אהבה/ עמוס עוז

אי אפשר "לחנך לאהבה"

לא לאהבת הארץ, ולא לאהבת הנוף

באהבה אפשר להדביק את הזולת.
אהבה אפשר לעורר לפעמים

אבל לא ביד רמה - ולא בזרוע נטויה.

האם תרבות המשפחה - מאפשרת את "חנוך הנער על פי דרכו" ומעודדת את הייחודי והיחד במשפחה?

האם תרבות ההורים נגזרת ממעמד כלכלי או מסולם ערכים והתנהגויות המאפשרות הכרת תרבויות וכיבודן?

באחד האמשים שיחקתי עם ילדי ב"ארץ עיר" הגענו לאות ה', ושם בנקודת זמן זו החלו הויכוחים בבית האם הורות - היא מקצוע? כמובן שכל הסיפור התחיל כאשר בתי החליטה לכתוב בטור מקצוע את המילה הורות. בתי הייתה אז ילדה די פקחית, וסיפרה לי שהיא גילתה שלא כל ההורים הם אותו הדבר, שאלתי מה השוני בינינו לבין הורים אחרים. והיא השיבה להפתעתי הגמורה: הורים הם בני אדם שונים שיש להם אופי שונה, וכך כל אחד מההורים נותן לילדים שלו משהו אחר החשוב לו. חקרתי אותה עוד, והיא הוסיפה הורים צריכים לדעת לא רק לחנך את הילדים וללמד אותם מה מותר ומה אסור, אלא ללמדם לחשוב למה אסור לעשות דברים מסוימים - כדי שהילדים יקישו גם על מקרים אחרים. הורים צריכים גם לשחק איתם, להתחשב בהם, להתייעץ איתם ולא להחליט בשבילם אלא להחליט יחד איתם, כי אנחנו הילדים יודעים מה נעים לנו יותר. כך השיבה בתי... הורים כאלה הם מקצועיים...

כאשר ילד נולד לעולם, הוא נולד חסר ישע, אנו ההורים צריכים לאהוב ולדאוג לו, לחבק אותו, לתמוך בו, ללמד אותו, לתת לו הזדמנות להתנסות במיומנויות חברתיות, לתת לו את היחס החם, האהבה והתמיכה שבלעדיהם לא יוכל להתפתח.

זה נראה ברור מאליו - לנו... אותם ילדים גדלים ונשלחים לבתי הספר שלנו ואנו מצפים שגם שם הם יקבלו אהבה וחיזוקים, הכוונה ותמיכה, חום אנושי, ועזרה הרגשה של בית, בית-חינוך.

ומכאן בא הצורך להסביר לילדים מה הזכויות שלהם, ומהם הזכויות של האחר (ההורים, המורים, האחים) כדי שהם ידעו מה מצופה מהם - מה מוטל עליהם ולא יופתעו, כך שכל המטלות יהיו פרושים בפניהם, שיהיו שותפים בבחירת נושאים מתוך ת"ל, שיהיו שותפים לקביעת נוהגי ביתם כמו בביה"ס, שידעו שמותר להם לחשוב אחרת ,לשחק, לבחור את חבריהם, לא להסכים עם כל מה שנאמר להם, והכל ... כדי לעזור להם לחשוב, לדבר, לבקר ולהסביר את עמדתם בכל עניין שירצו.

כי אנושיות הנשענת על מימוש זכויות מבטיחה קיומם של זכויות לכל השותפים בבית, בביה"ס, בכל מקום.

הקמנו תא משפחתי... והופ... אנחנו כבר הורים. האם נבחר להכיר בילדיהם כאנשים צעירים בעלי רגשות ומחשבות? ואם נשכיל לתמוך בילדינו - הם יתמכו באחרים בסביבת חייהם וידעו לתת מעצמם למען הכלל. אם נרבה לכעוס צאצאינו יהיו כעוסים וחסרי פשרות. הורים מחייכים יגדלו ילד מאושר יותר, הורים היודעים לבנות איזון בין התבטאויות הכעס שלהם לשמחה, יגדלו את ילדיהם להיות בריאים יותר בנפשם, כאלה שידעו לתעל כעסים ולשמוח לבד או עם אחרים.

הורים המציבים מטרות שניתן להשיגם, ובונים עם הילד את השלבים שאותם צריך לעבור, שלב אחר שלב כדי להשיג את מה שהציבו לו, יגדלו ילד סקרן יותר, המציב לעצמו גבולות, אך חותר כל העת להשיג את הטוב ביותר עבורו. הורים שנתנו לילדם אמון - ידע לתת לאחרים אמון. ילד שמרגיש שהוריו שומרים ומגינים עליו, ויש לו תחומי אחריות בביתו, זכויות וחובות ברורים, יגדל לאדם בטוח יותר בעצמו, המתנסה באורחות חיים, ושומר על זכויות האחרים מסביבו. הורים שגדלו בסביבת חיים המאפשרת להיות שונה אך שווה יכבדו את זכויותיהם של ילדם.

