education - חינוך האגף לתרבות יהודית
 
 
 
 
 
 
 
 
יום השואה
 

 ככלות הכל

 לעמיתי היהודי האשכנזי

 הריקוד בשמחת תורה

 הילד והנביא

 על הילד אברם

 בחזרה ליהדות

 לא יועיל לך...

 "הן יקטלני לו אייחל"

 שיר העקדה

 עשרת הרוגי מלכות

 העולם ממשיך להתקיים

 ברית

 שיר ההמשך בהלו

 על המושמדים

 האתגר

 נקמה מקיר תזעק

 "שאיפת  חיי האחרונה נתמלאה..."

 החלצו למרד

 עלינו לאורה

 בגלות ג'אדו

 לעבר מדינה

 קדיש

 ככלות הכל

לילה לילה לוהטים ביקוד שמים, מחותלים עשן יומם ומתלקחים בליל שנית, להחריד! / ויהי זה המראה, להבדיל, כמו אז, בראשית ימינו במדבר, עמוד ענן יומם, ועמוד האש להאיר את הלילות - / עמי, מלא גיל בעת ההיא, חזק באמונתו, צעד לקראת אביב חיים; עתה - הסוף, האחרית... / כולנו פה נרצחנו על פני האדמה, השמידו את כלנו עד כלות.

יצחק קצנלסון

 לעמיתי היהודי האשכנזי

(שיחת פליט מכבשני אושוויץ)

באושוויץ מחקו את שמי ונתנו לי מספר. זה כל רכושי שהצלתי לפליטה. ‏1.1.1.4.5.7.7.

- הרבה דברים, חביבי, למדתי שם, באושוויץ. ודבר זה לא אשכח לעולמים: כי כל ישראל חברים. כולם נדחקו בתור אל המשרפות. כולם, כולם. כל מי שבשם ישראל יכונה.

היה שם יהודי צדיק אחד, מפולין, יהודי מגיטו וארשה. שמו היה רבינוביץ. "רבינוביץ" נתן לנו הסאלוניקאים, קשר מחתרתי אל אנשי הזונדר-קומנדו, שומרי הסף של בתי הכבשנים. רק הצדיק הזה רבינוביץ מוארשה, לא התייאש אף מהם. ומה הוא מצא והשיג אצל ה"זונדרס", זה לא יאומן כי יסופר.

משה שמואל, סאלוניקי עיר ואם בישראל

 הריקוד בשמחת תורה

גיטו וארשה, שמחת תורה (‏1942). רק קומץ קטן, כשלושת אלפים יהודים נשארו בגיטו.

כמניין וחצי יהודים התאספו במעונו של הרב מנחם זמבה לעריכת "הקפות" ולתפילה. פתאום נכנס לחדר ילד, כבן י"ב. היה בזה משום חידוש גדול, כי כבר לא היו ילדים בגיטו. כולם הושמדו.

כאשר צעדו המתפללים בכבדות עם ספרי התורה וסבבו בהקפות כביכול, קפץ פתאום י"ל אורליאן אל הילד, חיבקו יחד עם ספר התורה שבזרועו, ובלחצו את שניהם אל ליבו, החל שואג בקול קורע לבבות: "יהודי צעיר עם התורה הקדושה", ופרץ בריקוד ממושך עם הילד ועם ספר התורה.

היה זה הריקוד האחרון בשמחת תורה האחרונה של היהודים האחרונים בוארשה.

 הילד והנביא

ואחד חוור, שחור עין, ילד רך מאד, / סיפר מעשיה. לא, לא מעשיה היתה זו! הוא סער, הוא התלהב - / הוי, בן אמוץ! כמוהו לא נלהבת, ולשון ישראלית לא היתה לך כזאת. ישעיהו! לא קטן כמותו היית, ולא היית כה גדול, / וטוב כמוהו לא היית, ולא אמת כזו בפיך, ולא האמנת כך!

משיחים קדושים, מקודשים ביסורים... אמרו נא, אלה מה חטאו, הצאן?

יצחק קצנלסון ‏4.11.1943

 על הילד אברם

בהיותו ישן על מדרגות ביתו בפולין

כתם המלחמה, מפחד לשכב במטתו.

עיר פולנית,

ירח רם,

וכתמיד עננים בשיט.

בבוא לילה שוכב הילד אברם

על אבני מדרגות הבית.

 

מתייצבת אמו לפניו מקרוב

וברגליה בארץ איננה נוגעת.

ואומרת: אברם, קר הלילה ורטוב.

