education - חינוך פרסי ישראל

עדכוני rss

 
 
 
 
 
 
 
 
נימוקי השופטים
 

פרופ' מיכל נאמן החלה את פעילותה באמנות בשנות השבעים, בתקופת האמנות המושגית, המחשיבה את הצד הרעיוני של האמנות על פני מיומנויות טכניות מסורתיות. תקופה רדיקלית זו, על תובנותיה, עומדת בבסיס היצירה שלה מאז ועד היום, והיא הולידה את אחד מגופי היצירה היחודיים, החידתיים והמקוריים ביותר באמנות הישראלית.

עבודותיה של נאמן מעלות שאלות פילוסופיות וקיומיות, והן עשירות בציטוטים מתחומי ידע מגוונים, "גבוהים" ו"נמוכים". אך למרות ההתכוונות האינטלקטואלית של היוצרת, היא משכילה לברוא ליצירות חיים נסתרים משל עצמן ובכך הן הודפות את התבונה שמוליכה אותן וחושפות תחתיה מיתוס ומאגיה. שתי המערכות – התבונית והמאגית – מלוות את עבודתה מראשיתה ועד היום.

ביצירתה של נאמן, דימויים חזותיים נמצאים במאבק מתוח עם שפה כתובה ויוצרים עולם שסוע מתוכו, לא יציב ובעל פוטנציאל אלים, שמתחזה לעולם מובנה. התמונות רוויות בהמצאות חזותיות, בהומור ובפרדוקסים, אך אלה יוצרים פיצול, אימה וחרדת גורל.

המפתח להתגבשות השפה המיוחדת של מיכל נאמן עד אמצע שנות התשעים היה פירוש מרחיק לכת של הקולאז', טכניקת ציור שנולדה עם המודרניזם. בטכניקת הקולאז' הודבקו על מצע הציור פריטים שונים מן החוץ והשתלבו בו. אצל נאמן החיתוך, האיחוי והשסע בין דימויים ולשון הפכו מאמצעי טכני לדרך לחשיפת אמִתות על אודות האמנות והעולם.

בראשית דרכה, בעבודות הקולאז' של שנות השבעים, נאמן יצרה – או שאלה מן החוץ – את בסיסו של עולם הדימויים שלה, יצורים כפולי פנים ומתעתעים שהתפתחו והשתנו לאורך השנים: הדג ציפור, דימוי מיתי המאחד מים ושמים; גדי בחלב אמו, הבסיס המצמרר של האיסור המקראי; השפן ברווז ששימש את ויטגנשטיין בספרו "חקירות פילוסופיות" לדיון במגבלות התפישה. בשנים אלו השתמשה לראשונה בעבודותיה בתבניות הדקדוק העברי, כגון העיסוק באות ה' העברית: בהוראתה כה' הידיעה, בהוראתה האלוהית ובהוראתה הנקבית. ההוראות השונות מתחלפות ביניהן בעבודות, הנקבה עשויה להיקרא כאלוהית והאלוהים כנקבי.

נאמן הייתה מהאמנים הראשונים בישראל שהעלו ביצירתם נושאי מגדר, בין השאר באמצעות בחינת יחסה של השפה העברית לבניית זהות מינית. היא גם מהראשונים שהעלו שאלות תיאולוגיות ביצירה באמצעות השפה. השיבוש של "אדוני צבאות", אחד משמות האלוהים, ל"ה' צבעים", שם שמחליף צבא בצבע, באמנות, התפתח למוטיב מרכזי בציור שלה.

בשנת 1974 יצרה את "העיניים של המדינה", מיצב על חוף ימה של תל אביב. בעבודה זו ציטטה חייל מלוחמי הקרב הקשה על החרמון שאמר: "אמרו לנו שהחרמון הוא העיניים של המדינה". העתקת הסיסמה מהחרמון אל חוף הים התיכון תועדה בתצלום והייתה לאחת העבודות הפוליטיות הידועות של האמנות המושגית בישראל.

בשנות השמונים פנתה לציור שהתנער ממסורת הציור המודרני הטהור, כעין "ציור מושגי", שהמשיך את הקולאז' בדרך ציורית לקונית ויצר מראה של חידת ציור גרפית.

באמצע שנות התשעים חל שינוי דרמטי בציור של נאמן, שינוי המורגש ביצירתה גם היום. את פעולת החיתוך דמוית הקולאז' החליפה פעולה של כיסוי ועיטוף פני השטח של הציור ברצועות נייר דבק. כך נוצר ציור אבסורדי, ציור מסכה, כיסוי שמכסה על ציור מוסתר, בלתי נראה או אולי לא קיים – מכסה על הריק. המהלך הציורי הנוכחי, שהוא מהלך פורמלי, לכיד, עקבי, מייצר מצב של "הסתר פנים", של התגלות המבוששת לבוא. הפורמלי הופך לפטאלי.

פרופ' נאמן מלמדת במדרשה לאמנות בבית ברל מאז 1977. היא העמידה דורות של תלמידים הרואים בה מורת דרך לחשיבה נועזת ולא שגרתית על אמנות. השפעתה ניכרת על התפתחות האמנות בישראל.

על כל אלה מצאה הוועדה את פרופ' מיכל נאמן ראויה לקבל את פרס ישראל.

השופטים:

פרופ' פנחס כהן גן, יו"ר
גב' שרה ברייטברג סמל
פרופ' רות לורנד

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  02/05/2014