education - חינוך האגף לתרבות יהודית
 
 
 
 
 
 
 
 
פסח
 

 מאמר על התפקיד החינוכי של ההורים בליל הסדר

 

 

 אגודה אחת

 גאולה

 חסד

 יסוד האמונה

 קול ודיבור

 דמע ושירה

 למה לא ילחמו

 חינוך לכיבוש הארץ

 נס וטבע

 חרות - מהי

 חרות מהותית

 לחם ומצה

 בנפול אויבך...

 חיבתה של מצוה

 פסח בין יהודי קווקז

 החבורה החפשית

 ערנות לגאולה

 בימי המהפכה הצרפתית

 תפילת אכילת חמץ

 קהל אורחים יבוא אלי ממרחקים..

 מצה זו

 פסח במחנה פרם

 

 

 אגודה אחת

 

כשהיו ישראל במצרים היו כולם באגודה אחת וכרתו ברית יחד, שיעשו גמילות חסדים זה עם זה וישמרו בלבבם ברית אברהם יצחק ויעקב ושלא יניחו לשון בית אביהם ושלא ילמדו לשון מצרים מפני דרכי עבודה זרה. וכשהיו ישראל מלים את בניהם במצרים, היו המצרים אומרים להם: למה אתם מלים את בניכם, והלא לאחר שעה יהיו משליחים אותם לנהר? ואמרו להם ישראל: אנו נמול אותם ואתם עשו להם כרצונכם - המת ימות והנהרג יהרג, והבא בחיים יחיה.

תנא רבי אליהו רבה, כג

 

 

 גאולה

 

בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים : שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ולא אמרו לשון הרע ולא נמצא בהם אחד פרוץ בערוה.

שיר השירים רבה ד, כד

 

 

 חסד

 

התורה מציינת את החסד שהמיילדות עשו את בנות ישראל ואומרת "ותחיין את הילדים", כי הלא היה ביכולתו לצאת ידי שמים וידי המלכות ולפרוש מלהיות עוד מיילדות, ורק מפני שחששו פן ימנה פרעה נשים אחרות כמיילדות ותשמענה לעצת פרעה מיראה, על כן התחסדו עם בנות ישראל ומסרו עצמן לסכנה עבורן ולא עוד אלא שהיו מספקות מים ומזון ליולדות העניות כמו שפירש רש"י שם.

רבי ישראל מאיר הכהן

 

 

 

 יסוד האמונה

 

פתח האלוה בדברו אל כל עדת בני ישראל: "אנכי יי אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא אמר: "אני בורא העולם ובוראכם". וכן פתחתי אני בהשיבי לך, שר הכוזרים, כאשר שאלתני לאמונתי, בהודיעי אותך מה הוא הדבר המחיב אותי והמחיב את כל עם ישראל, דבר שנתברר לבני ישראל בראשונה על פי ראות עינים, ואחרי כן נמסר לאיש מפי איש בקבלה, הדומה למראה עינים.

רבי יהודה הלוי, כוזרי, א', כ"ה

 

 

 קול ודיבור

 

למשה היה הקול. אולם הדיבור, ביטוי קולו, היה כגלות. קולו של משה היה סתום, מאין אפשרות להשמיע את קולו בדיבור ולבטא בגלות את עצמו. בגלל זה שאל משה: "ואיך ישמעני פרעה?" על כן שיתף אליו הקב"ה את אהרן אחיו. תא חזי: כל זמן שכח הדיבור היה בגלות התהלך לו משה עם קול בלי הביטוי הראוי, עד שהם התקרבו להר סיני וניתנה התורה. אז הצטרף הדיבור אל הקול ואז התחיל משה להתבטא. הקול התחיל להשתלם. לאחר שיצא מן הגלות התחבר בהר סיני הקול עם הדיבור כאחד, הבריא משה והגיע לשלמותו.

זוהר

 

הלך משה במצרים ועורר את העם לגאולתו. אבל רק קולו נשמע ולא דבורו. "איש דברים" -לא היה שם. רק אחרי הגאולה נשמע קול אלהים מתוך גרונו של משה. "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" (שם י"ט, י"ט). אז התאחדו הקול והדבור יחד. שניהם יצאו לחופש ונתנה לנו תורתנו, תורת החופש. "בטורא דסיני אשתלים משה ואתסי, ואשתכח כדין קול ודבור כחדא בשלימו"... ואז גם עמדו על שלמותו של משה, שלמות הגואל והמחוקק כאחד.