ביתה בוא, למיטה המוצעת.

 

ועונה לה אברם:

אמי, אמי,

לא אישן במיטה ככל ילד.

כי אותך בה ראיתי,

אמי, אמי,

ישנה ובלבך מאכלת.

 

מתייצב אז אביו ומושיט אליו יד

וגוער בו, שקוף וגבוה.

ואומר לו: אברם, בוא הביתה מיד

בני אברם, חיש הביתה בואה.

 

ועונה לו אברם:

אבי, אבי,

שם אפחד לעצום העינים.

כי אותך שם ראיתי,

אבי, אבי,

דום ישן בלי ראשך על כתפיים.

 

אז ניצבת מולו אחותו הקטנה

וקוראת לו הביתה בבכי.

אך עונה לה אברם: שמה את ישנה

עם דמעת המתים על לחי.

 

לפניו מתייצבות אז שבעים האומות

ואומרות:

הננו עליך!

בשבעים פקודות חוק ושבעים קרדומות

אל הבית הזה נשיבך!

 

ואותך במיטה המוצעת נניחה

וישנת בה דום כאביך!

 

ואברם בחלום

צועק "אבי"!

וקורא שם אמו ועונה היא:

בני, אשרי... כי לולא הסכין בלבבי,

לבבי בי נשבר לשנים.

 

אז בליל הושלך הס

וירח הועם,

ומול ברק פגיונות שוחרים לציד,

היה דבר אדוני אל אברם, אל אברם

הישן בפרוזדור הבית.

 

לאמור: אל תירא

אל תירא, אברם,

כי גדול ועצום אשימך,

לך לך, דרך ליל מאכלת ודם,

אל הארץ אשר אראך.

 

לך לך דרך ליל מאכלת ודם

כחיה, כתולע, כציפור.

מברכיך אני אברך, אברהם,

ומקלליך אאור.

 

 --כך. לפרק הזה בקורות העיתים

שם קורא בעולם: בעית הפליטים!

אך לא זו הבעיה,

לבלרים בני חיל...

ולא היא הקורעת תיקים ותיל!

 

ולא היא מוליכה הספינות אלי ים!

כי מוליך אותן רעם עתיק וגבוה,

כי מוליך אותן צו לידותיו של העם,

כי מוליך אותן דבר אדוני אל אברם.

  

ויחרד אברהם ויפול על פניו

ויצא מני בית ושער

כי הצו שרעם על אברם האב

רועם על אברם הנער.

נתן אלתרמן

 בחזרה ליהדות

אלפי ילדים נצלו בשואה עלי די משפחות נוצרים ומנזרים. לאחר ההצלה הפיזית ליהדות התעורר הצורך להחזרתם לתודעה יהודית. הקטע שלפנינו מתאר בית הילדים בזבשה.

מספר ביאלר:

"דבר אחד 'העזנו' לעשות. קנינו מזוזות קטנות והודענו לילדים שהן במגירה בצד ימין בשולחן של המנהלת ומי שרוצה לחליף את הצלב במזוזה יכול. במשך זמן לא רק נעלמו המזוזות ונכנסו למגירה הצלבים...".

א.ק. מדברת על הלבטים שליווה בתפילותיה:

"באופן חלקי האמנו, שכנראה אם עושים לנו דברים כאלה אכזריים – אלקים שלנו לא עושה מספיק, אז צריך לפנות לאלוהים של הנוצרים והוא יעזור...

אני זוכרת את עצמי טוב, שכל תפילה שהייתי מתפללת אז, הייתי עושה זאת באמונה עמוקה שזה יעזור לי - אך מצד שני היה בי הפחד שאני הולכת מהדרך שאני צריכה ללכת בה ועלי לפנות גם לאלוקים של היהודים והייתי פונה אליו במלים שלי, לא של הספר, ואמרתי לעצמי שאחד משניהם מוכרח לעזור!...

יש שהאמינו בהוריהם: "אמרתי בלבי, אני מוסרת עצמי בידי אלוקים ובידי אבא שלי... וזאת היתה ההרגשה שלי שאבא שלי שמר אותי כל הזמן...". כך מעידה חנה גרינברג, על הרגע בו שולחה מבית מציליה

 לא יועיל לך...