אחד המניעים החזקים ביותר לדיון במעמד הילדים נובע מהתובנה שאנו אמורים לעבור מהגנה על ילדים לתהליכי חינוך למניעה בפגיעה בכבודם של אנשים צעירים אלו כנושאי זכויות אדם, מתוך הבנה שהם בני אדם שווים, אמנם קטנים יותר, אך אנשים צעירים שיש לאהוב אותם, להאזין להם, לתת להם אפשרויות לשיחה ודיון בנושאים המטרידים אותם, להתחשב בדעתם, להסביר להם דברים 'בגובה העיניים' שלהם, להיות איתם ולא מולם, לתת להם הרגשה של בני אדם רצויים ומכובדים.

להיות רגישים לצרכים שלהם בצד תהליך חינוכי הדוחה סיפוקים מיידיים, המחנך לשיח בו לא הכל מסכימים עם דעותיו או החלטותיו של הילד, תהליך בו הילד יודע לתת יחס חם לאנשים סביבו, לגלות אכפתיות לאחים, חברים ובני ביתו, כך גם מספרים לנו בהלכות שבת: הלכות חינוך: "אל תגעו במשיחי - אלו תינוקות של בית רבן. ובנביאי אל תרעו - אלו תלמידי חכמים" (דברי הימים א', ט"ז, כב'). נקודת המוצא לחינוך הילד היא בחובה שלא לפגוע בו, ילדים שירגישו את עצמם חשובים ושווים יתייחסו לעצמם ואל סביבם כחשובים. המחשבה שאכן אתה חשוב ושווה בעיני הוריך, מעוררת השפעת עצמנו על עצמנו ועל הסובבים.


אילו מאורחות החיים היינו מעדיפי לאמץ היום כדי שילדינו יהיו מאושרים יותר ומכבדים יותר?
"את פתח לו" נאמר בהגדה של פסח, בנו ההורים תלוי אושרו של ילדינו.

החינוך שלנו צריך לאפשר לילדים להגיע לכך ששיקול הדעת שלהם היא בבחירה בין עשייה והתבוננות ויהיה מבוסס על חשיבה אוטונומית ויהיה "שלהם" ולא החלטה שמישהו אחר עושה בשבילם. אנו נפתח בפניהם את כיווני החשיבה, האפשרויות, נפתח בהם זויות ראייה שונות לאותו אירוע, אך הבחירה המושכלת תהיה בידיהם.

חשוב שהורים ילמדו להעניק חיזוקים חיוביים לילדיהם על כישוריהם ובחירתם, הורים יתייחסו לשאלות ילדיהם וישיבו להם תשובות כנות על שאלותיהם, אורח חיים כזה השומר ומטפח את זכותם של ילדינו להיות מוגנים מכל תופעה של אלימות פיזית או מילולית בבית ומחוצה לו. אחריות ההורים להעניק טיפול מתמשך רפואי, רגשי וכו', הורים יכבדו את זכותם של הילדים לשעות פנאי - לעיסוקיהם או תחביבם השונים, ראוי לשוחח עם הילדים בנימוס, כדי שאלה "יתאמנו" ויחקו את דרכי השיח של הוריהם, כך שהילדים יוכלו לבקש את אשר הם רוצים (בדרך מכבדת), בידיעה ברורה שזכותו של האחר לסרב וכו'.

