education - חינוך האגף לתרבות יהודית
 
 
 
 
 
 
 
 
ט"ו בשבט
 

 ובנו בתים / ישעיה סה, כא' וכב'

 ראש השנה לאילנות / קיצור שלחן ערוך

 הגחלת השניה / יום טוב לוינסקי

 בחודש שבט / יוסף וויץ

 שמונה עשרה לראש השנה לאילן / רבי יהודה הלוי ברבי הלל

 תפלת הנוטעים / הרב בן ציון חי עוזיאל

 מצוות הארץ / רבי חיים בן עטר

 הוו זהירים בנטיעות / מדרש תנחומא, פ' קדושים

 ובו תדבקון / ויקרא רבה, פר' קדושים

 תפלה לעץ כי יעשה פרי / חמדת ימים

 על האמנה / תנחומא פ' ויחי

 חמישה עשר בשבט בארץ / רבי שמשון רפאל הירש

 שינון מביא לידי אהבה / הרב א. י. קוק

 שלא להשחית אילני מאכל / ספר החינוך פר' שופטים מצות עשה תקכ"ט

 כי האדם עץ השדה הוא / רבי יעקב כולי

 אקולוגיה הלכתית / הרב אהרן ליכטנשטיין

 כל ציץ עשב אומר שירה / הרב אריה לוין

 בל תשחית / רבי יוסף יוזפא

 נטיעה ראשונה ביסוד המעלה / מתוך מכתב ר' אלעזר פישל סאלומון

 שיחת דקלים / סוכה ,הערוך ,במדבר רבה

 אילנות אומרים שירה / פירוש רבנו חננאל וערוך, פרקי שירה

 מערכת חיי האדם / הרב יעקב משה חרל"פ

 בעל השדה / שהש"ר, רבי נחמן מברסלב

 חבלי לידה של הנשמה / אליעזר שטיינמן

 שלום בין קודש וטבע / הרב אברהם י. קוק

 מדברי שומר היער בכפר החורש / יוסף ויץ

 נויו של אילן / הרב צבי יהודה קוק

 שרשים / רבי שמשון רפאל הירש

 אדם וברוש / א. א. קבק

 ברכת האילנות / מקראי יהדות

 תחת כנפי השכינה / הלל צייטלין

 בסוד הפליאה / יהושע ייבין

 היער והשושנה / רבי יצחק אייזיק מקאלוב

 ניגון העשבים / ר' נחמן מברסלב

 על גלות הטבע / קארל הינק מאכא

 פריחת ההרים מבשרת גאולה / סנהדרין צ"ח, א'

 תשובה / הרב יהודה אלקלעי

 גאולה לעם ולעצים / ישראל ויינשטוק

 כשושנת יריחו כך ישראל / משה הס

 בקור בכפר ישיב / רבי אברהם ישמעאל סאנגייטו

 על השותלים / הרב אליעזר פאפו ס"ט

 מתחת רגליך הארץ זו הטובה / נחום סוקולוב

 אשר בך לא נטע אילן... / ש. טשרניחובסקי

 אל ארצי / רחל

 המיחד עצמו על הארץ / ש"י עגנון

 השרשה בנצח / הרב יוסף דוב סולובייצ'יק

 חוויות במחנה ריכוז / ויקטור פרנקל

 בבית הילדים בזבשה / ספר המועדים

 פתיחת הכנסת הראשונה / הנשיא חיים וייצמן

 גן העדן של העתיד / יחזקאל מ"ז

 

 

 ובנו בתים

 

ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פרים

 

לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר יאכל כי כימי העץ ימי עמי ומעשה ידיהם יבלו בחירי .

ישעיהו סה, כ"א-כ"ב

 

 

 ראש השנה לאילנות

 

באחד בשבט - ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו.

מסכת ראש השנה, משנה א'

 

יום חמשה עשר בשבט הוא ראש השנה לאילנות בנוגע לדיני תרומות ומעשרות וערלה;

 

יום זה מבדיל בפרות האילן בין שנת מעשר שני לשנת מעשר עני, שאם באו הפרות לעונת המעשרות קודם חמישה עשר בשבט - מתעשרים לשעבר כשנה הקודמת, ואם אחר חמישה עשר בשבט מתעשרים להבא.

 

פרות שחנטו קודם חמשה עשר ופרות שחנטו אחר חמשה עשר, או אתרוג הנלקט קודם חמשה עשר והנלקט אחר חמשה עשר אין מעשרים מזה על זה.

 

ואין יוצאים הפרות מדין ערלה אלא כשחנטו אחר חמשה עשר של שנה רביעית לנטיעתו של האילן ומדין רבעי – אחר חמשה עשר של שנה חמישית.

 

ובארץ ישראל, שנוהג בה דין תרומות ומעשרות – נוהגים ביום זה מעין חג.

קיצור שלחן ערוך

 

 

 הגחלת השניה

 

מספרת אגדה ערבית עתיקה: בימות הגשמים האדם והבהמה רועדים ומצפים למרחבי מרעה. והנה קם אללה בחסדו הגדול ומוריד להם מן השמים שלוש גחלים. גחלת ראשונה - גחלת האויר. יורדת בשבעה בשבט, ומחממת את האויר.בארבע-עשר בשבט יוריד אללה מן השמים גחלת שניה - גחלת המים. עם הורדתה יתחממו המים, ייכנסו לעצים ויחזירום לפריחתם ולפריים. מונה האכר עוד שבעה ימים, ואז מוריד אללה את הגחלת השלישית - גחלת הארץ. אז תתחמם האדמה ותתכסה בדשא רך. אמר רב האי גאון: נראים הדברים שט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן, שהוא קרוב ליום" הגחלת השניה" שקוראים אותו בלשון ישמעאל "אלג'מרה אלת'אניה" ובו מתלחלחין עצי אילנות ומתחילין לשתות והוא קרוב לט"ו בשבט של תקופה, ובדין הוא שיהא ראש השנה לאילן.

 

הגיאוגרף הערבי קאזוויני (מאה שלוש עשרה) מביא בקוסמוגראפיה שלו כי ממחרת הגחלת השניה, בחמישה עשר בשבט, שותלים בארץ ורדים, יסמינים ונרקיסים.

יום טוב לוינסקי, ספר המועדים

 

 

 בחודש שבט

 

אבותינו, עובדי אדמה, שחיו בחיק המולדת והבינו לשיחתם של אילנות ועשבים, הרגישו בחוש את התחדשות הטבע והצומח ויצרו את החג - ראש השנה לאילנות - בעונתו, עונת ירח שבט.