שמעתי מפי זקנים יוצאי ספר כי אניה אחת באה בה מכת הדבר, ובעל האניה השליכם אל היבשה, מקום שאין ישוב. ושם מתו רובם ברעב וקצתם נתאמצו ללכת לרגלם עד ימצאו ישוב. ויהודי אחד בתוכם. הוא ואשתו ושני בניו, התאמצו ללכת. והאשה, מאשר לא נסתה כף רגלה, נתעלפה ומתה. והאיש היה נושא הבנים, ונתעלף גם הוא ושני בניו מצד הרעב. וכי הקיץ מן העלוף מצא שני בניו מתים. ומרוב הדאגה קם על רגליו ואמר: 'רבון העולמים! הרבה אתה עושה שאעזוב דתי. תדע נאמנה שעל כרחם של יושבי שמים יהודי אני ויהודי אהיה, ולא יועיל כל מה שהבאת ותביא עלי.

רבי שלמה וירגה

ואלה הם גם דברי האחרונים אליך. אלוקי החרון שלי; לא יעזור לך מאומה! הכל עשית כדי שאתבדה בך, כדי שלא אאמין בך. אולם מת אני כפי שחייתי, תוך אמונה סלעית בך. ישתבח לעולמי עד אלוקי המתים, אלוקי הנקמה, אלוקי האמת והמשפט אשר יאיר שוב את פניו לעולם ויזעזע את אשיותיו בקולו האדיר - שמע ישראל! ה' אלוקינו, ה' אחד! בידך אפקיד רוחי!

יוסל רקובר, תורגם ע"י שלמה שנהור, מתוך "די גאלדענע קייט"

 "הן יקטלני לו אייחל"

(איוב יג, טו)

דברי קדשו האחרונים של האדמו"ר ר' ישראל שפירא הי"ד בחדר ההשמדה בטרבלינקה:

"שמעו אחי ואחיותי, עם ה', לא עלינו להרהר אחרי מעשיו של הקב"ה ואם נגזר שבזמן הזה אנחנו נהיה הקורבנות של חבלי משיח בדרגה זאת של הגאולה ולעלות על המוקדש, אשרינו שזכינו לכך, ומה שחז"ל אמרו "יתיי ולא אחמיניה" (יבוא ואל אראנו), היינו טרם שמגיעים לכך, אבל אנחנו שהגענו לדרגה זו, צריכים אנו לשמוח כי זכינו שאפרנו יטהר את עם ישראל כולו. הנני מצוה עליכם שבל תהססו ולא תבכו בלכתכם לכבשן, אדרבא היו בשמחה, ובניגון "אני מאמין" וכר' עקיבא בשעתו תסתלקו ב"שמע ישראל", ב'אחד'."

הקהל קיים את דברי קדשו ובניגון "אני מאמין" ובקריאת "שמע ישראל" קידשו שם שמים ברבים. הי"ד ויהי' זכרם ברוך.

 שיר העקדה

הן יקטלני - לו אייחל...

שמים, אל תבקשו רחמים עלי! / ידעתי; יש אל בכם, הוא יקטלני - / ואני לו השה והשני. / הוא את בן יוסף ההרוג ישק דמי, זה ייני, / ישקנו - וחי, / מחלב כליותי יצמיח / את המשיח –

שמים, שאו רנה עלי! / אם להיות העולה נולדתי, / אם בהעקד שה צח / נעקדתי - / אשרי! להם הרצח / ואני לאדני.

שמים, רונו לי שיר! / מדם שה יקום יפרוץ הכפיר, ישתער והכה / טומאת - שאול העתיקה.

אהרון צייטלין

 עשרה הרוגי מלכות

 

במחזור יום הכיפורים מסופר על העינויים של עשרת הרוגי מלכות; גדולי ישראל, בדורו של הדריאנוס קיסר. מלאכי שמים בראותם את העינויים האיומים, צועקים מרה: "זו תורה וזו שכרה?!" וניתנה להם תשובה שאינה תשובה: "ענתה בת קול משמים: גזרה היא מלפני, קבלוה!". והמתפללים עונים ואומרים: "אל מלך יושב על כס רחמים"!

 

אילו היו המתפללים בבית הכנסת מבינים בלבם את מה שהם אומרים, היו מזדעזעים... כל כך מחריד הוא התיאור של העינויים ועוד יותר מחריד הדו - שיח בין אלוהים והמלאכים. ואחרי שתי הסצינות המחרידות האלה באה תשובת ה"מקהלה" כביכול בדרמה זו, תשובת קהל המתפללים: על אף הכל: כסא הרחמים! זהו הבטחון היהודי הקלאסי, בטחון זה שבא לנו מאברהם אבינו, מעקדת יצחק.

