכיון שנגמל הגזע הודחנו ממלוך, בגוים נתפזרנו, נזרענו במעמקי האדמה, עד אשר עת הזמיר הגיע וקול התור ישמע בארצנו.

הראי"ה קוק

 

 

 המדינה והשאיפה לשוויון

 

חירותה של המדינה כולה תלויה וקשורה בשאיפה לשוויון. חורבנה של יהודה מוסבר בספר ירמיה על ידי ביטול שאיפה זו ועל ידי קיומו של מעמד משועבדים, והנביא קרא: "אתם לא שמעתם לקרוא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו, הנני קורא לכם דרור נאם ה' אל החרב אל הדבר ואל הרע" (ירמיה ל"ד, י"ז). עם של משעבדים ומשועבדים לא יצלח לשמור על חירותו, ובסופו של דבר גם המשעבדים יהיו למשועבדים.

 

בזמן "שיבת ציון", היתה צעקת העם ונשיהם לנחמיה: "ועתה כבשר אחינו בשרנו, כבניהם בנינו, והנה אנחנו כובשים את בנינו ואת בנותינו לעבדים, ושדותינו וכרמינו לאחרים" (נחמיה ה' ה'). נחמיה רב את ריבם של הנפגעים וגזר: "השיבו נא להם כהיום שדותיהם, כרמיהם זיתיהם ובתיהם... ויעש העם כדבר הזה". מעשהו זה של נחמיה הציל את חירותה של יהודה.

א. א אורבך

 

 

 הבכי על החורבן הוא עצמו הבנין

 

כתוב (ישע' סב, ו-ז): "המזכירים את ה' אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים ירושלים תהלה בארץ". כי הבכיה והצער של אבלי ציון המתאבלים על חורבנה היינו בניינו [של בית המקדש]. בכל שנה בעת הזאת כשמתקבצים לבכות על חורבנו, היינו "יכונן וישים ירושלים תהלה בארץ". והנה אנו מונים לבניינו. שלמה בנאו שבע שנים והורדוס שש שנים ואנחנו עוסקים ובונים זה אלף ושבע מאות וע"ב שנים. וזה שאנו מונים לחורבנו כמה שני החורבן, כך הם ימי הבנין, כי ההספד והבכי על החורבן הוא עצמו הבנין.

רבי משה סופר ("חתם סופר"), "תורת משה", פר' דברים

 

 

 תשעת הימים

 

זקני היה מופלג בתורה ויראת שמים. ככלות עמל יומו היה קובע עתים לתורה משעת ערב ועד חצות לילה כל ימות השנה. ורק בבוא "תשעת הימים" הפסיק ממשנתו. אז היה קורא עם נכדיו, את אגדות החורבן והגלות. והיו עיניו זולגות דמעות. אף אנחנו, הילדים לא יכולנו להתאפק אותה שעה והיינו גועים בבכיה. זוכר אני אחת מאגדות החורבן, שהיתה מסעירה ביותר את נפש הסב ונכדיו: כשהלכו בני ישראל שלולים בשלשלאות לפני חיל נבוכדנאצר בשבי בבלה, עברו בדרכם על פני קבר רחל אמנו, והנה - "קול ברמה נשמע, נהי, בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה מאנה להינחם".

משה הס, "רומא וירושלים", תרגום ישורון קשת

 

 

 אבלות

 

אנו עם אבל, אך לא נואש. עטופי יגון, אך רחוקים מחמלה עצמית. מקוננים על אסון, נזכרים בחטאינו, קטיגורים על עצמנו. האבל הוא קריאה לתשובה, אנו עם השרוי באבל שתכליתו תיקון.

 

צער כה עמוק מטהר. זוהי דרך שלא במתכוון להעמקת רגש החמלה, להבנה שההיסטוריה החולפת לנגדנו אינה סוף פסוק. הקינה מטילה את צלילה לתוך קול צחוקנו. אולם הצער העמוק טעמו גם כהקדמה לגאולה.