 

אולם בארץ ישראל התחדשותו האביבית של הצומח אינה מתחילה בעונה אחת, ובשעה שהצמחים בשפלה כבר התחילו מלבלבים, הנה בהרים עודם שקועים בתרדמתם החרפית, לפיכך ציינו יושבי השפלה והעמק את זמנו של ראש השנה לאילנות בראשון בשבט, ובית מדרשו של שמאי פסקו כמותם. אולם יושבי ההרים, שתקופת החורף נמשכה אצלם יותר, דחו את ראש השנה לאילנות לט"ו בשבט, ובית מדרשו של הלל סברו כדעתם.

יוסף וויץ, מתוך ספר המועדים

 

 

 שמונה עשרה לראש השנה לאילן

 

בראש שנה לאילן

 

אדר נזלי ישע תזיל להמוני.

אגוז יפריח למעודני, אמץ אמוני:

כי שמש ומגן יי

ברוך אתה יי מגן אברהם.

 

בראש שנה לאילן

 

...צמחי אילנות בברכה נחזה,

קיקיון ראש יום רמון ציץ לעם זה,

שקמים ושירוק יגבה כזה;

תשמיענו כי שלום אמת

אתן לכם במקום הזה

ברוך אתה יי עושה השלום.

רבי יהודה הלוי ברבי הלל, פייטן ארץ ישראלי קדמון

 

אדר נזלי ישע - גבורת גשמי ישע. קיקיון ראש יום – אולי יש לקרוא: "ראש יונה"? (יונה ד', ו). שירוק - מין עץ לא ידוע, ואולי יש לקרוא "שורק" - גפן מובחרת או ייתכן שלפנינו צורה עברית מ"סרכא" הארמית - תאינת-בר, המקבילה לשקמה (משל סרכא דאקים תאניתא - שיר השירים רבה א', ו')

ע"פ "לקט שירים ופיוטים", כפי שהעתיק ר' מנחם זולאי מכת"י אוכספורד

 

 

 

 תפלת הנוטעים

 

אבינו שבשמים

 

בונה ציון וירושלים

ומכונן מלכות ישראל.

השקיפה ממעון קדשך מן השמים

וברך את עמך את ישראל

ואת האדמה אשר נתת לנו

כאשר נשבעת לאבותינו

 

רצה יי ארצך

והשפע עליה מטוב חסדך.

תן טל לברכה

וגשמי רצון הורד בעתם

לרוות הרי ישראל ועמקיה

ולהשקות בהם כל צמח ועץ.

ונטיעות אלה

אשר אנחנו נוטעים לפניך היום

העמק שרשיהם וגדל פארם

למען יפרחו לרצון

בתוך שאר עצי ישראל

לברכה ולתפארה.

 

וחזק ידי כל אחינו

העמלים בעבודת אדמת הקדש

ובהפרחת שממתה.

ברך יי חילם

ופעל ידם תרצה.

 

אמן

הרב בן ציון חי עוזיאל

התפילה אומצה ע"י הקרן הקיימת לישראל

 

 

 מצוות הארץ

 

"וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו, שלש שנים יהיה לכם ערלים, לא יאכל.

ובשנה הרביעת יהיה כל פריו קדש הילולים לה'.

ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלקיכם."

ויקרא י"ט , כ"ג – כ"ה

 

שלש מצוות נאמרו כאן: א) ביאת הארץ, ב) לנטוע כל עץ מאכל לשבח הארץ. ג) לנהוג שנים של ערלה. עוד ירמוז באומרו "וכי תבואו אל הארץ" - - - שתהיה כוונת הביאה לארץ לחיבוב ולחשק הארץ הקדושה, אשר בחר ה' בה, "הר ה' " שמה. - - - ואמר כי אין כוונת דיבור זה להחליט המניעה מהשתדל בישוב הארץ אלא - ונטעתם!... – ואולי שרומז באמרו "עץ מאכל" על בני תורה, שגם הם נקראו נטעים - - - ויצו שתהיה עיקר הכנת הארץ לנטוע בה עץ מאכל, שהם בני תורה: כי אוירה של ארץ ישראל מחכים ומטהר הנפש - - -

רבי חיים בן עטר, אור החיים, פירוש של התורה

 

 

 הוו זהירים בנטיעות

 

"וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל"; אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו: נשב ולא נטע, אלא הוו זהירים בנטיעות... כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם, שלא יאמר אדם: אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתיגע לאחרים? למחר אני מת!... לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא כשם שמצא - עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן.

מדרש תנחומא, פ' קדושים

 

 

 ובו תדבקון

 

ר' יהודה ברבי סימון פתח: "אחרי ה' אלהיכם תלכו" (דברים יג, ה) - אמר ר' יהודה בן סימון: וכי אפשר לו לאדם, לבשר ודם, להלך אחרי הקב"ה, וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק בשכינה, אותו שכתוב בו: "כי ה' אלהיך אש אכלה") דברים ד, כד)? אלא מתחלת בריתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה, זהו שכתוב: "ויטע ה' אלהים גן בעדן" (בראשית ב, ח;( אף אתם, כשאתם נכנסים לארץ ישראל, לא תתעסקו אלא במטע תחלה: "כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל".

ויקרא רבה, פר' קדושים

 

 

 תפלה לעץ כי יעשה פרי

 

אנא האל, העושה והיוצר והבורא והמאציל עולמות העליונים, כולם בחכמה עשית; עליונים למעלה ותחתונים למטה לחבר את האהל להיות אחד, ואילנות ודשאים הצמחת, בקומתם ובצביונם של מעלה, להודיע לבני אדם חכמה ותבונה בהמה, להשיג בנעלמים. ופקדת עליהם להגדילם ולהצמיחם ועמינו תטוף שפע וכח מצותיך העליונות.

 

ויהי רצון מלפניך יי אלהינו ואלהי אבותינו, שבכח סגלת אכילת הפירות שנאכל ונברך עליהם עתה ואשר נהנה בסוד שרשיהם העליונים אשר המה תלויים בם להשפיע עליהם שפע רצון ברכה ונדבה, וגם הממונים והמשטרים עליהם ייתמלאו מעוז שפע הודם לשוב שנית להגדילם ולהצמיחם מראשית השנה ועד אחרית השנה לטובה ולברכה לחיים טובים ולשלום.

חמדת ימים

 

 

 על האמנה

 

"אמר רבי יהושע בן לוי: בימי עזרא - בשעה שעלו מבבל בקש הקב"ה להתיר להם את המעשרות, מה עשו? עמדו וגזרו על עצמן שיהיו מעשרים, שנאמר: "ואת ראשית עריסותינו ותרומותינו, ופרי כל עץ תירוש ויצהר, נביא לכהנים אל לשכת בית אלקינו, ומעשר אדמתנו ללויים." (נחמיה י', ל"ח)

 

מה עשו? כתבו בספר וחתמו אותו, ונתנו אותו בהיכל, למחר נכנסו ומצאו אותו חתום.