"והגדת לבנך ביום ההוא" מחויבים אנו לשוחח עם ילדינו, ההלכה קובעת שעלינו לספר ולהורות לחנך את דור ההמשך, כל אחד בדרכו, תוך כדי התחשבות באישיות, בתכונות, בצרכים ובמניעים, וכל זאת, בכדי להעביר את המסר שבמסורת בצורה מובנית ואופטימאלית לכל. זו התקשורת הטובה ביותר בינינו לבין ילדינו - דור ההמשך, כאשר המסרים מובנים בדרך בה רצינו שיובנו ויועברו אליהם. "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה..." ארבע טיפוסי ילדים, לכל אחד יש תכונות ומאפיינים משלו כדי לבנות תקשורת יעילה שתהיה בה פעילות גומלין בין הורים לילדיהם, מן הראוי יהיה שההורים יבחרו ויתאימו את דבריהם לגיל ההתפתחות של ילדיהם ולאישיותם, קרי, שיתחשבו בהם, יגלו סובלנות כלפיהם, יקבלו אותם, יסבירו וידע לעזור להם להשתלב בחברה כל אחד לפי אישיותו, כך הם יביאו אותם לידי הבנה של אירועים בחייהם וידעו לבנות יחסי אנוש המבוססים על יחסי גומלין של שווים. הציווי הוא " והגדת לבנך " - לכולם , והכוונה לכל אחד מאתנו! זו פניה אישית לכל ההורים. כותבי ההגדה שהסתמכו על התורה [ ספר שמות יב - יג ] חילקו את אוכלוסיית הילדים שלנו לארבע קבוצות אוכלוסייה מייצגות, ואנו צריכים להסביר להם {לעצב את המסר - כנאמר "המסר במסורת") בדרכים שונות ומותאמות להם, זו דרכה של תורת חיים המתאימה לכל דור ודור ומורה להורים: "חנוך הנער ע"פ דרכו"... ולא ע"פ דרכך.

מרחיב האדמו"ר מפיאסצ'נה (בספרו "חובות התלמידים") באומרו: חינוך ילדים אינו צריך להתמקד במשמעת ובחובת הציות על בסיס מצוות כיבוד הורים אלא עיקרו הוא הטלת האחריות החינוכית על הילד. הילדים הם המחנכים של עצמם, ההורים משמשים להם יועצים נאמנים כדי לייעץ, לכוון או להורות להם את הדרך הנכונה.

נראה שהיום יותר מתמיד חשוב ש אנו ההורים נדע להעניק חיזוקים חיוביים לילדיהם על כישוריהם ובחירתם, כך שהורים יתייחסו לשאלות ילדיהם וישיבו להם תשובות כנות על שאלותיהם, אורח חיים כזה השומר ומטפח את זכותם של ילדינו להיות מוגנים מכל תופעה של אלימות פיזית או מילולית בבית ומחוצה לו. אחריות ההורים להעניק טיפול מתמשך רפואי, רגשי וכו', הורים יכבדו את זכותם של הילדים לשעות פנאי - לעיסוקיהם או תחביבם השונים, ראוי לשוחח עם הילדים בנימוס, כדי שאלה "יתאמנו" ויחקו את דרכי השיח של הוריהם, כך שהילדים יוכלו לבקש את אשר הם רוצים (בדרך מכבדת), בידיעה ברורה שזכותו של האחר לסרב, וכו'.

ילדים ראויים לאותם זכויות וכבוד אנושי כמו כל אדם אחר בחברה. לא עוד גברים שולטים בנשים ובילדים, אלא הקשר המשמעותי בין ההורים לבין עצמם וביניהם לבין ילדיהם מושתת על אהבה, אמון, הבנות והסכמות. היום עיקרון שוויון הזכויות לכל באי הבית צריך להיות חלק מאורח החיים שלנו יחד עם החובות שעל כל אחד מהדרים בבית למלא, כל בית ותרבותו, יש מי שבונה יחד עם ילדיו את ההסכמות המשותפות והחובות של כל אחד מבני הבית, ויש מי מההורים המעדיף להחליט עבור ילדיו. ככל שחינוך הילדים יהיה משתף יותר, מייעץ ולא בדרך של כפיה, יבין הילד ואח"כ המתבגר את תהליכי החיברות הנעימים לו, השוללים כפיה ומובילים להסכמה בין אנשים ,יחסים המושתתים על אמון בין אנשים מקרוב ומרחוק, כך תמומש זכותם של ילדים לחיות במשפחה ולהרגיש שייכים אליה, נכון יהיה לשוחח עם הילדים בבית ולהגיע איתם להבנות משותפות בכל הקשור לסדרי הבית, זכותם של ילדים לשוחח עם הוריהם, לא להסכים עם דעותיהם, אך חובתם לפנות אליהם בנימוס ובכבוד, כאן חבויה הזכות ל"הורים קשובים", אחריות ההורים להקשבה והתייחסות רלוונטית לדברי צאצאיהם "כשאני מספר לך משהו, ואתה כל הזמן רק "יופי, יופי" משיב, אני יודע שאתה בכלל לא מקשיב..." ("הילד הזה הוא אני" - יהודה אטלס).

