education - חינוך מחשבת ישראל

עדכוני rss

 
 
 
 
 
 
 
 
ימי זיכרון ויום העצמאות
 

קינת דוד

רקע:  תבוסת ישראל במלחמה עם הפלישתים

שמואל א פרק לא (פסוקים א-ז)

א וּפְלִשְׁתִּים, נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל; וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים, וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים, בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ.  ב וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים, אֶת-שָׁאוּל וְאֶת-בָּנָיו; וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים, אֶת-יְהוֹנָתָן וְאֶת-אֲבִינָדָב וְאֶת-מַלְכִּישׁוּעַ--בְּנֵי שָׁאוּל.  ג וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל-שָׁאוּל, וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת; וַיָּחֶל מְאֹד, מֵהַמּוֹרִים.  ד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ, פֶּן-יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ-בִי, וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו, כִּי יָרֵא מְאֹד; וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת-הַחֶרֶב, וַיִּפֹּל עָלֶיהָ.  ה וַיַּרְא נֹשֵׂא-כֵלָיו, כִּי מֵת שָׁאוּל; וַיִּפֹּל גַּם-הוּא עַל-חַרְבּוֹ, וַיָּמָת עִמּוֹ.  ו וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו גַּם כָּל-אֲנָשָׁיו, בַּיּוֹם הַהוּא--יַחְדָּו.  ז וַיִּרְאוּ אַנְשֵׁי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-בְּעֵבֶר הָעֵמֶק וַאֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, כִּי-נָסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, וְכִי-מֵתוּ, שָׁאוּל וּבָנָיו; וַיַּעַזְבוּ אֶת-הֶעָרִים, וַיָּנֻסוּ, וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים, וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶן.

 

שמואל ב פרק א (פסוקים יז- כז)

יז וַיְקֹנֵן דָּוִד, אֶת-הַקִּינָה הַזֹּאת, עַל-שָׁאוּל, וְעַל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ.  יח וַיֹּאמֶר, לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה, עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר.  יט הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל, עַל-בָּמוֹתֶיךָ, חָלָל:  אֵיךְ, נָפְלוּ גִבּוֹרִים.  כ אַל-תַּגִּידוּ בְגַת, אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן:  פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים.  כא הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם--וּשְׂדֵי תְרוּמֹת:  כִּי שָׁם נִגְעַל, מָגֵן גִּבּוֹרִים--מָגֵן שָׁאוּל, בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן.  כב מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים--קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן, לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר; וְחֶרֶב שָׁאוּל, לֹא תָשׁוּב רֵיקָם.  כג שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם, לֹא נִפְרָדוּ; מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ.  כד בְּנוֹת, יִשְׂרָאֵל--אֶל-שָׁאוּל, בְּכֶינָה; הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי, עִם-עֲדָנִים, הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב, עַל לְבוּשְׁכֶן.  כה אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים, בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה--יְהוֹנָתָן, עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל.  כו צַר-לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן--נָעַמְתָּ לִּי, מְאֹד; נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, מֵאַהֲבַת נָשִׁים.  כז אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים, וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה.

 

 

  1. תארו את סיפור מלחמת ישראל והפלישתים.

  2. מה היו תוצאות המלחמה?

  3. כיצד הגיב דוד לאסון שפקד את ישראל?

  4. מדוע משווה דוד את שאול ויהונתן לנשר ולאריה?

  5. מדוע דוד פונה בקינתו אל "בנות ישראל"? מדוע הוא מציבן בניגוד ל"בנות פלישתים"?

  6. מדוע נבחר קטע זה להיקרא בפתיחת שידורי הרדיו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל?

 

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צח עמוד א

ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל ל"ו) ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל וגו'.