 

ומנין שכך? דכתיב: "ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים, ועל החתום". מכאן שהקב"ה הסכים עמהם.

תנחומא פ' ויחי

 

 

 חמישה עשר בשבט בארץ

 

בגולה אין ט"ו בשבט אלא תאריך שבלוח - - - מה שונה מזה היא רוח היהדות במקום שיכולה היא להתפתח כאוות נפשה! מעמידה היא אותנו בתוך הטבע הרחב, מקום שם ישתמש האדם בכוחותיו בברית אמיצה עם הטבע, ויעמיד את מאוויו וכוחותיו תחת ברכתו והגנתו של הקב"ה.

 

שדות ועשרים הם יעודנו הטבעי. מי יתן ויכולנו לשוב אל פשטותם של חיי הכפר, נשואים על ידי רוח אלהית ישראלית, כי אז היו הפשטות והשלום, הצנעה ואהבת האדם, האנושיות והשמחה, ההתלהבות והאושר מנת חלקנו - שוב היה נשמע קול כנורו של דוד ושוב היתה רות מוצאת את השבילים אל שדהו המבורך של בועז. - - -

רבי שמשון רפאל הירש, במעגלי שנה

 

 

 שינון מביא לידי אהבה

 

המצוות התלויות בארץ מחיות הן את רוחנו, כמה שעולה בידינו לקיים מהן גם כעת. הגיעה השעה לתחיית התורה המכוונת לעומת תחיית הארץ, תלמודן של המצוות התלויות בארץ החל להיות לחובה קדושה.

 

שינון ההלכות בבירור והרחבה, והרבות מחקר בהן, מביאים את ההכרה והאהבה אל המצוות התלויות בארץ, אשר נשכחו שנות מאות רבות מכללות האומה. אור ד' שבכל אות ואות ובכל פרט ופרט מפרטיה של תורה, מופיע ומעורר את חשק שמירתן בכל פרטיהן. והכרת צדקן וכבודן הולכת ומתרבה לפי הגדלת תורתן והאדרתה.

הרב א. י. קוק, הקדמה ל"שבת הארץ"

 

 

 שלא להשחית אילני מאכל

 

שורש המצוה - ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו; ומתוך כך, תדבק בנו הטובה, ונרחיק מכל דבר רע ומעל דבר השחתה; וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה - אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו; ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם; ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקים - שמחים בהשחתת עולם, והמה משחיתים את עצמם; במדה שאדם מודד - בה מודדין לו (סוטה פ"א מ"ז), כלומר: בה הוא נדבק לעולם, וכענין שכתוב "שמח לאיד לא ינקה" (משלי יז ה); והחפץ בטוב ושמח בו - נפשו בטוב תלין לעולם; זה ידוע ומפורסם.

ספר החינוך פר' שופטים מצות עשה תקכ"ט

 

 

 כי האדם עץ השדה הוא

 

לכל עשב ואילן יש מלאך בשמים המכה בו ואומר לו: גדל! ואם כורתים אותם פוגעים בכח שלמעלה המצוה להם לגדול. והשוו חכמים את יציאת נשמתו של האדם לכריתת העץ, שאמרו בפרקי דרבי אליעזר: 'בשעה שכורתים אילן שעושה פירות, קולו יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע'. וכן בשעה שהנשמה יוצאת מן הגוף. אם כן שוים הם, לפי שבשעה שכורתים העץ נפסק אותו הכוח שהיה אומר לו: גדל! וזהוף "כי האדם עץ השדה".

 

ויש אומרים: שאם אפשר יהיה לאויב להתחבא ולשים מארב תחת העץ, מותר להשחיתו, שהרי "בל תשחית דגופא עדיף", היינו מוטב להיזהר שלא יישחת הגוף מאשר שלא ישחת העץ.

רבי יעקב כולי, מעם לועז

 

 

 אקולוגיה הלכתית

 

ההלכה מעדיפה ריסון. היא מעדיפה צמצום על התפשטות, היא מוכנה להקריב מידת מרץ ואומץ בחברה לשם יציבות ושלום, להשיג מנוחת הנפש ומנוחת הגוף תמורת מיתון מסויים בכמות החיים, בעיקר בשטח הכלכלי והטכנולוגי. היא שואפת לשפר את איכותם של החיים, ולא רק מתוך מגמות חברתיות, אלא, ואולי בעיקר, לשם עיצוב דיוקנו המוסרי של כל יחיד ויחיד.

 

בנקודה זו אנו מגיעים למאזן בנפש האדם עצמו, מאזן נפשי בין דרישות האדם לחובתו. מוסר היהדות עומד איתן על בסיס של ריסון, הסתפקות והתאפקות. בלא בסיס זה יהיו לשווא כל האמצעים האקולוגיים שבעולם. ביסודה של כל גישה לבעיית האקולוגיה מוכרחים להיות צמצום התאווה, רגישות לצרכי האחרים - הן לחברה והן ליצורי כפיו של הקב"ה.

הרב אהרן ליכטנשטיין, הגות, ד', יהדות בחברת ימינו

 

 

 כל ציץ עשב אומר שירה

 

זכרתי ימים מקדם משנת תרס"ה שזכיתי בחסדי העליון יתברך שמו, לעלות על אדמת הקודש ביפו. שחרתי בראשונה את פני רבינו הגאב"ד [הרב קוק] זצוק"ל, קבלני בסבר פנים יפות כדרכו בקודש לכל אחד, שוחחנו בדברי תורה. אחרי תפילת מנחה גדולה יצא רבינו, כדרכו בקודש, לשוח בשדה ולצמצם מחשבותיו, ואני התלויתי אתו. בדרך קטפתי איזה עשב או פרח, והזדעזע רבינו ואמר לי בנחת כי הוא נזהר מאד לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח שיכול לגדול או לצמוח, כי אין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה ואומר לו גדל. כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד, כל הבריאה אומרת שירה...

הרב אריה לוין, לחי ראי, ירושלים תשכ"א, עמ' ט"ו-ט"ז

 

 

 בל תשחית

שלא להוציא ממון יותר מכדי הצורך

 

כתוב בספר יש נוחלין שהוא סדר הצוואה מהר"ר ישעי' סג"ל שהיעה אב"ד פה ונסע לירושלים תוב"ב, וזה לשונו: מי שמוציא ממון יותר מכדי צורך הרי שולח יד בפקדון ועתיד ליתן את הדין, חוץ מהוצאת שבת ויום טוב וכו'. - הכלל שיתנהגו בזה בדרך המיצוע. ואני הכותב מצאתי שמי שמוציא יותר עובר בלאו "לא תשחית את עצה".

