"הגבר מייצג הן את החיובי והן את הניטרלי, כפי שמרמז השימוש הרווח בגוף הזכר לציון בני אדם בכלל; בעוד שהאישה מייצגת תשליל בלבד [...] הוא הסובייקט, הוא המוחלט ואילו היא האחרת." (סימון דה-בובואר, המין השני 1949.)
דבריה של סימון דה-בובואר נכונים עדין, לצערי, במידה רבה גם במציאות הישראלית העכשווית. מאז קום המדינה לא גדל במידה ניכרת, ובוודאי לא ביחס לחלקן באוכלוסיה, מקומן של נשים בעולם הציבורי בישראל, למרות שכישוריהן והשכלתן אינם נופלים משל גברים. ייצוגן בכנסת, במפלגות השונות, ברשויות המקומיות, בהסתדרות, בשירות החוץ, באוניברסיטאות ובעולם העסקים עדין לא מספק.
מעבר לסיבות מבניות המקשות על נשים בישראל להגיע אל עמדות הנהגה, חלק ניכר מהבעיה הינה תודעתית. המרחב הציבורי והמרחב הפרטי עדיין נתפשים כדיכוטומיים, וגברים עדיי נתפשים כבעלי תכונות 'טבעיות' המתאימות למרחב הציבורי, בעוד שנשים נתפשות כבעלות תכונות 'טבעיות' המתאימות למרחב הפרטי.
אך תפישה זו אינה טבעית כלל, אלא תוצר של הבניה חברתית. נשים מתחנכות לתפקד כנשים – על כל התכונות המתלוות לכך, וכך גם גברים. החיברות לתפקידי המיגדר נעשה בדרכים רבות. אנו רוכשים את המאפיינים האישיים שלנו, למשל, במשפחה, בתכני תקשורת ההמונים ובתרבות הפופולארית, וכמובן במערכת החינוך.
על כן כה חשובה פעילותו המודעת של משרד החינוך ליצירת תודעה שיוויונית בקרב התלמידים.
אם תשכיל מערכת החינוך להעביר מסר עקבי, ארוך שנים, ניתן אולי יהיה להתמודד עם התפישות המייחסות תכונות שונות מהותית לקבוצות אוכלוסיה שונות, המושרשות בכולנו.
יולי תמיר