ש.ה. ברגמן

 העולם ממשיך להתקיים

ובאמת פלא הוא איך העולם עומד כל כך הרבה צעקות כאלו. בעשרת הרוגי מלכות נאמר, שצעקו המלאכים: "זו תורה וזו שכרה... אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים".

ועתה ילדים תמימים טהורים, אף גדולים קדושי ישראל, הנהרגים ונשחטים רק בשביל שהם ישראל... ממלאים את חלל העולם צעקות אלו. ואין העולם נהפך למים רק עומד על עומדו כאילו לא נגע לו הדבר חס ושלום.

הרב קלונימוס ק. שפירא, אש קדש, חקת תש"ב

 

 ברית

כואב לי מאד כשמישהו בא לראות בשואה מעין עונש על חטא פלוני, או אלמוני; זה נשרף כי לא עלה ארצה, וזה נשרף מפני שלמד תורת רבי זה ולא תורת רבי אחר. רבותינו, השואה נגזרה, על כלל ישראל, ולא על איש פלוני ואלמוני. מי שבא למצוא כאן ושם איזה חטא, ולאמר שזה היה עונש אינו אלא מקטרג על כלל ישראל בשעתו הגדולה ביותר; שקידוש השם של מליונים לא היה אלא עונש על חטאים.

כשאנחנו ניגשים לבעית השואה, כאן אין יחס של חטא ועונש של היחיד, אלא חשבון עולמו של עם ישראל כולו. אין כאן בעיה משפטית אלא תוכנה של ברית בין הבתרים שבה נולד עם ישראל בליל אימה חשכה מתוך כריתת ברית של יסורים. ברית זו תובעת את מסירות הנפש לאלוקים, להחזיר לו מה שנתן לנו.

הרב ברוך רבינוביץ

 שיר ההמשך בהלו

על דעת זאת הנני עומד; יהודי מכה זמן ומקום עם רצועת ההמשך על היד

אבי שרופי בשמים! הנה עומד שרידך בעולם

וכורך רצועת תפלין של יד; לבל ייפסק

אף לשחרית יום אחד בעלום ההמשך בהלו...

אני ממשיך תפילתך; לבל תפסק התפלה;

משאת נפשנו הגדולה הנוצצת בדמע; עד בוא שילה.

עם כוסף - לגאלה נגוני.

אורי צבי גרינברג

 על המשומדים

צר לי בלילה זה על המשומדים ועל אלה העומדים להשתמד המושלכים אתנו אל בור אחד... קבר אחים לכאורה, ואולם לא יאחה הקבר את אשר לא אחו החיים. כנפל טמון יהיו. יחד הרגנו אך לא כמונו יצוו לביתם. אין להם בית, אין להם חלק בבית ישראל סבא, ואין להם מה לצוות. אם כי בני לוי אנו, בני שבט חפשי בישראל, עבדים הננו לכל פרעה, עבדים מתוך הכרח. מתוך הכרח אנו מקימים ערי מסכנות, ואולם מעשה נורא אחד, תועבה אחת לא עשינו; את ילדינו לא קבענו בחומה הזרה ולא טחנו עליהם באותו טיח נדהם ומיואש המכסה בטיח ועל ילדו כדי שלא ישמע את שועתו הבוקעת מן העץ ומן האבן. אנו אם חסרה לנו לבנה אנו קובעים את עצמנו בחומה, על ילדנו חסנו, שמרנו עליה, על השארית.

יצחק קצנלסון פתיחה למסיבת מורים בליל הסדר תש"ב

 האתגר

האתגר אשר לפניו עומד היהודי שריד השואה הוא לא להאמין סתם, ולא להתפלל סתם. ולא לקוות סתם - אלא ליצור את האמונה ואת התפילה ואת התקוה, חדשים לבקרים ומחודשים לערבים. כמעין הנובע והמתגבר מתוך בחירה מתמדת בין הלאו ובין ההן, בין הספק ובין הודאות, בין האבסורדיות ובין המשמעות. בהרף עין של המומנט ההיסטורי נטול האלוקים ("אכן אתה קל מסתתר") עלול האדם לשאוב לחלוטין את האבסורדיות ומסוגל הוא להגיע לחלוטין למשמעות, אלא שאי אפשר להפריד בין שתי אפשרויות אלו. הן בעצם הוייתן סיכונים סימולטניים. כולל הסיכון המתואר על ידי מורנו המשותף אברהם יהושע השל, שיותר מאשר זקוק היהודי לאלוקים זקוק האלוקים ליהודי, ובמידה שהיהודי מתחמק מן האלוקים. האלוקים מתקרב אליו.