 

תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף לד ע"ב

אמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד

 

 

 

שפת אמת

חנוכה ופורים הם הארות מ(שלושת ה)רגלים. רק שלושת הרגלים המפורשים בתורה הם תורה שבכתב. ויש כנגד זה גם כן רגלים (שמקורם) מתורה שבעל פה. והם אורות המקבלים כדמיון (=בדומה ל) אור הלבנה הבאה מאור החמה כידוע. כן על ידי כוחן של בני ישראל בקבלתם (את) היום טוב כראוי. נשאר מכל יום טוב רשימה (=רושם בנפשו של האדם, בנפשותם של ישראל) בכנסת ישראל. ומכח זה הוציאה כנגדן רגלים אחרים. (כגון: חג ה) חנוכה (הוא) הארה מחג הסוכות. ו(חג) הפורים (הוא) הארה מחג שבועות. ומחג הפסח מקווים אנו להיות עוד כמו שכתוב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.

            (רבי יהודה אריה ליב מגור,שפת אמת, א',ישראל, תשי"ב, דרשת חנוכה תרמ"א, עמ' 214)

 

 

  1. מה הם הרגלים מן התורה?
  2. מה הם הרגלים מדרבנן? מה מקורם?
  3. אור החמה ואור הלבנה - מהו המשל ומהו הנמשל?
  4. לדעתכם, האם יום העצמאות הוא כחג שלישי מדרבנן? נמקו.

 

מרן הגר"ע אבורביע זצ"ל שהיה בקי בחישוב תקופות ומזלות זיכנו בחידוש נפלא:

 

מרן ה"בית יוסף", ר' יוסף קארו זצ"ל בשולחן ערוך אורח חיים סימן תכ"ח סעיף ג' הביא שכל חגי השנה נקבעים על פי ימי הפסח בא"ת ב"ש, דהיינו לדוגמא: באותו יום שחל בו יום א' של פסח – בו יחול תשעה באב.

 

וכן על זה הדרך:

 

א-ת      תשעה באב

ב-ש      שבועות

ג-ד       ראש השנה

ד-ק       קריאת התורה. שמחת תורה בחו"ל אסרו חג בארץ

ה-צ       צום יום הכיפורים

ו-פ        פורים החל לפני הפסח

 

על היום השביעי של פסח, יום קריעת ים סוף לא הובא סימן בשו"ע. ועל זה כתב בספרו "נתיבי עם" סימן תכ"ח סעיף ג':

"ובימינו זכינו לדעת ז-ע שיום השביעי של פסח הוא יום העצמאות". לב מלכים ביד ה' וקורא הדורות מראש, נתן בליבם לקבוע את יום העצמאות לפי התאריך העברי (ולא בלועזי) דווקא בה' באייר, שלעולם יהא כנגד גאולת מצרים, שביעי של פסח, וכימי צאתנו ממצרים אראנו נפלאות, אמן".

 

 

  1. מהו א"ת ב"ש?

  2. על פי א"ת ב"ש לאלו ימים רומזים ימי הפסח?

  3. האם מוזכר היום השביעי?

  4. היכן נמצא רמז ליום השביעי?

  5. מה היה המיוחד ביום השביעי של פסח בתורה? ומהן ההשלכות לתקופתנו?

  6. עיינו בפסקה של ה"שפת אמת" לעיל, מה המשותף בין הקטעים?

 

הרב נחום אליעזר רבינוביץ'

יום העצמאות הוא לא המדינה והמדינה היא לא יום העצמאות. ברור שיום העצמאות מסמל ישועה גדולה שלא היתה כמוה מזה הרבה דורות. אל לנו להיות כפויי טובה כלפי שמים. זכינו לראות קיבוץ גלויות שלא היה כמותו מעולם, כשהיום אנו זוכים לראות בארץ שישה מליון יהודים. הרי אם דבר כזה אינו נוגע ללבנו ולא נודה לשמים על קיבוץ גלויות כזה, אנו לא ראויים לרחמי שמים, רחמנא ליצלן. זה מלבד הנסים שעיננו רואות. הרי אנו יושבים כשמסביבנו אויבים מכל צד, כשכל הזמן משחיזים את חרבותיהם, וברוך ה' אף על פי כן המדינה משגשגת.