משך חודשיים לא סיפרה שירה לאמה שחברותיה התעללו בה וקראו לה" מסריחה, מכוערת ..." כל בוקר עם הגיעה לכיתה. כל בוקר הגיעה מהוססת לשער ביה"ס ושם שיחקו בה חברותיה ככדור, דחפו לכאן ולשם, בליווי הקנטות ליוו אותה לכיתה. חודשיים ישבה ילדה בת תשע דוממה בכיתה. חששה להצביע, חששה לדבר. בסתר ליבה קיוותה שאכן עוד כמה ימים והעניין יפסק. לאחר כחודשיים החלו להופיע כאבי בטן כל בוקר, מיחושים בראשה ובחלקי הגוף האחרים. הוריה הבינו אז שלילדה מצוקה כל שהי בביה"ס והיא ממענת לספר עליהם. פעם אפילו ציינה שלא התכוננה למבחן. רק לאחר שההורים פנו לביה"ס, ונעשה בירור בכיתה, הבינו ההורים את העוול שנגרם לבתם, את חוסר האונים וההשפלה שחוותה.

תלמיד הושהה מתיכון בו למד, כי סרב להוריד מפניו פירסינג שטרח עליו יום קודם לכן, הוריו לא ידעו עד שמחנכת הכיתה לא התקשרה להורי התלמיד לעבודה ובישרה להם שבנם נעדר כבר שבוע מביה"ס. תלמיד אחר "נזרק" מביה"ס כיוון שאחר באופן קבוע במשך שבועיים, מידי בוקר. להורים נודע רק אחרי מספר שבועות, כאשר היו ב"סידורים" בעיר בשעות הבוקר ופגשו אותו שם מסתובב עם ילקוט על גבו...

אמא אחת כתבה לי מכתב בו סיפרה שבנה לא יוכל להמשיך את לימודיו בתיכון בו למד, כי המנהלת לא אוהבת את צורת דיבורו, והיא מבקשת את עזרתי...

ההורים סיפרו שהם עובדים שעות ארוכות כדי לתת יותר לילדיהם, יותר ממה שהיה להם כילדים, הם טענו שהם חברים לילדיהם והכל גלוי ופתוח בבית, ובכל זאת ההורים הופתעו... והם כמו ילדיהם חסרי אונים היום... ומנסים להבין, מדוע בחר הבן לענוד פירסינג?... או מדוע אחר לא סיפר להם על איחוריו... מדוע אחר הנער לביה"ס יום-יום? כיצד קרה שבמשך שנת לימודים נער אחר ענה בבוטות למורים, עשה בכיתה כבשלו... החביא את המכתבים שהתקבלו בבית מביה"ס? ...מה קרה בתקשורת בין הצעירים להורים, אם לדבריהם "הכל פתוח וגלוי"?...

בטוחתני שההורים אוהבים את ילדיהם, אך לא הבינו את החבות הגדולה שלהם כהורים, - כמחנכים, כבוגרים המתמודדים עם ערכים מתנגשים בין הבית למחוצה לו. יחסים הנעים על התנגשויות ערכים בין הבית לחברה ברחוב, אנו חייבים לחשוב אחרת - להבין שמערכת יחסים המושתת על הבנה ואמון בין הורים לילדים תביא אותנו, את כולנו להיות מאושרים יותר ובטוחים שילדינו ייבחרו בדרך הטובה והנכונה עבורם, הורים - כ"חברים" ולא כשליטי משמעת וסדר, לא עוד חוסר ידיעה על הנעשה בחיי ילדינו, אלא מעורבות אכפתית ואוהדת לבחירות שלהם.

יחד עם זאת עלינו להיות מודעים שקיים היום פער בתפיסת הערכים הבסיסיים בתחומי: סובלנות, שיתוף, אמון וכבוד הדדי בכללי התנהגות נאותים.

סובלנות משמעותה כיבוד התחושות האישיות, התחשבות בדעותיו וברגשותיו של כל אדם, במיוחד של המתבגרים הצעירים, סובלנות" - אמר הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון שמגר - "אינה סיסמא לצבירת זכויות, אלא אמת מידה להענקת זכויות לזולת". זכויות האדם מסמלות ערכים מרכזיים שכל חברה חייבת לקחת בחשבון כאשר היא מארגנת את הסדריה החברתיים.

באמנת האו"ם למען הילד משנת 1989 נאמר: "מדינות חברות יבטיחו לילד המסוגל לגבש דעות משלו את הזכות להביע דעות אלו בחופשיות בכל העניינים הנוגעים לו, ויתנו לדעותיו של הילד משקל ראוי, בהתאם לגיל ולמידת בגרותו" אמנת האו"ם לזכויות הילד, סעיף 12 א' ומהו אותו משקל ראוי - אותה הזכות להקשבה, להתייחסות, לשיתוף בבניית הבנות משותפות בהתאם לגילו ולמידת התפתחותו, אך החובה הנגזרת מההורים היא: להעניק לילד אהבה, בית חם ומגוון ממרחבי תרבות,התנסויות,דרכי שיח,הכוונה, ובמיוחד את הזכות ברשות לשגות והזכות להצליח.