הרב יצחק ניסנבוים, קניני קדם

 

 

דמע ושירה

 

לפנינו הגיגים מגיטו צלמות של ורשא כפי שהושמעו על ידי האדמו"ר רבי קלונימוס קלמיש מפיאסעצנא. דברי תורה אלו שנאמרו ושנכתבו בשנים ת"ש-תש"ב, נתגלו טמונים בתוך כד על ידי פועל פולני שהביאם למכון ההסטורי היהודי בורשא.

 

כאשר הקב"ה כביכול נמצא עם בניו בצרה ובצער, זוכה להשראה הנביא הבוכה עם אלוקיו על צרותיהם של ישראל. בכה בוכה ה' במסתרים על צרות בניו, ואשרי החותר ומגיע למשכנו הנסתר ובוכה ביחד עם קונו. כשמשה בא לגאול את בני ישראל ממצרים הוא רצה לשתף אותם מיד בשירת הגאולה. אך לא היתה כל אפשרות לשמח את לבבותיהם השבורים. לפיכך דרש ה' ממשה ואהרון שיתפללו ויעוררו את אורות הגאולה והרחמים. משה ואהרון עשו כדבר ה' והמכות הראשונות החלו. אז מצאו בני ישראל את העוז והתעצומות להכין עצמם לשירה הגדולה של נס קריעת ים סוף. בכך הם זכו והפעילו את שירת הקודש של הדורות הבאים.

עפ"י הרב קלונימוס ק. שפירא, אש קודש

 

 

 למה לא ילחמו

 

יש לתמוה איך ירא מחנה גדול מהרודפים אחריהם ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם?

 

התשובה - כי המצרים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו... וה' לבדו שהוא עושה גדולות ולו נתכנו עלילות סובב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים כי אין כח בהם להלחם בכנענים, עד שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה.

רבי אברהם אבן עזרא

 

 

 חינוך לכיבוש הארץ

 

"המאכלך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענתך ולמען נסתך, להיטבך באחריתך". (דברים, ח, ט"ז), כאלו הוא אומר: שהוא ית' הקדים להרגילכם הטרח במדבר - להרבות טובתכם כשתכנסו לארץ; וזה אמת! כי היציאה מן הטרח אל המנוחה יותר ערבה מההתמדה על המנוחה וידוע שלולא טרחם ועמלם במדבר לא היו יכולים לכבש הארץ ולא להלחם ביושביה, - כבר אמרה 'תורה': "כי אמר אלהים: פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה! ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף" (שמות יג, יז, יח). - כי המנוחה תסיר הגבורה, וצוק הפרנסה והעמל יתנו הגבורה, - והיא ה'טובה' אשר באה בזה הענין 'באחריתם'. ואכן אין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחמר ובלבנים והדומה להם, ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם 'ילידי הענק' פתאום. והיה מחכמת האלוה להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה - כמו שנודע, שההליכה במדבר ומעוט הנאות הגוף מרחיצה וסיכה וכיוצא בהם יולידו הגבורה, והפכם יוליד רך לב - ונולדו גם כן אנשים שלא הרגילו בשפלות ובעבדות, וכל זה היה במצוות אלוהיות על ידי 'משה רבנו'.

רבנו משה בן מימון, מו"נ ח"ג, כ"ד, ל"ב

 

 

 נס וטבע

 

וידר ישראל נדר כו' אם נתן תתן העם הזה בידי כו' (במדבר כא, ב( פירוש, דעד עכשיו היה ה' מנהיגם בנסים, ואם חלילה נטו מעט מדרך הישר, מיד היו מופלין ומנוצחים, - וכבן שסמוך על שלחן אביו, שבעצמו אינו יודע דרך לפרנסתו, - ולא לכבוד הוא לאומה, גם תמיד בלי מנוח, שכאשר ראה עמלק כי נסתלקו העננים מיד בא להלחם. לכן בקשו שיעשה השם חסד שינצחו במערכות המלחמה הטבעית, ויתראו לעיני העמים כגבור ביום קרב. וזה 'אם נתן תתן את העם בידי' - בדרכה של מלחמה טבעית.

רבי מאיר שמחה הכהן

 

 

 חרות - מהי

 

ההבדל שבין העבד ובן החורין איננו רק ההבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חרות, ולהיפך - בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החרות הצביונית (=המהותית) היא אותה הרוח הנישאה שהאדם, וכן העם בכלל, מתרומם על ידה להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו... מה שאין כן כבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו האחר מצא שהוא יפה ושהוא טוב.