אם לא נגן על פיסת הארץ הקטנה שהנחיל לנו הקב"ה – מהי התקווה? אי אפשר לומר שאנחנו מתכחשים למדינה. מי שבוחר לצאת לגולה גוזר כליה על עצמו ועל צאצאיו.

אם אין מי שיעמוד על המשמר, גם נטורי קרתא לא יוכלו להתקיים פה.

צריך להבין שעם שלא יכול להגן על עצמו לא יוכל לעמוד בלי צבא, אויבינו מסביב לא ייתנו לנו לשרוד, וזה הדבר הפשוט ביותר, שבלעדיו אין אפשרות לחיים בשום מקום בעולם, ובוודאי לא פה. לכן הצבא הוא כורח חיוני וחייבים לשרת בו. אם לא נשרת בו, אנחנו כורתים את הענף שעליו אנו יושבים. במקביל, יש לחנך את ילדינו לכך שהצבא אמור להגן על עם ישראל וארץ ישראל, ולא חס ושלום להילחם נגד עמו. זה הגבול ואם כל החיילים יהיו חדורים באותה מודעות, אין ספק שלא יהיו עוד חורבנות.

(הרב נחום א. רבינוביץ', בשבע, גיליון מס' 185 פרשת ויקהל פקודי 23.3.06)

 

 

  1. מהי חשיבותה של קיום המדינה?

  2. מדוע השיבה לגלות היא כגזירת כליה?

  3. מהו הנס שבקיומה של המדינה?

  4. מדוע "אל לנו להיות כפויי טובה כלפי שמים"?

 

 

הרב שאול ישראלי

"ראשית צמיחת גאולתנו" הוא המטבע שטבעו רבני ירושלים וחכמיה, ובראשם מרן הגאון ר' צבי פסח פרנק זצ"ל, להגדרת תקופתנו. היה זה בכרוז שראה אור מטעמם בי"ד שבט תש"ט – בתוך השנה הראשונה לתקומת המדינה. באותם ימים גדולים ונשגבים עמד כל הציבור תחת הרושם של גילוי החסד האלוקי, שהגדרה זו אכן איחדה אותו מן הקצה אל הקצה. גם אלה משלומי אמונים, שעמדו הרבה שנים מנגד לתנועת שיבת ציון, בטענות ו"הוכחות" כי לא בזו הדרך תבוא הגאולה, כאילו הם המכתיבים לקב"ה את הדרך בה יקרב לנו אותה, גם אלה הכירו כי אכן תקופה גדולה היא אשר דורנו זכה לה.

לאחר השואה הנוראה שפקדה את בית ישראל, אשר כילתה שישה מיליון מעמנו במיתות משונות ומכונות כליה משוכללות, שואה אשר השאירה מאחוריה אודים עשנים של קהילות פורחות, בעלות מסורות רבות בשנים, מול שארית פליטה חסרת כל, אשר לא מוצאת מנוח לכף רגלה, ושערי הארץ נעולים על שבעה מנעולים של מדינת המנדט, הנה נתגלה לפתע עוגן הצלה בדמות מדינה עצמאית, אשר למרות לידתה בתמרות דם ואש, קמה ומכריזה קבל עם ועולם כי "עם ישראל חי, ויחיה לעולמים", וחופי הארץ פתוחים לרווחה לכל אשר בשם ישראל יכונה, והשעה הגדולה, אשר בכוחה להביא מזור לעם מעושק וממורט הנה הגיעה!

אז התנופף ברמה מעל כל בית בישראל הדגל הלאומי, וגם ציבור בני התורה מכל הגוונים לא ראו לנכון להסתייג ממנו.

          (הרב שאול ישראלי זצ"ל באחת משיחותיו בתוך: חמד"ת, גליון 6, (עורכים: מיכל דה-האן, עמליה לואין ), ניסן 2006, עמ' 6.

 

 

  1. מה המקור לרעיון כי המדינה היא "ראשית צמיחת גאולתנו"?