רבי יוסף יוזפא, יוסף אומץ קכ"א

 

 

 נטיעה ראשונה ביסוד המעלה

(ט"ו מאות אילנות, בט"ו בשבט תרמ"ד(

 

ב"ה, יום ב' לסדר "כי ילך מלאכי לפניך והביאך וכו' ", שנת ויתברכ"ו, עשרים ושנים בחודש שבט, פה צפת, תובב"א.

 

שלום לחותני היקר וכו' ת"לח החיים והשלום פה עמי וכו'.

 

בשבוע העברה ת"ל נטענו בהגן אשר הוא בשותפות עם כל החברה יותר מחמש עשרה מאות אילנות נטיעות, מהם שבע מאות ושמונה אתרוגים... ומאה רימונים. ועוד נטע אם ירצה השם כמה מיני נטיעות, כי חוץ ממה שיהיה ריווח גדול מהפירות, כאשר יעזור השם יתברך שיהיה בהצלחה, הלא גם כן נצרך לבריאות, כי האדם עם עץ השדה הוא חברה אחת וזה בלא זה אין להם חיים טובים. לזאת ראשית עסקנו הוא בנטיעות, כי כן הורה לנו הבורא עולם טרם כל לעסוק בנטיעות כי גם הוא עשה כן, כמו שכתוב: "ויטע ד' אלהים גן בעדן"...

מתוך מכתב ר' אלעזר פישל סאלומון אל חותנו, ע"פ "תקופת חיבת ציון", ליבנאלי

 

 

 שיחת דקלים

 

רבי יוחנן בן זכאי ידע שיחת דקלים.

סוכה כ"ח, עמ' א

 

"שיחת דקלים" כיצד? פירש בתשובות הגאונים: "יום שאין בו נשיבת רוח, במקום שבני אדם בקיאים, פורסים סדין בין הדקלים ואין מתנענע. ועומדים בין ב' דקלים הקרובים זה לזה ורואים איך ינועו חריותיהם זה אצל זה. ויש בו סימנים שמכירים בהם הבקיאים כמה דברים. ואמרו ממר אברהם גאון שהיה בשנת אלף ק"מ לשטרות, שהיה מכיר בשיחת דקלים.

הערוך, ערך "סח"

 

מעשה בתמרה אחת שהייתה עומדת בחמתן ולא היתה עושה פירות, והיו מרכיבין אותה ולא עשתה פירות. אמר להם דקלי: תמרה היא רואה מיריחו והיא מתאווה לו בלבה. והביאו ממנו והרכיבו אותה, מיד עשתה פירות.

במדבר רבה ג'

 

 

 אילנות אומרים שירה

 

אימתי שבלים אומרות שירה? בניסן. )ראש השנה, ח(

 

בזמן שהתבואה גדולה ונמצאת קמה וכשהרוח מנשבת בה נשמע מתוכה קול הברה וזהו כעין שירה. (פירוש רבנו חננאל וערוך, ערך שר(

 

גן עדן מה הוא אומר? עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו: עצי השדה מה הם אומרים? אז ירננו עצי היער מלפני יי כי בא לשפוט את הארץ.

מתוך "פרק שירה", לפי נוסח "עבודת ישראל"

 

 

 מערכת חיי האדם

 

כל מערכת ימי החיים של האדם הם תמיד בבחינת זריעה למה שעתיד לצמוח. ועל כן הוא נקרא בשם "אדם" ע"ש האדמה להורות על עניין זה. שכן כל שבחה של האדמה הוא מצד הגידול והצמיחה הבאים ממנה. וכשם שכל מה שצומח מן האדמה יש בתוכו זרע שזורעין אותו ושוב מעלה צמחים וגידולים חדשים, כן גם האדם, כל מה שממציא על ידי טהרת מחשבתו וכושר מעשיו, בגדר זריעה הוא, שממנה עתידים לצמוח ולפרוח גידולים חדשים עד אין סוף ואין תכלית. וכשם שלזריעה הנתונה באדמה דרוש עיבוד ועידוד, השקאה וכדומה במלאכות שבשדה, שרק על ידם מתעורר באדמה כח הגידול, כן אצל האדם. הנשמה העליונה - האלקית, מעוררת בו כח הגידול והצמיחה, והעבודות
הקדושות הן הן הפועלות להחיות את כח הגידול שלו.

הרב יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ה', עפ"י הרב א. ביק, הציונות הדתית

 

 

 בעל השדה

דודי ירד לגנו לערוגת הבושם

 

א"ר שמואל בר נחמן: למלך היה לו פרדס. ונטע בו שורות של אגוזין ושל תפוחין ושל רמונים ומסרו ביד בנו. בזמן שבנו עושה רצונו. היה המלך מחזיר ורואה אי זו נטיעה יפה בעולם והיה עוקרה ומביאה ושותלה בתוך אותו הפרדס... כך כל זמן שישראל עושין רצונו של מקום רואה אי זה צדיק יש באוה"ע כגון יתרו ורחב מביאו ומדבקו בישראל.

שהש"ר, ו, ו

 

דע, כי יש שדה, ושם גדילים אילנות ועשבים יפים ונאים מאוד. ואילנות ועשבים, הם בחינת נשמות קדושות הגדלים שם. ויש כמה וכמה נשמות ערומות, שהם נעים ונדים מחוץ לשדה, וממתינים ומצפים על תיקון, שיוכלו לשוב ולכנוס אל מקומם. והם כולם מבקשים ומצפים על בעל השדה, שיוכל להתעסק בצורך תיקונם וכשזוכה לתקן הנשמות ולהכניסם, אזי טוב ויפה מאוד להתפלל, כי אזי התפילה על תיקונה. וזה הבעל השדה, הוא משגיח ומשתדל תמיד להשקות האילנות ולגדלם, ובשאר תיקוני השדה.

 

ודע, שכשהנשמות עושין פירות שעושין רצונו של מקום. אזי מאירין עיני בעל השדה, ויכולין להיות צופין ורואין במקום שצריך. ויכול להסתכל בכל אחד ואחד, להביאו אל התכלית.

רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מהר"ן, ס"ה

 

 

 חבלי לידה של הנשמה

 

משול האדם בהיוולדו לעולם התחתון לעץ עבות שתול על פלגי מים, המכה שורשים חזקים למטה וענפיו פרושים כלפי מעלה. אף הנשמה כך: שרשה חצוב מתחת לכסא כבודו של השם יתברך, אבל למעלה בשמים יש לה רק שורש ואילו למטה היא עושה גם ענפים ומתפצלים ממנה אורות הקודש לאין שיעור.