אברהם יהושע השל

 

 

 קדושת המקדש וירושלים

 

ולמה אני אומר במקדש וירושלם קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא; ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא? לפי שקדושת המקדש וירושלם מפני השכינה - ושכינה אינה בטלה והרי הוא אומר: "והשמותי את מקדשיכם" (ויקרא, כו, לא) ואמרו חכמים אף על פי ששמומין בקדשתן הם עומדים.

רבי משה בן מימון

 

אמר אברהם: סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו... ולא עוד, אלא שאני אומר, שאפילו לרבי יוסי, דאמר: "קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא" לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר; לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד י"י לעולם. כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו. לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת.

השגת רבי אברהם בן דוד, משנה תורה, עבודה, הלכות בית הבחירה פ"ו

 

 

 מאחר כתלנו

 

כמו ישראל בנפשות, באדם, כן הכותל בעולם, בארץ.

 

יש לבבות ויש לבבות. יש לבות אדם ויש לבות אבנים.

 

ויש אבנים ויש אבנים. יש אבני דומה ויש אבנים - לבבות. ומכל קצות הארץ, ומכל פנות העולם, גם מכל תפוצות הגולה, זורמות ועולות שפעות ה"עבודה שבלב" דרך נקודת המרכז של הארץ, דרך העיר הזאת ודרך הבית הזה. וכן האבנים האלה, שארית פליטת הר ביתנו, שהם לנו "בקדושתם אע"פ שהם שוממים", כי "שכינה לא זזה מעולם מכותל מערבי", ורוח אלהים חיים קדוש ישראל, המשכין שמו שם, לעולם מרחף הוא עליהם ומחיה אותם בחביון עוזו - האבנים האלה לבבות הם לנו!

הרב צבי יהודה הכהן קוק

 

 

 אצל הכתל


-
הנה זה עומד אחר כתלנו / האדיר - הנעלם ורואה בעמדנו / לתפלה בחוץ - אלי שריד מלכותנו. / בלי גג הזהב של הדביר לראשנו / הוא רואה ומקשיב עמקות לנפשנו.

 

מי קשרני לכתל בקשר של תפילין / וחזק הוא – לבלי הנתק מברזל!? / בהגיעי נכסף אל הקודש הזה.

 

אני חוזה חזון ברית בין הבתרים ואש סנה / וצבאי על הפרת... ושבויי בבבל. / קו לקו כשני ללבי האבל - - - -

 

מי בכבל רתקני לצור ירושלם / ושלח בי את נשר הדוי לנקר? / לראשי מגני לדוד השבור / וממול: צלב רומי אדיר מזדקר / ולגבי: בית עמי עם גויות בו חבור.

אורי צבי גרינברג, רחובות הנהר

 

 

 בליל זה ...

 

בליל זה רוחות קודש ישקו האבנים, ועלו מקברותם צלמי עד חרישים, בחורים בעלי ח"ן, שתעו פה לפנים, בחשבם את הקץ, וקהל המון ישישים. באוויר רוחש זה תרעדנה שיחות קדומים, יחודי סוד יזדווגו עם צרופי פלאים, כי על כן פני הערב כה נלהבים, סתומים, ובאברות מלאך יאהיל על ירושלים...

אהרן צייטלין

 

 

 מאבק דורות על ירושלים

 

אלף שמונה מאותו שבעים ותשע שנים, שלושה חודשים ושנים-עשר יום עברו מאז השלים טיטוס את חורבנה של ירושלים עד היום שבו הכריז ראש ממשלת ישראל על העברת ה'כנסת' והממשלה לירושלים. בהכרזה זו ובמימושה נכנס לפרשת סיומו אותו מאבק רב דורות מיוחד במינו, שלא היה כמוהו בתולדות העמים; מאבק של אומה, מורחקת בהמוניה ממולדתה וחיה חיי גולה בנכר, של אומה מפוזרת על פני כל הארצות ומפורדת בין כל המדינות, מורדפת על זכות קיומה ומושפלת על אמת חייה, מעונה על דתה ועומדת יום יום על נפשה - שאינה רוצה לוותר על עיר קודשה ובירת ממלכתה, עיר עברה המפואר ועתידה המקווה.