  2. מה  הגורם לאיחוד הציבור בישראל בימי הקמת המדינה?

  3. האם תחושות אלה מלוות אותנו גם כיום? נמקו.

 

הרב יהושע מקוטנא

"והיא (העליה לארץ ישראל) מצוה גדולה ואמנם גם לפי דעת הרמב"ן שחשב זאת למצות עשה מכל מקום בעיקר המצוה אינה אלא הירושה והישיבה כאדם העושה בתוך שלו, לכבוש ארץ ישראל שתהיה תחת ירושתנו, לא על ביאה ריקנית של עתה. וכבר המשילו האחרונים למצות עשה של אכילת מצה כי עיקר המצוה היא, האכילה ולקיחת החטים לשם מצוה, הלישה והאפיה אינה גמר מצוה. ומכל מקום בוודאי מצוה גדולה היא ועל זה נאמר 'גומל לאיש חסד כמפעלו', גם על הפעולה של מצוה מקבל שכר, ונאמר 'אשרי תמימי דרך': גם על הדרך של עושי מצוה יש בו שלמות. ואין ספק שהיא מצוה גדולה כי הקיבוץ (קיבוץ גלויות) הוא אתחלתא דגאולה ונאמר 'עוד אקבץ עליו לנקבציו' ועיין ביבמות ס"ד שאין השכינה שורה על פחות משתי רבבות מישראל. ובפרט עתה שראינו התשוקה הגדולה הן באנשים פחותי ערך הן בבינוניים הן בישרים בלבותם, קרוב לודאי שנתנוצץ אור הגאולה, אשרי חלקו והוא ממזכי הרבים".

          (הרב יהושע מקוטנא, ספר שאלות ותשובות, חלק יורה דעה סימן ט"ו)

 

 

  1. מה העיקר במצוות העלייה לארץ ישראל?

  2. מדוע קיבוץ הגלויות בזמנו של רבי יהושע מקוטנא הוא "אתחלתא דגאולה"?

  3. מה המאפיין את היהודים שעלו לא"י ומה המשותף להם?

  4. מהו ייחודם של "אנשים פחותי ערך" בזמנו של הרב יהושע מקוטנא?

  5. האם ניתן להשליך ממציאות ימיו על מציאות ימינו ביחס למדינת ישראל וליום העצמאות? נמקו.

 

מכתב ליצחק שדה

נשלח בשנת תרפ"ד מוורשה שבפולין ליצחק שדה (לנדברג) בירושלים

 

לתלמידי היקר יצחק לנדברג!

 

אז כשנפרדת ממני בירושלים בפעם האחרונה לא ישנתי כמעט כל הלילה.לא חדלתי מחשוב עליך ועל גורלך. מעולם ידעתי כי לגדולות נוצרת, אבל דרך זו שאתה הולך, ודרך הקודש היא, ישנן כל כך סכנות רבות ומכשולים רבים בגוף ובנשמה. מי יתנני יושב עתה בורשה ולומד עמך מזמן לזמן את "הכוזרי", את ה"תניא", או פשוט ספר ישעיהו (לא כמו שלומדים עתה ספר זה בארץ ישראל ע"ד בקרת המקרא וכ' וכ', דרך שוא ושקר כי אם פשוט בדרך שלמדו אבותינו ואבות אבותינו), ומגלה לך לעתים רחוקות מעמקי החכמה הא-להית שבזוהר הקדוש. אבל מה אני יכול לעשות לך עתה? ואני כאן בתוך הגולה ואתה יושב בירושלים עיר הקודש וסובר כי בחציבת אבנים לבד וכדומה עושים כל מה שצריך לעשות עתה. חציבת אבנים ובנין בתים בארץ ישראל דבר נורא ונפלא הוא, אבל צריך להסיע אבנים גם לבנין אחר לגמרי, לבנין מקדש של מעלה השוכן בתוך הנשמות שצריך לעדן אותו ולטפחו, וצריך לבנות את בנין היהדות ההרוס עתה על ידי התאחדות של חברים המבינים את כל גדלה של הסכנה הרוחנית הצפויה לנו עתה. ואיך להנצל מאותה הסכנה - הדרכים ארוכים, ארוכים מאד, כאורך הגלות. אבל סומך אני על האינטואיציה שלך ושתתעמק בדברי ותבין הגיגי. שולח אני בזה אקסמפלרים (עותקים) אחדים מהוצאותי האחרונות (כתובות ביהודית -עברית). קח נא מהם שלושה, קרא בעיון, ואם תמצא כי מדברים הם גם לנשמתך, התאמץ נא לאגד אנשים אחדים תחת דגלה של "יבנה". שואף אנכי עתה שתתאגד אגודה כזאת בארץ ישראל ותגש לבנין קבוצה דתית ישראלית ברוח הנביאים וקדושי עליון, והדברים עתיקים. כתוב לי דברים אחדים, כתוב בכל לשון שאתה שומע.