אליעזר שטיינמן, באר החסידות

 

 

 שלום בין קודש וטבע

 

אליהו הנביא בא לבשר שלום - גם שלום שבין הקודש שבשטח לקודש שלמעלה מן הטבע - ובנשמה הפנימית של האומה, זרם חיים של טבע מתפרץ, והוא מתקרב והולך אל הקודש.

 

כולנו מתקרבים והולכים אל הטבע, והוא מתקרב אלינו, נכבש לדרישותינו האציליות הבאות ממקור הקודש. בעצם עומק הטבע, תביעה גדולה מתגברת לקדושה ולטהרה, לעדינות הנפש ולזיכוך החיים.

הרב אברהם י. קוק, עפ"י: מועדי הראי"ה

 

 

 מדברי שומר היער בכפר החורש

 

האילנות שלנו, שביערותינו אנו, הם הם גופי החיים, כי גנוזים בהם חיי נשמות, זכרונות העבר, תקוות לעתיד. כל אילן - נשמה, ואשרי היודע את שיחם ושיגם ומתיחד אתם. אני ידעתים ואזני זכתה פעם לקלוט את לחשם ואת אזכרת הנשמות שנגנזו בהם. אתם תמהים: אזכרת נשמות ביער! האומנם? הבה ואספר לכם:

 

באחד מימי האביב בא אלי זוג זקנים יהודים ובקשו שאראה להם את הגן הנטוע על שם פלוני אלמוני, ואז אמר הזקן בלחש: "השם שעליו נקרא הגן הוא שם בננו היחיד... הוא מת במלחמת העולם... כל ימיו שאף לציון, אך חרב המלחמה קיפדה את חייו. אולם ידענו, כי נשמתו נתגלגלה לארץ ישראל, על כן אמרנו להקים משכן חי לנשמתו". הגענו למקום הגן, בשורה הראשונה הזדקפו הברושים והרימו ראש. והזקן התקרב אל הברוש, החליק את ענפיו, השקיע ראשו בין דליותיו, וכעבור רגעים מספר נשמע בדממת היער קול רועד: - יתגדל ויתקדש שמיה רבא....

 

ואחרי הקול דממה. ובדממה נשמע רחש האילנות העונות: אמן...

יוסף ויץ, אילנות

 

 

 נויו של אילן

 

התורה על - ידי התקבלותה בישראל, מביאה לידי גילוי את זכות קיומה של כל הבריאה כולה. תנאי זה התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשי בראשית: אם ישראל מקבלים את התורה אתם מתקיימים, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. כוחו ועוזו של מעשה בראשית, מתגלה הוא במהלך עלייתו ופריחתו במדרגת הצמיחה, הקודמת ומבשרת למדרגת החיים.

 

במערכות היצירה נפגש הוא האדם, עם מדרגת הצמיחה ושיעור קומתה, המזדקפת כלפי מעלה, "האדם עץ השדה", "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה". החירות אשר ממקור התורה, מגלה את אמיתת חופש היצירה של האדם וייחוד עניינו במהלך ההתעלות של היצירה כולה, בהדר תפארתה ונוי שכלולה.

הרב צבי יהודה קוק, נתיבות ישראל, ב'

 

 

 שרשים

 

תקומתו של העץ איננה מושרשת בענפים ובעלים ובפירות המפוארים, - אלא בשרשיו, שהם מחוזקים במקום אשר הרוחות והסערות לא תגענה שמה. הם מתחזקים על מקור מים חיים של התחדשות. העץ איננו דואג בזמן שהסערות תופסות אותו, מנענעות אותו כופפות אותו, - הוא לא נע ולא זע ממקומו, וכל זמן שהוא לא נעקר ממקומו, היה תהיה לו תקומה! ועל כן נמצא שהאילן לא הפסיד כלום, ואדרבא - החליף כוח במאבק. כן הוא האדם. כל זמן שהוא נצמד לשרשיו הרוחניים - שום רוח לא תעקור אותו ממקומו. ונהפוך הוא, הסערות תעוררנה את כח ההתחדשות!

רבי שמשון רפאל הירש, במעגלי שנה

 

 

 אדם וברוש

 

לפני שנים אחדות הייתי חולה קשה. והנה ערב אחד אני יושב יחיד בחדרי, ומנגדי, מבעד לחלון הפתוח, רואה אני את אמיר הברוש מתנענע במתינות. נתעוררו בי רחמים גדולים על ברושי: כל ימיו מתנענע כך אמירו גלמוד באוירו של עולם. ואחר כך הרהרתי בי בעצמי, וחשבתי: הלא בעצם סערת נעורי ובעצם טלטולי הרוחניים והגופניים, לא היתה שעה שלא הייתי גלמוד בין חברים וידידים, כראש ברוש זה; ועכשיו שוכב על ערש דוי ושוב לבדי; לבדי אצא מכאן כמו שלבדי באתי. ואימה גדולה נפלה עלי. ופתאום משהו או מישהו לחש לי באוזן: והוא? ואבינו שבשמים? ממנו באת, עמו עברת את שביל חייך ואליו אתה חוזר... מעולם לא יצאת מחיקו של אביך, ואתה לא ידעת זאת. עד עכשיו תועה אני כאן בין צללי רפאים, ופתאום בשביל הצר על פני התהום פגשת אלוהים...

 

פתאום נודע לי שלא הייתי בודד ובלבי נפתח מבוע אור ואושר. בכיתי, ואז נדרתי נדר: אם יקימני אלוהי מחוליי, אכתוב ספר אשר בו אספר לאדם אומלל כמוני שאין הוא יתום עזוב בעולמו של הקדוש ברוך הוא, ושהוא אינו אבק פורח. מי שנושא בקרבו את האיקונין של השכינה, אינו אבק פורח.

א. א. קבק, למה כתבתי את "במשעול הצר", מוסף דבר, ‏13.1.1939

 

 

 ברכת האילנות

 

הרואה לראשונה עצי פרי כשהם מלבלבים, מברך: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להנות בהם בני אדם".

 

ואינו מברך ברכה זו אלא פעם אחת בכל שנה. ואם אחר מלברך עד שגדלו הפרות לא יברך עוד.

 

לפנים היה מקובל בעיראק טקס "ברכות האילנות". משנכנס חודש ניסן, התארגנו קבוצות שונות שיצאו חבורות חבורות לפרדסים, כדי לברך שם על האילנות. היו שנהגו לבלות יום שלם בפרדים, והם לקחו אתם מאכלים ומשקאות לטקס מצווה זה. בבגדאד ובכלכותא הדפיסו כמה פעמים את החוברת "ברכת האילנות", המכילה בקשות ופיוטים על נושא זה. בשנים האחרונות נחלש מנהג זה. פה בארץ מקפידים לברך על האילנות, אך בלי טקס מיוחד.