בן ציון דינור

 

 

 שרשים

 

אל נא נטעה, ישראל אינה רק יצירתו של בנימין זאב הרצל, של חיים ויצמן, של הציונות של המאה העשרים או של השואה והאו"ם. ישראל הנה יצירת מאות דורות של אמהות יהודיות שלימדו את ילדיהן לחלום על ירושלים. ציונות היא החלטה שבהכרה של עם להפוך חלום למציאות.

 

כל פעם שיהודי מבקר בכותל המערבי ונוגע בסדקים שבין האבנים העתיקות, הוא מוצא עצמו שהוא בן למעלה מאלפיים שנה. ירושלים מספרת לעם היהודי היכן מצויים שרשיו. בשקיעות השמש הירושלמית מכיר העם היהודי בגילו ומחדש את נעוריו.

מאנגלית, דוד הרטמן, "עמנואל" תשל"ו,

 

 

 על משכבי בלילות

 

אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם, לשעבר היית מאיר לי בין לילות ללילות, בין לילן של מצרים ללילן של בבל, בין לילן של בבל ללילן של מדי, ובין לילן של מדי ללילן של יון ובין לילן של יון ללילן של אדום, ועכשיו... נסמכו לי לילות ללילות.

שהש"ר ג, א

 

 

 גבורה ומורא

 

אמר ר' יהושע בן לוי למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה, שהחזירו עטרה ליושנה. אתא (בא) משה ואמר: (דברים, י, יז) 'האל הגדול הגבור והנורא'. אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר 'נורא' (רק 'האל הגדול והגבור' - ירמ' לב, י"ח). אתא דניאל אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר 'גבור' (רק 'האל הגדול והנורא' - דניאל ט, ד). אתו אינהו (אנשי כנסת הגדולה) ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו, שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים, ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות!

יומא סט, ב

 

 

 קריאת אברבנאל לאנוסים

 

רק שווא והבל ידמו אלה הסבורים שיצליחו לצלול בים העמים ולהיחלץ בכך מפועל יד ההשגחה העל-סיבתית האלוהית בהיסטוריה. " 'והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות.

 

"לא תוכל להתעלם ולהתחלף ולהמיר עצמך בגוי אחר. לי לי אתה ושלי תהיה בהכרח" –

 

קורא אברבנאל לאנוסים. מצאן מרעיתו של אלוהים לא יאבד איש בתוך עמים אחרים.  תיאולוגיה זו באה יד ביד עם הכרה בשווין ערכו של הגר. כל מי שמתחבר לישראל בימי ענותו, יש לו חלק ונחלה בארץ ישראל לעת חלוקתה המשיחית.

יצחק בער, גלות

 

 

 הגלות הולכת ומידלדלת

 

הגלות חזיון היסטורי מיוחד הוא, שאין כיוצא בו באומות העולם, אלא בעם ישראל בלבד. אומות העולם עשו נדידות שלהן דבר שלשעה: עם ישראל עשה נדידותיו גלות, דבר של קבע.

 

הגלות עומדת על שורשים היוצאים מן היהדות, היא היהדות כל עצמה. זו ארץ בלא קרקע, מלכות שאין מלך בה אלא אלקים בשמים ממעל.

 

הגלות עיצבה את אופיו של העם היהודי וצרה את צורתו. היתה הגולה לשעבר מלאה תוכן גדול, טראגי, תרבות לאומית של אלפי שנה, התלהבות מוסרית, התעלות של גבורה, מסירת נפש וציפיה לביאת הגואל. בזכות ערכים לאומיים וכלל אנושיים אלו נתקיימה הגלות.

 

בדורות האחרונות נשתנתה הגלות והיא מידלדלת והולכת מכל עושרה הרוחני. לא נשאר בידה אלא מעט מזעיר ואין לה תקווה אלא בארץ ישראל שתתמלא ערכי רוח, מוסר ותרבות, ותמלא ביהדות את התפקיד שמילאה הגלות בשעתה.