אנדרה נהר

 נקמה מקיר תזעק

בת ישראל אני ושנות חיי עשרים. אוי, כמה יפה הוא העולם שמסביב! מדוע הולכים להשמידני בשעה שהכל בקרבי נכסף ומשתוקק לחיים? האם קרבו באמת רגעי חיי האחרונים? נקמה! יבוא וינקום את נקמתי כל מי שיקרא את בקשתי האחרונה!

כתובת על קיר בבית כנסת שבעיר קובל

בבית כנסת ישן שבעיר קובל נמצאה על אחד הקירות שלא ניזוקו בדליקה צוואתה של אשה יהודיה אל בעלה. וזו לשון הצוואה:

ראובן אטלס, דע, כי כאן ניספו אשתך גינה ובנך אימוש. ילדנו מרר בבכי.
הוא לא רצה למות. צא למלחמה ונקום את נקמת דם אשתך וילדך יחידך.
אנו מתים על לא עוול בכפנו. גינה אטלס.

 "שאיפת חיי האחרונה נתמלאה..."

 

מרגיש אני כי דברים גדולים מתרחשים, וכי הדבר שהעזנו לבצעו רב ערכו ועצום. אין בכוחי לתאר בפניכם את התנאים שבהם "חיים" עתה יהודי הגיטו. יחידים בלבד יוכלו אולי לעמוד ביסורים אלה. השאר ימותו, במוקדם או במאוחר. גורלם נחרץ. אף על פי שאלפים משתדלים להסתתר בסדקים ובחורי עכברים. אין להדליק נר מחוסר אויר. היו ברוכים, אתם מהחוץ. אפשר ויקרה נס, וביום מן הימים נתראה. ספק, ספק גדול. שאיפת חיי האחרונה נתמלאה. ההגנה העצמית היהודית היתה לעובדה. ההתנגדות היהודית והנקמה נהפכו למעשה. אשרי וטוב לי, שהייתי בין ראשוני הלוחמים היהודים בגיטו.

איה ההצלה?

נכתב בידי מרדכי אנילביץ' בגיטו הלוחם ביום ‏23 באפריל 1943. מתוך "השואה והמרי".

 החלצו למרד

 

בתקופת השואה התעמק רבי מנחם זמבה בסוגיות קידוש השם ומלחמת מצוה. לדבריו של אותו גאון, היתה השפעה על מרד גיטו וארשה. לפנינו שתי עדויות מתקופה זו.

 

היינו כצאן לטבח יובל. איך נתרחש הדבר שאבדה בינתו של העם חכם ונבון? זוהי הגדולה שבפורענות שניתכה עלינו מן השמים. ואני אומר שזוהי הדרך: להתקומם, להתנגד, וללמד בני יהודה קשת. ודאי רבים מאתנו מתנגדים למרד ולשימוש בכלי זיין. ודאי שאין ידינו רגילות במלחמה ובפרט בידים ריקות כלפי ענק בנשק ובטומאה כאחד. אבל כל זה מטמטם את השכל, זה שהרדימונו וששיתקו את חושינו.

עיינתי בפרשת נקמה, נתקשיתי תמיד בענין זה. נקמה ונטירה הנם לא תעשה מפורש ובמלחמת מצוה יש חובת נקמה; 'נקום נקמת בני ישראל'. אלא ההסבר הוא פשוט: אם הנוקם מוצא בנקמה סיפוק שפל ומגונה לעצמו, יש עבירה בדבר. לעומת זאת במלחמת מצוה אין הנקמה למען הפרט אלא למען הכלל והיא נעשית מצוה כהלכתה. כשאנו מתרחקים מפניות פרטיות אנו מתפללים: אבינו מלכנו, נקום נקמת דם עבדיך השפוך! מטעם זה אני רואה שלפי ההלכה מצוה במרד ובנקמה...".

רבי מנחם זמבה, עפ"י לייב פיינגולד, הצופה תש"ז

- יש דרכים שונות לקדש השם. אילו הכריחו כיום את היהודים לשמד, ואפשר היה להינצל על ידי התנצרות, כמו בספרד או בשעת גזירת התנ"ו, היתה מיתתנו כשלעצמה - בחינת קידוש שם. הרמב"ם אומר אפילו שבשעה שיהודי נהרג משום שהוא יהודי, הרי זה בלבד - קידוש השם, וההלכה כמותו.