מקראי יהדות

 

 

 תחת כנפי השכינה

 

ואם נפשך טהורה, עזוב תעזוב את העיר על שאונה והמונה, והשכמת בבוקר, ויצאת אל פני השדה אשר ברכו אלוהים וראית את ההוד אשר אצל יוצר ליצורים. ושמעת לחש השיבולים, שיח הענפים, שירת דומיה של כל ציץ, כל פרח, כל עוף, כל כנף. 

 

וראה! על הכל שפוך חסד אלוהים, הכל מלא טהרה וטוב.

 

"חורף )באירופה הקרה) הוא בחינת עבור, ואז כל העשבים והצמחים כולם מתים, כי בטל כוחם בחורף והם אז בבחינת מיתה. וכשבא הקיץ, שהוא בחינת לידה, אזי כולם מתעוררים וחיים ואז טוב ויפה מאד כשיוצאים לשוח בשדה, שיחה – זו תפלה ותחנונים ותשוקה וגעגועים להשי"ת. ואז כל שיח השדה, המתחילים לחיות ולצמוח, כולם נכספים ונכללים בתוך שיחתו ותפלתו".

הלל צייטלין, דף לתרבות יהודית

 

 

 בסוד הפליאה

 

יסוד אמונתן של חז"ל היה: הכל פליאה. פליאתיות כללותית זו מקפת כל ואין דבר שיהא מופקע מתחומיה. כל אירוע ואירוע בעולם, אף היומיומי והשיגרתי ביותר - פלא הוא, המעיד על שגב מחוללו הטמיר, אדון כל הפלאות. ועל כל פלא שכזה חייב האדם היהודי לברך בשם ובמלכות – לשבח את רבון כל המעשים.

 

הכל היה להם לפלא: זריחת השמש בבקר וגלילת אור מפני חושך בערב, הפרי המבכר על האילן וגם התירוש משמח לב המאדים בגביענו; כך מברכין על תופעות הטבע הפלאיות - הגשם, הברק, הרעמים ואף על פלא הים הדול בשוא גליו, כן פלאית היא הלבנה המתחדשת, סמל לישראל העתידים להתחדש כמותה.

 

וכדי להאדיר את אדון הפלאות היומיומיים, קבעו חכמים בברכת יוצר אור: אדון הנפלאות המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית. ושוב בברכת ההודאה: מודים אנחנו לך... ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת.

יהושע ייבין, עפ"י שבילי אמונה

 

 

 היער והשושנה

 

יער, יער, מה גדול אתה!

שושנה, שושנה, מה רחוקה את!

 

אלו היה היער קטן,

היתה שושנה קרובה אז.

 

אלו מן היער הוציאוני,

היינו שנינו יחד אז.

 

גלות, גלות, מה גדולה את!

שכינה, שכינה, מה רחוקה את! - - -

 

אלו היתה הגלות קטנה,

היתה השכינה קרובה אז.

 

אלו מן הגלות הוציאוני,

היינו שנינו יחד אז.

רבי יצחק אייזיק מקאלוב; תרגם מהונגרית: מ. ד. גרוס

 

 

 ניגון העשבים

 

דע כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד, לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם, כי כל עשב ועשב יש לו שירה, ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה.

 

אם הייתי זוכה לשמוע את קול השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה לשם יתברך, בלי תמיהה ובלי שום מחשבות זרות, ואינם מצפים לשום תשלום גמול! כמה יפה ונאה כששומעין השירה שלהם! וטוב מאד ביניהם לעבוד את ה' ביראה.

 

תיכף כשהאדם מתעורר להשתוקק לארץ ישראל, אזי, כפי התעוררותו ותשוקתו, נמשכת עליו הארה מקדושת ארץ ישראל...

ר' נחמן מברסלב, שיחות מהר"ן

 

 

 על גלות הטבע

 

ההתעוררות הלאומית הצ'כית במאה ה-‏19 היתה תנועה שמנהיגיה היו רובם ככולם אוהבי ישראל. אחד הפירות היפים ביותר של האהדה ליהודים בספרות הצ'כית של ראשית המאה ה-‏19 הוא שיר של משורר צ'כי דגול שמת בדמי ימיו ושמו קארל הינק מאכה.

 

"הרוחות מרשרשים בשדה שבו פורח עץ.התפוח פרחים ורודים-אדומים; השיבולים הזהובות משתחוות לפני, כולן משתחוות - אך דבר אינו מקביל את פני... ירושלים שוממה ומקומה לא נודע ועמי הגולה זוכה בקלון ולא ניתן לו מקום להניח את ראשו; רחוק הוא אפר אבותי, רחוקה היא מולדתי! גורשתי ממנה ולא ראיתיה! הוי, תמרים שעל הירדן, ששם בעלות השמש נשמע קול התור, דרשו את שלום מולדתי שלא הכרתיה ואמרו לה שעוד אני אוהב אותה. אהבתי ליוותה אותי על הר גבוה והיא גבוה מן ההר שעברתיו; עברתי דרך ים עמוק ועמוק מן הים הוא כאבי!".

קארל הינק מאכא, מחניים, עפ"י דוד פלוסר

 

 

 פריחת ההרים מבשרת גאולה

 

אמר רבי אבא: אין לך קץ (סימן גאולה) מגולה (וברור) מזה שנאמר: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (יחזקאל ל"ו(

רש"י: שתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ, ואין
לך קץ מגולה מזה.

סנהדרין צ"ח, א'

 

 

 תשובה

 

...אמרו בפרק חלק: "ואמר ר' אבא אין לך קץ מגולה מזה", רוצה לומר, כשיתנו ישראל אל לבם לעבוד את האדמה אשר לוקחו משם, זהו הקץ, מפני שאין הדבר תלוי אלא בתשובה לארץ.

 

ועבודת האדמה תסבב את התשובה לארץ, כי היא פרנסת העניים, כמו שכתוב "עבד אדמתו ישבע לחם" (משלי יב, יא(, והמצוה הראשונה לעולי גולה היא עבודת האדמה... ומובטחים אנו מפי כל הנביאים, שהארץ תשוב לאיתנה הראשון ותוסיף תת כוחה לפי כוונת הבריאה.