הרב אברהם י. הכהן קוק, הקדמה להגדה של פסח

 

 

 חרות מהותית

 

השחרור משעבוד מצרים שינה את מהות ישראל לצד החרות, עד שאין השעבוד יכול לנגוע ולשנות יותר במהותם; יכבד עולו כאשר יכבד מבחוץ. מבחינה זו אין כל דמיון בין השעבוד במצרים לשעבוד בימי מהר"ל. זו תשובתו ל-"יש מקשים: מה הועיל לנו היציאה"? הרי אנו משועבדים בשאר מלכיות? ודברי הבאי הם: כי כאשר יצאו ישראל ממצרים קבלו הטוב בעצמם, עד שהיו ראוים בעצמם להיות בני חורין מצד עצם מעלתם. ודבר מקרי (כלומר השעבוד שלאחר שעבוד מצרים) לא יבטל דבר עצמי כלל. כי עדיין על ישראל המעלה הזאת שהם בני חורין בעצם עם השעבוד במקרה.

 

השעבוד של גלות אדום עוטף את ישראל מבחוץ אך הוא 'מקרה' שאינו פוגע במהותם. לפיה הם במאה השש עשרה 'בני חורין בעצם'.

חיים הלל בן ששון

 

 

 לחם ומצה

 

המצה הקשה היא לחמה של חירות. הניגוד בין לחם למצה מצביע על הניגוד בין התרבות הדשנה של עמק היאור שהניחו היהודים אחריהם לבין המדבר אשר בו עמדו על זהותם. המקרא מספר איך התלוננו אל משה כי לא יכלו לשכוח את הבשר, הקישואים, השומים והבצלים שהאכילום נוגשיהם. צליפות השוט לא היו נעימות, כמובן. אבל זכרון זה פג כשנרפאו הצלקות באווירו היבש של המדבר. זכרו של הבטחון האבוד נשמר.

 

עבדים אינם עובדים קשה. ציביליזציה של עבדים עצלנית היא ואוהבת נוחיות; אותו דור שהוליך משה למדבר נתפש שוב ושוב ליאוש ובהלה ברגעים של משבר. כל אלה שעבדים היו במצרים נגזר עליהם שימותו במדבר, ודור חדש צריך היה ליטול לידו את כלי נשקם ואת דתם.

הרמן ווק, זה אלי - הוצאת כתר, ירושלים

 

 

 בנפול אויבך...

 

כל העמים בדתותיהן הנימוסיות יעשו יום הנצחון יום מפלת אויביהם לחג הנצחון, לא כן בישראל. המה לא ישמחו על מפלת אויביהם ולא יחוגו בשמחה על זה. וכמו שאמר: "בנפול אויביך אל תשמח... פן יראה ד' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו".

 

לכן לא נזכר בפסח חג המצות כי בו עשה במצרים שפטים, רק נזכר כי הוציא ד' את ב"י ממצרים, אבל על מפלת האויבים אין חג ויו"ט לישראל.

רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה

 

 

 חיבתה של מצוה

 

הגאון ר' מאיר מרגליות בעל מאיר נתיבים, היה רב וראש ישיבה בגליל לבוב ובאוסטרהא והגליל וארבעים ומאתים ערים ועיירות היו כפופות לו. הוא היה חסיד ועניו מקובל וסופר מהיר ומליץ ומבין חידות.

 

פעם אחת בשלושה עשר בניסן עם פנות היום הלך לשאוב מים למצות מצוה וכדו בידו. אותו היום זמן הפשרת שלגים היה וכל הדרכים היו מלאות רפש. פגע בו ר' ייב"י מגיד מישרים שבקהלה, כשהוא נוסע במרכבה כבודה וכדו בידו לשאוב מים, אמר לו ר' ייב"י לר' מאיר, רב הגליל מפני מה הולך מר ברגל, והרי הדרך רעועה ומליאה רפש. אמר לו ר' מאיר לר' ייב"י מצוה גדולה זו באה לידי פעם אחת בשנה אפשר אמסור אותה לסוסים? כיון ששמע ר' ייב"י כך מיד קפץ וירד מהמרכבה והלכו כאחד.

