education - חינוך פרסי ישראל

עדכוני rss

 
 
 
 
 
 
 
 
נימוקי השופטים
 
 

אידה פינק, סופרת ישראלית הכותבת בשפה הפולנית, תושבת ותיקה של העיר חולון, נמנית עם השורה הראשונה של סופרי העולם אשר בגין גורלם האישי, כישרון הכתיבה המופלא שלהם ומחויבותם המוסרית הייתה השואה לנושא המרכזי של יצירתם הספרותית – כמוה כפרימו לוי, כאהרן אפלפלד, כאימרה קרטס וכאלי ויזל.

 

פינק היא בראש ובראשונה אמנית הסיפור הקצר – לעתים הקצרצר – והיא שייכת לעלית המצומצמת של היוצרים הפועלים בתחום זה במחצית השנייה של המאה העשרים. סיפוריה מצטיינים בהבעה מדויקת וחסכנית, כמעט נזירית, במסירה מרוכזת ודחוסה של תחושות וחוויות ובתבונה מבנית רבה. בתור שכאלה סיפוריה מתגלים ככלי ביטוי רב עוצמה לתיאור הזוועה שפקדה את יהדות אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה, שהוא הנושא שפינק אינה מרפה ממנו והוא איננו מרפה ממנה אף לא לרגע. כל סיפור מסיפוריה הוא בגדר "רישום לקורות חיים", כהגדרתה של הכותבת עצמה, ובאמצעות ה"רישום" הזה – המאופק, המרומז, המושמע תמיד בקול דממה דקה -  נחשפים קטעי מציאות ושברי מראות מתוך היום-יום של החורבן, שצירופם יחד מעמיד בדרך מיוחדת מאוד את הכרוניקה של התקופה. פינק – כלשונו של הסופר דן צלקה  - היא "מורת דרך אל התופת", והיא מובילה את הקורא אל רגעי הפחד שבמחבוא, אל ההמון הנאסף בשעת בוקר בכיכר השוק, אל האקציה של הזקנים, אל ברכת הבטון שנדונים למוות מושלכים אליה, אל מראה המשאיות המכוסות ברזנט הדוהרות ברחובות העיר ומסיעות יהודים לכיוון לא ידוע, אל תמונת העגלה היוצאת מבניין היודנראט ורובצים עליה, "כמו עכברים קטנים אפורים", הילדים המובלים אל מותם.

 

הסיפורת של פינק, הניזונה ביסודה מחוויות אישיות ושגרעינה אוטוביוגרפי, חושפת בפנינו ברגישות עצומה את עולמם של הקרבנות חסרי הישע, אך היא מגלמת במיומנות לא פחותה את התבהמותם של המקרבנים, את אכזריותם של משתפי הפעולה ואת שפלותם המוסרית של מי שעמדו מנגד. כמי שחוותה את השואה בפולין וכסופרת הכותבת בשפה הפולנית יש בפינק דריכות מיוחדת לחלקם של הפולנים בשואה: היא מאזכרת אמנם גילויים של חסד, אך מאירה ללא רחם צדדים אפלים ביחסם של הפולנים כלפי היהודים ואת מיקומם בזירת הרצח. "אמרו שאנחנו אכלנו את כל הפֵרות שלנו כשעוד היו ירוקים, ושטוב עשינו, כי מי יודע מה יהיה אתנו בחורף", סיננו זה לזה השכנים הפולנים ערב המלחמה בסיפורה הנודע "הגן המפליג למרחקים". רבים מסיפוריה של פינק מתמקדים בדמותו של הניצול או בדמותה של הניצולה, ויחד אתם היא נוברת שוב ושוב "בעיי החורבות של הזיכרון" ומנסה מצד אחד לשחזר את שברי המציאות של ימי המלחמה ומצד אחר להאיר את מלוא הכובד של משא הזיכרון, המוסיף ומכתיב לאורך זמן את תוואי הקיום של השורדים.  

 

מאז שנות השבעים החלה הסיפורת של פינק להופיע בעברית – תחילה בתרגומיו של בנימין טנא ובהמשך בתרגומיו של דוד וינפלד. יצירותיה הפכו במהרה לחלק מרפרטואר הקריאה של הישראלים, שהשואה הייתה לגביהם – בוודאי בעשורים האחרונים – מרכיב מרכזי של זהותם. בתוך כך זכתה פינק למוניטין בין-לאומי – לא

 

רק בפולין, שבה התקבלה יצירתה בהתלהבות גדולה, אלא גם בארצות רבות אחרות, שסיפוריה תורגמו ללשונותיהן, והוענקו לה כמה פרסים רבי יוקרה, בכללם פרס אנה פרנק. גם בארץ וגם בחוץ לארץ התקבלה פינק – הכותבת מזה למעלה מחמישים שנה – כאחד המייצגים האותנטיים והרלוונטיים של השואה, כאמנית הממשיכה את המסורת הגדולה של הסיפור הקצר, הקלאסי והמודרני וכיוצרת המונעת על-ידי הומניזם עמוק העושה את סיפוריה לביטוי נוקב של מחאת האדם אל מול גילויי הרוע האנושי בעידן של מלחמה ורצח עם - מחאה שהיא, אידה פינק, יודעת להמציא לה את המילים הנכונות. 

 

על כל אלה מצאה ועדת השופטים את הגב' אידה פינק ראויה לפרס ישראל בסיפורת לשנת תשס"ח.

 

 

השופטים:

פרופ' נסים קלדרון, יו"ר

פרופ' דן לאור

פרופ' אבידוב ליפסקר

פרופ' חיה שחם

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  15/08/2012