בנשיקות אמתיות,

הלל צייטלין

 

 

  1. מה דעתו של יצחק שדה על בניין בארץ ישראל?

  2. מה חסר להלל צייטלין?

  3. כיצד מבקש הלל צייטלין לתקן את המעוות?

  4. לדעתכם, דרכו של מי נכונה?

 

ד"ר מקס נורדאו
ד"ר מקס נורדאו  ממייסדיה של ההסתדרות הציונית העולמית , שימש כרופא ילדים בפריז.
בלילה השני של הקונגרס הציוני הראשון בבזל , נאם נורדאו בגרמנית נאום ארוך, בו שילב כמוטו פעמים אחדות את שלוש המלים של ירמיהו הנביא:"ושבו בנים לגבולם".
כאשר נשאל על ידי ציר צעיר מירושלים, ד"ר יהודה האז, איך הגיע אדוני לפסוק הזה ועוד בעברית, הרי זה לא תאם את הרקע החינוכי שלו, הסביר ד"ר נורדאו:
את המילים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי ופעילותי הציונית. אדם שאינני יודע את שמו. אדם שהיה ילד כבן 8 או 10 שנים כאשר פגשתיו.
ומעשה שהיה כך היה: לי יש קליניקה לילדים בפריז. נכנסה אלי אישה מהגרת מפולין, שביס לראשה וילד כבן 8 או 10, חיוור פנים, חולה זה שלושה שבועות. הומלץ בפניה להביא אותו אלי. אני לוקח כרטיס לפתוח למטופל החדש, ומנסה לדובב אותו בשפת המדינה, אך הוא בקושי מגמגם צרפתית. אני שואל את אמו, שגם היא חלשה מאוד בשפה, והיא עונה: הוא לא לומד בבית ספר רגיל הוא לומד ב"חדר". זה בית ספר ליהודים. נזפתי בה קשות. כך רק מביאים לאנטישמיות – טענתי. פתחנו בפניכם, פליטים מפולין, את שערי המדינה, מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן? היא התנצלה שהוא עוד צעיר, שבעלה שייך לדור הישן, אבל הוא עוד יגדל וילמד בגימנסיה וידע את השפה. אני בזעם שואל את הילד: ב"חדר" הזה, מה למדת? ואז השתנה הילד, אורו עיניו, ביידיש שאני מהגרמנית שלי הבנתי, אמר לי מה למד בפעם האחרונה בחדר. "יעקב", הוא אומר, "על ערש דווי, מזמין ת יוסף, מצווה עליו, משביע אותו, מתחנן בפניו, אל נא תקברני במצרים. יש מערת המכפלה, אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה, שם קברתי את לאה, ונשאת אותי ממצרים וקברתני בקבורתם, ואני בבואי מפדן מתה עלי אשתי בארץ כנען, בדרך, בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך בית לחם"...-"מה פתאום, באמצע הבקשה של יעקב הוא מספר לו קבר רחל?!", אומר רש"י..." – וזה הכל הילד הזה מדבר, בן 8 או 10, ומביא דברי חז"ל – "שהרגיש יעקב אבינו צורך להתנצל בפני יוסף ולומר: אני מטריח עליך טרחה כזאת, לשאת אותי ממצרים לחברון. אני עצמי לא טרחתי לאמא שלך, לרחל, את הטרחה הזאת, למרות שהייתי קרוב מאוד, על יד בית לחם...קברתי אותה בדרך. אבל לא באשמתי ולא רשלנות הייתה זו. ריבונו של עולם רצה כך. הוא ידע: רב הטבחים של נבוכדנאצר עתיד להוביל את בניה של רחל, את בני, לגלות בית ראשון, ואז היא תצא מקברה ונהי בכי תמרורים שלה יישמע. רחל מבכה על בניה ואלוקים יענה לה: מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ויש תקווה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם".
"אני" מספר ד"ר מקס נורדאו, "לא ידעתי את נפשי", הסבתי את פני לחלון, כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותיי זולגות, אמרתי לעצמי:"מקס, הלא תבוש ולא תיכלם? אתה אדם משכיל,  נחשב כאינטלקטואל, עם תואר דוקטור, אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך, מכל כתבי הקודש הללו כלום. ופה, ילד חולה, חלוש, מהגר, פליט. והוא מדבר על יעקב ועל יוסף ועל ירמיהו ועל רחל, כאילו תמול שלשום, הכול חי לנגד עיניו!" מחיתי את לחיי לפני שהסבתי את פני אליהם, ואמרתי בלבי:"עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם יש לו עתיד מזהיר".
בעיתון של סוף אותו שבוע, סיים ד"ר נורדאו את סיפורו, ראיתי מודעה:"מי שגורל העם היהודי חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו ומי שמחפש פתרון, נא להתקשר לחתום מטה לטכס עצה. ד"ר תאודור הרצל". מיד נעניתי.
"כשהקמנו את הקונגרס הראשון, וכובדתי לנאום בו, ריחפה לנגד עיני דמותו של הילד, שאת שמו אינני זוכר, אבל את המילים האלה לא אשכח לעולם, כי הן בסיס הציונות, הן בסיס היהדות: ושבו בנים לגבולם!"