ש"י עגנון

 

 

 פסח בין יהודי קווקז

 

כשמגיע החכם למלים: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים", בוחרים בנער מן המסובים ושולחים אותו החוצה. כעבור רגעים אחדים מתחיל הנער לדפוק בחזקה על הדלת, ואז ישאלוהו המסובים - מי אתה ומה לך פה? - והלה משיב:

 

- הנה זה עתה באתי מירושלים הקדושה. צרינו הגויים שמו מחסום בדרך ובקיר ברזל הפסיקו ביני וביניכם, ולא יכולתי לבוא אליכם לפני המועד וכו' וכו'. ומרבה בתחנונים עד שיפתחו לו הדלת ויבוא הביתה, חגור חרב על ירכו, אזור רחב במתניו ומקלו בידו, סנדלים מסומרים וכפופים ברגליו ואבק דק יכסה את כל בגדיו. והוא ימסור להם כעין פריסת שלום חמה ומלבבת מירושלים וחכמיה, מהארץ ועריה, אף יבשר אותם כי במהרה בקרוב יבוא הגואל, ויבקיע את קיר הברזל המבדיל בינם ובין הארץ הקדושה והיתה דרך ישרה בין הררי קווקז הנוראים שתוביל אותם לציון. כולם מקשיבים לדבריו, אחר כך ירימו כולם את ידיהם למעלה ובאנחה והשתפכות הנפש יאמרו: "אמן, כן יהי רצון! אמן, כן יהי רצון!".

צבי כשדאי

 

 

 החבורה החפשית

 

החרות שבסעודה, אשר בה כולם בני חורין בשוה (כולנו מסובין), מתגלית בין שאר הדברים שבהם "נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" גם בזה, שדוקא צעיר הבנים נושא את דברו, ולפיו, "לפי דעתו של בן", האב מלמד את כל בני המסיבה; כי זהו מסימניה של החבורה החופשית, וזה המבדיל בינה ובין ההוראה והלימוד - הלימוד הוא תמיד מלמעלה למטה, מתוך מרות ולא מתוך חברות – שהשיחה בחבורה צריכה לשתף גם את הקיצוני והנמוך ביחס, במידת הבנתו צריכה להתחשב רמת השיחה, כי כל הנוכח יוכל גם להשתתף, ואין חרות בחבורה, אם יוצא מתוכה לו רק אחד מן החבורה. הסעודה הזאת היא סימן ליציאת העם לחרות.

 

בהמשך המסיבה החבורה נעשית עצמאית יותר ויותר, עד אשר בהלל ובפזמונות שבחלק השני כל מרות נעלמת ואין כאן אלא חבורת מסובין בלבד.

מתוך פרנץ רוזנצווייג, "כוכב הגאולה"

 

 

 

 ערנות לגאולה

 

נמצאים אנו תמיד בין גלות וגאולה. כל יום ויום מוכשר לגאולה. הגלות והגאולה ירדו כרוכים מן השמים ונאמרו לישראל בדבור אחד. לא נתנה הגלות אלא כדי שישראל יגאלו את עצמם ממנה ובגאולתם יגאלו את העולם כולו. לכן אנו צריכים להיות ערים לגאולה. עומדים תמיד במצב הכן בלב אמיץ ורוח נכונה "מקלכם בידכם ומתניכם חגורים". לא יפחידו אותנו הבריות. כימי צאתנו מארץ מצרים עומדים אנו על משמרתנו בהכרתנו הברורה ואמונתנו החזקה כי הגיע קיצן של הגלות והרשעות וזרחה שמשה של הגאולה והחרות.

הרב ב"צ חי עוזיאל

 

 

 בימי המהפכה הצרפתית

 

על האשה האדאמאר ממץ שמתה בשנת ‏1843 יסופר: בתקופת הטרור של המהפכה הצרפתית, כאשר נחשב לחובת הכבוד לעזוב כל מנהג דתי, לא אבו עם זה בני ישראל לחוג את הפסח בלי מצות ויאפו להם מצות, אפס כי חרדו לנפשם מפני המלשינים שהיו מצויים מאד. אז הלכה האדאמאר אל ראש העיר. "מה את מבקשת אזרחית?" שאל אותה הפרוקונסול שבמץ. "באתי לבקש רשיון לאפות את מצותינו". - "מי עוד יחזיק בהבלים כאלה בימים אשר שמש הכל מזהיר על פני השמים?" - "המצות האפויות, מנהג יקר הוא ללבותינו, כי הוא זכרון לחירות". - "אם כן טוב".