אך כיום, הדרך היחידה לקדש את השם היא ההתנגדות בפועל.

רבי מנחם זמבה, עפ"י הלל זיידמן, יומן גיטו וארשה, ‏14.1.1943

 עלינו לאורה

הצצתי החוצה: עיני הוכו בסנוורים, כמין חלום - החצר היתה מלאה וגדושה חיילי הצבא האדום! יצאתי בידיים פרושות וצעקתי בצעקה: - טובארישצ'י! (חברים), אנחנו יהודים! אנחנו מחכים לכם זה שנים תחת האדמה! - ילדים, צאו! מהרו - צאו! הרוסים כאן!

צללים חיוורים טיפסו ועלו בזה אחר זה מתחת לאדמה, רטובים, קרועים ובלויים, שחורים ומלוכלכים. הם הביטו מבוהלים. היינו כחולמים. הכול, השנים האחדות שעברו, הרגע הזה, הכל נדמה לא ממשי, כחלום בלהות! נדמה היה לנו כי עולה איילת השחר ומנץ היום. ראינו אלוקים פנים אל פנים - ונחי.

בדמייך חיי, לייב רוכמן

 בגלות ג'אדו

בשנת תש"ב (‏1942) הוגלו יהודי בנגאזי לג'אדו, ‏260 ק"מ מטריפולי.

כעשרים יום לפני הכיבוש הבריטי (השני) אמר לי הבריגדיר: "היום יום שחור בשבילכם. לפי פקודה שתתקבל היום מחסלים ביריות את תושבי המחנה".

כל ההמון היה גועה בבכיה, על אנשיו נשיו וטפיו, אומר וידוי וקריאת שמע ומחכה לקיצו.

בשעה ‏11 נשמע קול צלצול הטלפון. המיג'ור והבריגדיר יצאו מהמשרד ונתנו הוראה לשוטרים שעמדו על מכונות היריה לרדת. המיג'ור (שהיה שונא ישראל) לא יכול היה לעכל את הפקודה שנתקבלה שלא לפגוע ביהודים, ולכן פקד עליהם לטאטא את כל המחנה ונסע מיד לטריפולי, והבריגדיר שהיה בעל לב אנושי, שנשאר הוא הקצין הראשי, נתן הוראה והפסיק מיד את עבודת הטיטוא ואף פיזר סיגריות לציבור, באמרו: "עשנו, שמחו, יהודים, בני קל עליון".

כך ניצלה הקהילה ביום ההוא.

יהודה חכמון, יהדות לוב

 לעבר מדינה

מדינת ישראל היא היא הקץ / כי קם ישראל אחר הרצחו / ויכרז על ארצו וחיי נצחו.

(רוח ממצולה)

..כל העליונים לה מחכים, / למדינה, בארץ כי תוקם, / זה הוא, זה הוא, זה הוא הנקם!

 (בין האש והישע)

כל עוד מידנק שמו / יש להרסו למען הצילו. / מי הרס - הצלה הזה יוציא אל פועל? / קרבנותיו הללו, היהודים, / והעפילו בעזוז לקראת / מדינת מופת, מלכות היעודים.

(שם ע' ‏274)

אש שחורה על לבנה בי מתלקחת / מאפר ששת מיליוני / בי גטו ורשה קם למרד היוקד, / אשר לא ישקט. / והנה קמה בי מדינה ואני נושא אותה - לאן?

 (רוח ממצולה)

 

אהרן צייטלין

 קדיש

העשן היוצא מן הכבשן כפוף ככל עשן לחוקים הפיזיים: החלקיקים מצטברים ומתפזרים לפי הרוח הנושב בהם. העליה היחידה לקברות תהיה, קורא יקר, להסתכל לעתים לשמי סער בעצבות. יתגדל. אושוויץ. ויתקדש. מיידאנק. שמיה רבא. טרבלינקה. אמן. בוכנוואלד. יתגדל. מאוטהאוזן. ויתקדש. בלזן. שמיה רבא. סוביבור. אמן. חלמנו. יתגדל. פונאריו. ויתקדש. טרזיינשטאדט. שמיה רבא. ווארשה. אמן. ווילנה. יתגדל סקארז'יסקו. ויתקדש. ברגן-בלזן. שמיה רבא. יאנוב. אמן. דורה. יתגדל. נויאנגאמה. ויתקדש. פוסטקוב. שמיה רבא. אמן.

אנדרה שוורץ-בארט

 
 
 
    תאריך עדכון אחרון:  02/07/2017  

עדכוני rss