(מעובד מתוך הספר "עזר הרב" פרופ' אברהם שמואל יהודה, בתוך חמד"ת,מינהל החינוך הדתי, חשון תשס"ז אוקטובר 2006 עמ' 6)

 

 

  1. היכן התחנך ד"ר מקס נורדאו?

  2. האם היה אדם דתי?

  3. מדוע התרגש ד"ר נורדאו?

  4. האם ראוי להכליל את ד"ר נורדאו בין החוזרים בתשובה? נמקו?

  5. מי יותר עצמאי בדעותיו הילד או ד"ר נורדאו? נמקו.

 

הרב אלישע אבינר
המאבק לחופש
מאז שהאדם החל להיות מודע לעצמו, הוא חותר בהתמדה להשתחרר מכבלי העבדות.
 באלפי כבלים כבדים היה כבול האדם הקדמון, ורק לאחר מאמץ מצטבר של דורי דורות הוא הצליח לנפץ את חלקם או להשתחרר מהם. האדם הקדמון היה עבד לאיתני הטבע שהכתיבו לו את קצב חייו.
בפניהם הוא עמד חסר אונים. שקיעת השמש "כיבתה" בפניו את העולם, השמש הלוהטת של הקיץ ייבשה את מימיו החיוניים, הברק פגע בו, בעלי החיים טרפו אותו ואסונות הטבע זעזעו אותו. האדם היה עבד לסביבתו, אבל שאיפתו לחופש לא ידעה גבול, והוא יצא למלחמה נגד הטבע, הוא יצר ובנה, "גילה" את האש, יצק בברזל ובנחושת, "תובל קין לוטש כל חורש נחושת וברזל", חידש ופיתח עד למהפכה התעשייתית ולטכנולוגיה המתקדמת של המאה שלנו. בכל מקום על פני תבל שבו הטכנולוגיה חדרה, האדם חש "משוחרר" מאימת חוקי הטבע.
האדם הקדמון היה עבד לבני מינו. בתוך עולם של חוקי טבע כובלים, האדם לא חש כל רע בשעבוד חברו ובשלילת חופשו. מצב זה נמשך מאות דורות, עד קרוב לתקופתנו. השאיפה לחופש הלכה והתחזקה ואתה ההבנה שכשם שהאדם זכאי להשתחרר מחוקי הטבע, כך הוא זכאי להשתחרר מהיד המשעבדת של בני מינו.
האדם הקדמון היה עבד לצרכים הטבעיים של גופו – רעב, עייפות, תחושות, רגשות. אבל גם מכבלי הגוף שאף האדם להשתחרר וכמעט עלה בידו. הוא פיתח שורה ארוכה של טכניקות רפואיות ושל חומרים כימיים המאפשרים לו לברוח ממגבלותיו הגופניות.