דברי ימי היהודים, גרץ-פילפסון

 

 

 תפילת אכילת חמץ

 

לפני אכילת חמץ יאמר בכוונת הלב: אבינו שבשמים הנה גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ולחוג את חג הפסח באכילת מצה ושמירת איסור חמץ, אף על זאת דאבה לבנו שהשעבוד מעכב אותנו ואנחנו נמצאים בסכנת נפשות. הננו מוכנים ומזומנים לקיים מצוותך וחי בהם ולא שימות בהם וליזהר מאזהרה "הזהר לך ושמור נפשך מאוד", ועל כן תפילתנו לך שתחיינו ותקיימנו ותגאלנו במהרה לשמור חוקיך ולעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם - אמן.

חובר ע"י הרבנים במחנה ברגן-בלזן, מאוסף בית לוחמי הגיטאות

 

 

 קהל אורחים יבוא אלי ממרחקים...

 

ממרחקי נופים ועדנים. / פה ילד רך, עטוף מעיל ירוק / מסוף היאור ומעשבי התהום; / ליד התינוקות גם אב, גם אם / חגורי שק ובכבלי ברזל, / מצולקים בפרגולי נוגשים / אך בפנים מאשר נוהרים / עתה בליל הסדר, זוהרים, / הם מסובים אל שלחני הדל.

 

והם כלם פוצחים אתי בשיר; / "ברוך שומר הבטחתו,, / שומר הבטחתו לישראל...".

 

אבל בליל הסדר השנה / בזרם עז, בשטף אין מעצור לו, / אורחים זרים וחדשים. הנה עם רב של חנוקי אד רעל; / אז אסתכל בהם גם אנכי / ואזכר פתאם ואתפלץ; / הן זה אתה, אתה, רעי כאח לי, / פיטן עליז נוגה, שהחילונו יחד / בבקר אביבי לפרוט עלי כנור.. / בקושי הכרתיך, כי האש / חרכה את כל פניך בכבשן... / ואת? הלא זאת את, המופלאה, / אשר במכתבים ספוגי כאב / ותם ואמונה, כמזמורי תהלים, / סיפרת לי על יגון חיי גלות / ועל ערגה לדרור ולתקומה.

דוד שמעונוביץ

 

 

 מצה זו

 

לפני כשלוש מאות שנה הפליגה לעולם החדש אניה ושמה "מייפלאואר". היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת, אם יש אנגלי אחד היודע בדיוק אימתי הפליגה אניה זאת; וכמה אמריקאים יודעים זאת; והנה לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, לפני הפלגת "מייפלאואר", יצאו היהודים ממצרים - וכל יהודי יודע בדיוק באיזה יום יצאו ואיזה לחם אכלו ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמשה עשר בניסן, ומספרים ביציאת מצרים. והם מסיימים בשני מאמרים: השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין. השתא הכא, לשנה הבאה בירושלים, בציון, בארץ ישראל.

דוד בן גוריון, מתוך נאומו לפני ועדת החקירה

 

 

 פסח במחנה פרם

 

קיבלתי מאבי הגדה ברוסית מועתקת בכתב יד, וערכנו את הסדר לפי ההגדה. כשהגענו ל"כורך" אמר יוסף מנדלוביץ: 'אין לנו כאן מרור לשימו בין המצות, אך אין זה חשוב. מרור הוא סימן לסבל ולייסורים, וכאן יש לנו סבל של ממש. במחשבותינו ובדמיוננו נשים את המרור שלנו בין המצות'. ... לכרפס השתמשנו בבצל, במקום זרוע צלויה לקחנו קוביית בשר בקר נמס כשר לפסח, הצמדנו אליו גפרור - כסמל לצלי. גם בפרם וגם בפוטמה עשינו מעין יין לליל הסדר, לפעמים מצימוקים, לפעמים מריבת תפוחי עץ בתוספת מים, ועוד. במשך ימי החג לא בא לחם לפיהם של האסירים הדתיים. את מעט המצות שהיו לנו חילקנו כך, שבכל יום תהיה לנו מצה, במשך ימי הפסח אכלנו בעיקר דיסות.

הצופה, כ"ט כסלו תשל"ה, סיפר: שמעון גריליוס, כתב: יהושע שמש

 
 
 
    תאריך עדכון אחרון:  02/07/2017  

עדכוני rss