(הרב יהודה אלקלעי, כתבי הרב אלקלעי, מהדורת י' רפאל חלק ב)

 

 

 גאולה לעם ולעצים

 

כשם שהחכמים מדברים על גאולת ישראל כך הם מדברים על גאולת העצים. אפילו עצים שנטלו מירושלים, אומרים החכמים, עתיד הקב"ה להחזיר לה. ולא זו בלבד, אלא כמו בסדר הבריאה גם בסדר הגאולה - העץ יקדם לאדם. ידועה הדרשה המופלאה על הפסוק ביחזקאל: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" - כאשר יתקרבו פזורי ישראל לשוב לארצם, יתמלאו הרי ישראל עצים, עוד קודם לכן, כדי לקבל בברכה את פני החוזרים; ועל כך אמרו חז"ל: "אין לך קץ מגולה מזה" – אין סימן יותר גלוי ומובהק להתחלת הגאולה מאשר זה, שהרי ישראל יתחילו להתכסות בירק עצים לקדם פני השבים.

ישראל ויינשטוק , שנה בשנה

 

 

 כשושנת יריחו כך ישראל

 

מעשה באביר אחד, עלה מארץ רחוקה על ירושלים לצור עליה. ורעהו, החכם היהודי, נשאר בארץ מולדתו. לאחר ימים, כאשר שב האביר ממסעו, בא אל היהודי והושיט לו שושנת יריחו למנחה. וכאשר לקח היהודי את השושנה... ודמעות חמות נשרו מעיניו ונפלו על עליה היבשים של השושנה. אז שבה לתחיה ופרחה - ויהי הדבר לנס.

 

אל יפלא בעיניך הדבר, - אמר היהודי אל רעהו הנוצרי, - רוח האהבה נגעה בשושנה - וחם לה, ותחי. אף כי זמן רב עבר מאז עקרוה מאדמת מטעה.

 

כך ישראל. הוא ישוב לעלומיו כאשר ישוב העם אל ארצו ויחבק באהבה את הורתו - אדמתו.

משה הס, רומא וירושלים

 

 

 בקור בכפר ישיב

 

(בני חבורתו של ר' חיים בן עטר מבקרים בגליל)

 

...ואחר ראש השנה הלכנו "לכפר ישיב" ובו שובע גדול והוא מארץ ישראל ונוהג כארץ ישראל ממש, ומצאנו שם כמו עשרה בעלי בתים והם יושבים בטוב ובחירות גדולה, ומלאכתם היא זריעה וקציר, ונותנים מעשרות ושורפים התרומה. ושנה זו שנת התק"ב אינם זורעים, כי היא שביעית. ואין להם שום גלות, ממש כמו שהיינו קודם, בחירות ובשלוה גדולה. ובודאי שמי שיושב ללמוד תורה שם הוא בטוב שובע ובחירות. ארץ ישראל מחכים, והמחיה בזול, ומים יש שם שלא היו בכל העולם. ואין ביניהם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות כלל ועיקר. כי כל אחד ואחד תחת גפנו ותחת תאנתו. ואינם לובשים מלבושים טובים, כי אם מלבוש אחד בין בשבת בין ביום טוב, וזה מפני שאינם מבקשים כבוד לנפשם.

רבי אברהם ישמעאל סאנגייטו, נתפרסם ע"י י' מאן, תרביץ תרצ"ג

 

 

 

 על השותלים

 

טוב לגבר אשר חננו ה' קרקע שיזרע בו אילני מאכל, משום ישוב העולם, שנאמר: "לא תוהו בראה לשבת יצרה". שבכל דבר הצומח וגדל מן הארץ, עולים הניצוצות הקדושים אר במקום ההוא, מדומם לצומח ואחר כך יעלו מצומח למדבר (אדם) כמבואר בדברי המקובלים. ומפורש ע"י ירמיהו: "כה אמר ה' בנו בתים ושבו, ניטעו גנות ואיכלו את פריין". והנה ע"י נטיעת אילנות מקיים מצוות נטע רבעי ונזהר מאיסור כלאיים.

 

אך בזריעת אילנות צריך להיות זהיר שלא לזרוע אלא במקום שידוע בברור שאינו בר בנין לעולם ולא יבוא להאפיל אורו באופן שלא יצטרך לקוצצו.

הרב אליעזר פאפו ס"ט, פלא יועץ

 

 

 

 מתחת רגליך הארץ זו הטובה

 

שירה, חביבי, את שירתך, ועבוד היטב, עבוד את עבודת... הבורא. במקום קדוש אתה, חביבי עמוד. ממעל השמים, טלית שכולה תכלת, וכולה חופש ודרור, כבשנת היובל: השמים מעון קדשו של בורא העולם - שבעה רקיעים על ראשך, ואין דבר חוצץ.

 

ומתחת לרגליך הקרקע המלבלב והמדשן; הקרקע, אשר בלעדיו אין לך דת ואין לך מזון לגוף ולנפש, ובלעדיו לא תוכל ברך על פרי האדמה ועל פרי העץ. על מיני מזונות ועל מיני בשמים - מאה ברכות בכל יום. הוא מקור הברכות.

 

פה אתה בשמים ובארץ. אתה כמעט טובל בשמים ובארץ, טבילה כשרה, יותר מארבעים סאה, ואין דבר חוצץ. הוי, כמה אתה צריך לטבילה זו!

 

והכל פה עשוי לטהר ולזכך אותך, פה חפשית תתהלך שירת החיים. פה יודע אתה מה על ראשך ממעל, ומה תחת רגליך. פה אתה בחברה אחת עם החי והצומח.

נחום סוקולוב, ספר המועדים

 

 

אשר בך לא נטע אילן...

 

אשר בך לא נטע אילן

ולא שלח בו מי סילון,

לא הישיר מענית

הוא לא אהב אותך! ארצי, לא אהבך! לא לא!

הוא לא ראה לאחרית,

כל עמלו אך לו.

 

אשר בך לא נטע אילן.

לא שש על צמרות וצלן

עת הבציר אתא, -

הוא לא השקה את עוללו

עת זה כמה חלב,

הוא מאמו שמיכתה

גזל בקר וסתו.

ש. טשרניחובסקי, ספר המועדים

 

 

 אל ארצי

 

לא שרתי לך, ארצי,

ולא פארתי שמך

בעלילות גבורה

בשלל קרבות;

 

רק עץ - ידי נטעו

חופשי ירדן שוקטים,

רק שביל - כבשו רגלי

על פני שדות.

 

אכן דלה מאד

ידעתי זאת, האם,

אכן דלה מאד

מנחת בתך;

 

רק קול תרועת הגיל

ביום יגה האור,

רק בכי במסתרים

עלי עניך.