כשאנו מדברים על חובת ההורים להיות קשובים לילדיהם, הכוונה, שחובתינו היא לזמן שיחות, ליצור הזדמנויות לשיחות על מרחב נושאים שילדינו מתעניינים בהם, ובאמצעותם להבין את הקול הפנימי של הילדים, לנסות להבין את דרכי המחשבה שלהם, את מה שהם לא מספרים לנו בגלוי.

בצד זכויות האדם הטבעיות לכל האנשים בעולמנו קיימים חובות הנגזרות מהזכויות ואחריות המבוגרים היא לחנך את הצעירים לאחריות אישית ואחריות חברתית כזו שתעצב התנהגות אנושית בה ידעו כולם לתת ולקבל זכויות אדם .

האני מאמין החינוכי של שלמה המלך מבוסס היה על החובה והמשמעת. האב חייב לחנך את בנו; הוא היודע והוא הדורש והוא הסמכות, ואולי משום כך התפלגה הממלכה, בנו רחבעם לא האזין למצוקות עמנו, לצרכים הייחודיים לאותה התקופה, ולכן בחר חלק גדול מהעם ללכת אחרי מלך אחר שהתחשב בהם ונתן להם מנת גשמיות לאלוהות. קרי, רק אם נאזין לצרכיהם של ילדינו, נשתף אותם בהחלטות, נקשיב למצוקות וניתן להם מענה ריגשי כזה שיעורר אמון בדברי ההורים, רק אז יתנו בנו ילדינו אמון ויאותו לשנות מדרכיהם. אך ראוי לזכור שבתוכנית חינוכית זו חייבים לקחת את עמדות שני ההורים בתהליך הבניית האמון ולא להקל ראש אם אחד מהם טוען ההיפך מהשני, הרי כך ההתנהגות הרצוייה לא תהיה מצוייה.

רק אם נבין מהו היחס המקרב את הילדים להורים, ונדע כהורים לערוך "בדק בית" ונתקן את הראוי, נוכל לדרוש: "נצור בני מצוות אביך, ואל תיטוש תורת אמך"

מאז להיום
משחר ימי היסטוריה ילדים נולדו כחלק מההתהוות החברתית. חינוכם התמקד בצייתנות לעולם המבוגרים והם היו "עפר לרגליהם", נטולי זכויות אדם, עזרו להוריהם מגיל צעיר מאוד בפרנסת הבית. לילדים בעלי מום לא ניתנה הזכות לחיות, והתפיסה החינוכית של הספרטנים הייתה נתפסת בעינינו להתעללות בילדים. בימי הביניים הסתיימה תקופת הילדות בגיל שבע - כי אז רכשו להם הילדים שליטה בשפה. ילדי המעמד הגבוה זכו בשפה מופשטת יותר ומיומנויות של כללי התנהגות חברתיים על אף ששידרו צייתנות מוחלטת לחברת המבוגרים היו מעטים שהעזו לומר את מחשבותיהם, ואז חוו מנת בידוד חברתי ומשפחתי, אי שם במעלה ביתם.
עד לסוף ימי הביניים, לא הייתה כלל מודעות חברתית לילדים, או הייתה מעט מאד. היה צריך לחכות לתקופת הרציונליזם כדי לגלות את הילדים כמנהיגים של מחר.

השפעותיה של המילה הכתובה ומאוחר יותר האמצעים הטכנולוגיים קירבו את המידע לקהלים רחבים יותר, קרי, לשכבה הסוציו אקונומית הגבוהה, בעוד בני המעמד הנמוך נשארו בבחינת בורים. המוסדות והחוקים הפרידו את הילדים מהעולם והכניסו אותם לעולם פרטי, סגור. הסגר זה של הילדים מסייע בידינו להבין מדוע לא קויימו אז זכויות ילדים ומדוע אנו משתדלים להגן עליהם...
עם קיומם של בתי ספר,אחריות ההורים התפתחה וציפיותיהם מהילדים גברו, אך מקומם של הילדים עדיין היה בחזקת נשלטים,ללא התחשבות בצורכיהם הייחודיים או ברצונותיהם.,מטרת החינוך הייתה הפיכת של הילדים למבוגרים היודעים לדחוק סקרנות אישית, המחקים התנהגותם של המבוגרים.
המידע נשלט ע"י המבוגרים, והם אשר החליטו מה להעביר וכיצד להעביר את המידע. המידע הוא זה שהפריד בין המבוגרים והילדים, המידע