האם יש רע בכל זה? האם יש רע בשאיפתו המתמדת של האדם לחופש ולחירות? האם יש שלילה כלשהי בהצלחותיו המזהירות של האדם בתחום זה? – לא. המלחמה בעבדות, לכל צורותיה, היא מטלה שהקב"ה הטיל על האדם "ויברך אותם, ויאמר אליהם: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". אל תהיו כבושים ומשועבדים לארץ אלא כבשו אותה. זו מטלה וגם ברכה:"ויברך אותם...וכבשוה".
החופש המערבי
אבל בן תרבות המערב החליט לצעוד צעד נוסף: הוא שואף לחופש מוחלט – חופש מכל דבר, כולל שחרור מהמוסר. הוא רוצה להיות חופשי מערכים, כיוון שגם הציות לערכים הוא לדעתו סוג של שעבוד. הוא נטש את הדת כיון שהוא איננו רוצה להיות משועבד לאלוקים, הוא מחק את המוסר כיוון שהוא איננו רוצה להיות כבול בכבלים מוסריים.
אך, סוף כל סוף, אין אדם יכול לחיות בלא ערכים, אזי באיזה ערך האדם המערבי בכל זאת דוגל? - בחופש! הערך היחיד שהתרבות המערבית מכירה בו זהו החופש מערכים! זהו סיסמתה וזהו משענתה הרעיונית. כיום, אין בתרבות המערב אפילו ערך מוסרי אחד שנותר לפליטה: הדת, האמונה, המשפחה, האהבה, הצניעות הענווה, ההסתפקות במועט, העזרה לזולת – כולן נפלו קרבן לשחיטת "הפרות הקדושות" שהמערב עסוק בה בלהט כמעט כפייתי.
האדם המערבי חולם על גילוי "איי החופש", הוא מדמיין שהוא פוסע לקראת "עלמא דחירו" (עולם החירות). אבל זוהי אשליה אשליה! זוהי תרמית עצמית! האדם המערבי עדיין משועבד באלפי כבלים כבדים. הוא נותר עבד כמו אביו, האדם הקדמון. אמנם הוא השתחרר מכל מה שהיה "חוצה לו", אבל הוא השתעבד ליצריו. הוא עבד ליצר העריות שבו, הוא עבד ליצר האכילה שבו, ליצר הגאווה שבו, ליצר הטירוף שבו, הוא עבד לקטנוניות שבו, למידותיו המגונות, הוא עבד לרובד האפל שבאישיותו. בלקסיקון המערבי החליפו את המילה "יצר" במונח "דחף" ("דחפים"), אבל המהות לא השתנתה. את תיאור דמותו ניתן לסכם בנוסחא הבאה: חופש חיצוני שלצדו עבדות פנימית. אמנם עבדות מרצון אבל גם זו עבדות.
      (הרב אלישע אבינר, אשליה ושמה חופש   ).

 

 

  1. איזה חופש מהווה חופש אמיתי לפי הרב אבינר?

  2. איזה חופש מהווה אשליה לפי הרב אבינר?

 

 

 
 
 
    תאריך עדכון אחרון:  13/08/2010