רחל, ספר המועדים

 

 

 המיחד עצמו על הארץ

 

בזמן שישראל עומדים על הקרקע אפילו אומות העולם מקלסים אותם. אשרי מי שמיחד עצמו על הארץ ועוסק בישובה, שכל המיחד עצמו על הארץ ועוסק בישובה מיחד את שמו הגדול בשמים ובארץ ומרבה כבודם של ישראל, כנטיעה זו שנוטעים בקרקע והיא פורחת ועולה למעלה. - - - הרבה מלאכות הטיל עלינו המקום לחרוש ולזרוע ולקצור ולעמר ולדוש ולזרות, לנטוע ולעדור ולבצור ולדרוך, לעזוק ולמסוק, להאכיל בהמה ועוף לגזוז את הצאן ולשמר את עמלנו ויגיענו מן המחבלים ומן הגנבים, אלא ישיבת ארץ ישראל גדולה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. תלה הקדוש ברוך הוא נטיעתו בנטיעתנו, אם אנו מקימים נטיעתנו בידוע שנטיעתו של הקדוש ברוך הוא מתקימת.

ש"י עגנון, תחת העץ

 

 

 

 השרשה בנצח

 

תנועת שיבת ציון כולה, רכשה את ארץ ישראל, בנתה את חורבותיה וזכתה למדינה עצמאית על ידי שני קנינים: 1) על ידי חזקה, כפי שהפסוק קובע: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה ולזרעך". נרכשו מאות אלפי דונמים קרקע, נשתלו עצים, פיתחו תעשיה, וכו' וכו'. ‏2) אולם נראה, כי היהודי מוכרח לעשות קנין ולזכות לא רק בארץ ישראל, אלא גם בא-להי ישראל, לבנות מזבח על הרי ישראל ולהקריב קרבן על המזבח. בנטיעת עץ בהרי יהודה, הוא משריש את עצמו בנצח; עם השקאת פרדס בעמק, רועף טל אורות של נצח ישראל, של בורא העולם.

הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, חמש דרשות

 

 

 חוויות במחנה ריכוז

 

זהו ספור פשוט על אשה צעירה שהייתי עד ראייה למותה במחנה ריכוז. אשה צעירה זו ידעה כי היא עומדת למות תוך ימים ספורים. אך כשדיברתי עמה, היתה רוחה טובה עליה על אף ידיעתה זו. "מודה אני לגורל על שהפליא את מכותי". אמרה לי. "בחיי הקודמים פונקתי ולא נהגתי רצינות בהישגים רוחניים". היא הורתה באצבע החוצה בעד חלון הצריף ואמרה: "עץ זה שבכאן הוא ידידי היחיד בבדידותי". בעד החלון יכלה לראות רק ענף אחד של עץ ערמונים ובענף היו שני ניצנים. "פעמים רבות אני מדברת אל העץ הזה", אמרה לי. בחרדה שאלתי אותה, אם העץ ענה לה. "כן". מה אמר לה העץ? ענתה: "הוא אמר לי, 'אני פה - אני פה - אני החיים, חיי הנצח' ".

ויקטור פרנקל, מתוך: האדם מחפש משמעות

 

 

 בבית הילדים בזבשה

 

בבית הילדים בזבשה התחנכו מאות בני נוער שגדלו בתקופת השואה אצל משפחות נוצרים ובמנזרים. חינוך זה כלל תודעה ציונית דתית.

 

המחנך מר הובל מספר: אני הגעתי למוסד בליל ט"ו בשבט. זה היה ליל כפור. ואז סיפרתי לילדים על שקדיה הפורחת עתה בארץ ישראל, וראיתי
לאט לאט את העיניים שלהם נדלקות... לקראת ט"ו בשבט בשנה
הבאה, הכינותי מחזה בשלוש מערכות. המערכה הראשונה - חג
ט"ו בשבט בפולין; מערכת שניה - ט"ו בשבט בגיטו בזמן המלחמה;
מערכה שלישית הוקדשה לחג ט"ו בשבט בארץ ישראל, זה נתן
הרבה לילדים.

ספר המועדים

 

 

 פתיחת הכנסת הראשונה

(ט"ו בשבט תש"ט()

 

ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האסיפה המכוננת של מדינת ישראל, את כנסת ישראל הראשונה בימינו, בעיר הנצחית ירושלים.

 

ברגע הגדול הזה בתולדות עמנו ניתן שבח והודיה לאלהי ישראל שבחסדו זכינו לראות בגאולה לאחר דורות של סבל ויסורים

 

...בשתי דרכים פעל מאמץ ההגשמה. הראשונה היתה דרך התעוררות הלבבות, השיבה למקורות הרוח של המסורת היהודית וכינוס כוחות העם הפזורים לאגודה אחת. הדרך השניה היתה דרך המעשה החי והמגשים, בה הלכו אלה שהעפילו לעלות לארץ וחתרו להביא גאולה לעמם בפועל כפיהם ממש, בזיעת אפיהם ובדמם.

 

אין עדה יהודית ברחבי תבל שאין ליוצאיה חלק במדינת ישראל. אנו תקוה ותפילה, כי קיבוץ הגלויות ילך ויתרחב ויקיף המונים יותר ויותר גדולים של בני עמנו, אשר יכו פה שורש ויטו שכם עם כולנו לבנין מדינת ישראל ולהפרחת שממותיה.

הנשיא חיים וייצמן, דברי הכנסת

 

 

 גן עדן של העתיד

 

(ו) וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם וַיּוֹלִכֵנִי וַיְשִׁבֵנִי שְׂפַת הַנָּחַל:

(ז) בְּשׁוּבֵנִי וְהִנֵּה אֶל שְׂפַת הַנַּחַל עֵץ רַב מְאֹד מִזֶּה וּמִזֶּה:

(ח) וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּיִם הָאֵלֶּה יוֹצְאִים אֶל הַגְּלִילָה הַקַּדְמוֹנָה וְיָרְדוּ עַל הָעֲרָבָה וּבָאוּ הַיָּמָּה אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים ונרפאו הַמָּיִם:

(ט) וְהָיָה כָל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר יִשְׁרֹץ אֶל כָּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁם נַחֲלַיִם יִחְיֶה וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה וְיֵרָפְאוּ וָחָי כֹּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁמָּה הַנָּחַל:

(י) וְהָיָה ועמדו עָלָיו דַּוָּגִים מֵעֵין גֶּדִי וְעַד עֵין עֶגְלַיִם מִשְׁטוֹחַ לַחֲרָמִים יִהְיוּ לְמִינָה תִּהְיֶה דְגָתָם כִּדְגַת הַיָּם הַגָּדוֹל רַבָּה מְאֹד:

(יא) בצאתו וּגְבָאָיו וְלֹא יֵרָפְאוּ לְמֶלַח נִתָּנוּ:

(יב) וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים והיו פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה:

יחזקאל מז, ו-יב

 

 

 

 
 
 
    תאריך עדכון אחרון:  02/07/2017  

עדכוני rss