ההצעה לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית, עלתה לראשונה לדיון בינלאומי רציני במסקנותיה של ועדת פּיל: באפריל 1936 מינתה ממשלת בריטניה ועדת חקירה מלכותית שיצאה לארץ ישראל (שהיתה נתונה באותה העת תחת שלטון המנדט הבריטי) על מנת לחקור את אירועי המרד הערבי. במסקנותיה קבעה ועדת פיל כי המשך המנדט הבריטי על ארץ ישראל אינו יעיל, ועל כן הציעה לחלק את הארץ ולהקים בה שתי מדינות: יהודית וערבית. אזור שלישי יועד להשאר תחת שלטון בריטי.

 

מסקנות ועדת פיל והמלצותיה נדחו על ידי ההנהגה הציונית וההנהגה הערבית-פלסטינית כאחד. בספטמבר 1937 הודיעה ממשלת בריטניה על מינוי ועדה חדשה (ועדת וודהד) לשם בדיקת מסקנות ועדת פיל. בנובמבר 1938 הגישה ועדת וודהד את מסקנותיה, בהן נקבע כי תוכנית החלוקה שהציעה ועדת פיל אינה מעשית. הוועדה דנה לאחר מכן במספר תוכניות חלוקה חלופיות, אך לבסוף קבעה כי לא קיימת קיימת אפשרות מעשית לחלק את א"י לשתי יחידות מדיניות יציבות מבחינה בטחונית וכלכלית, זאת בשל העירוב בין שתי האוכלוסיות (היהודית והפלסטינית) והתנגדות הפלסטינאים לחלוקה.

 

בשלהי 1938 קיבלה ממשלת בריטניה את מסקנות ועדת וודהד והודיעה על ביטול תוכנית החלוקה וכינוסה של ועידה יהודית-ערבית-בריטית לגיבוש פתרון חלופי. בראשית 1939 התכנסה בלונדון ועידת סנט ג'יימס. במרס 1939 הסתיימה הוועידה ללא תוצאות.

 

ביולי 1943, עם הטיית הכף במלחמת העולם השנייה לטובת בעלות הברית, הציע ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל לשוב ולדון בהצעה לחלק את א"י לשתי מדינות. ביולי 1943 הוקמה ועדה ממשלתית בריטית שיועדה לתכנן את פניו של המזרח התיכון בסוף המלחמה (ובכלל זה של א"י). בינואר 1944 הגישה הוועדה תוכנית על פיה יוקמו במזרח התיכון ארבע מדינות עצמאיות חדשות: מדינה יהודית, מדינה לבנונית-מרונית, מדינת ירושלים ומדינת "סוריה רבתי". גבולות המדינה היהודית נקבעו על בסיס תוכנית החלוקה של ועדת פיל. מימוש התוכנית נתקל בקשיים פוליטיים ובינלאומיים ולבסוף בוטל סופית עם נפילתה של ממשלת צ'רצ'יל (1945).