חיים הזז

 

 

 תחושת הגלות

 

תחושת הגלות היתה אחד הכוחות המתמידים והמפרים במחשבת היהודים. היא ביטאה את רצונם להגאל ולהשמר כעם גם בימים הקשים ביותר. הוויכוח בינם לבין שאר הדתות המונותאיסטיות בשאלה זו, הגאווה הרוחנית וההרגשה הדתית, יצרו מדור לדור דפוסים חדשים של הסברת הגלות שאיפשרו לאדם מישראל לשאת את סבלו בלי לאבד את דמותו האנושית ובלי להתיאש מאלהיו ומן הצדק. מן הצרה של הג' נושעה רוחו של יעקב, כי תחושת הגלות היא אחד הגורמים העיקריים לרגישות המיוחדת לשאלות הצדק האלהי והחברתי של רוב בני אומתנו.

חיים הלל בן ששון, אנציקלופדיה עברית

 

 

 התחדשות

 

תנועת ההתחדשות היהודית בימינו לפי עומק מהותה אין היא קשורה בתנועות הלאומיות של אירופה; אלא היא חזרה לתודעה הלאומית מימי קדם, שקיימת היתה בטרם כל היסטוריה אירופית, ואולם עם שיבה זו קשורה ללא ספק התמודדות עם תודעת ההיסטוריה היהודית העתיקה. השאלה היא, מהי עמידתנו אנו כלפי אמונה, שעמודי היסוד שלה לא זזו ממקומם כהוא זה למעלה מאלפיים שנה. אפשר נזדווגו בנו היום המסקנה האחרונה של החשיבה ההיסטורית-סיבתית המודרנית והתולדה האחרונה של תפיסת ההיסטוריה היהודית העתיקה שבאה אלינו מתוך כל מהותנו ועצמיותנו "עינינו ראו ולא זר, אוזנינו שמעו ולא זר".

יצחק בער

 

 

 השיבנו

 

אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: "השיבנו ה' אליך". אמר להם הקב"ה: "שובו אלי ואשובה אליכם" (מלאכי ג ז). אמרה לפניו: רבש"ע, שלנו היא, שלך היא: "שובנו אלהי ישענו והפר כעסך עמנו" (תהלים פה ה).

איכ"ר ה כא

 

 

 דודי ירד לגנו

 

אומרת כנסת ישראל:

 

דודי ירד לגנו לרעות בגנים,

להשתעשע וללקוט שושנים.

קול דודי דופק: פתחי לי תמתי

שערי ציון אשר אהבתי.

 

עונה דודה, הקב"ה:

 

בתי, אל תפחדי, כי עוד אזכרך

ומארץ רחוקה אקבץ פזורך

עוד אבנך ונבנית ביפיך והדרך

וגם אמנם את אחותי.

גדל כאבי כל עת אזכרה.

מתוך שירו של ר' חיים כהןמארם צובה ל"תיקון לאה"

 

 

 ציון, הלא תשאלי

 

ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך. / דורשי שלומך, והם יתר עדרייך! / מים ומזרח ומצפון ותימן, שלום / רחוק וקרוב שאי מכל עברייך, / ושלום אסיר תאוה, נותן דמעיו כטל / חרמון, ונכסף לרדתם על הררייך! / לבכות ענותך אני תנים, ועת אחלום / שיבת שבותך -אני כנור לשירייך!

 

ציון כלילת יפי, אהבה וחן תקשרי / מאז, ובך נקשרו נפשות חברייך; / הם השמחים לשלוותך, והכואבים / על שוממותך, ובוכים על שברייך; / מבור שבי שואפים נגדך, ומשתחוים / איש ממקומו אלי נכח שערייך. 

 

אשרי מחכה ויגיע ויראה עלות / אורך וייבקעו עליו שחרייך, / לראות בטובת בחירייך ולעלוז בשמחתך/ בשובך אלי קדמת נעורייך.

ר' יהודה הלוי

 

 

 
 
 
    תאריך עדכון אחרון:  02/07/2017  

עדכוני rss