education - חינוך פרסי ישראל

עדכוני rss

 
 
 
 
 
 
 
 
נימוקי השופטים
 

נולה צ'לטון מטביעה דרך הבימוי שלה בתאטרון ודרך ההוראה האינטנסיבית שלה בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב ובמוסדות אחרים חותם עמוק על החברה הישראלית, ומוכיחה כיצד האמנות יכולה להשפיע על חיינו בארץ ולהביא, כדבריה, "מעט אור בתוך החושך הגדול" – לא רק של אולם התאטרון אלא של הארץ והעולם שסביבו, שבתוכו, למענו ואף נגדו היא פועלת עשרות שנים. נולה היא יוצרת מעורבת, מחויבת, ביקורתית, פוליטית וחברתית, אשת תאטרון נדירה מסוגה בתאטרון הישראלי כיום. בחירותיה האמנותיות כבימאית, כמורה מופלאה ונערצת וכמחנכת לעולם אינן מכסות באסתטיקה חלקלקה, מתקתקה ומסחרית על אמירות קשות, כאלה המעוררות אותנו רגשית ותודעתית; אמירות המזמינות צדק במקום צדקנות, חסד וחמלה במקום התחסדות. אמירותיה מקדמות נוכחות, תנועה, מילים וקול למדוכאים.

 

היא עושה תאטרון, השונה מטלוויזיה, כי הוא תובע נוכחות חיה, אחריות למה שנעשה בחלל ובזמן משותף לשחקנים ולקהליהם. נולה מעלה על הבמה דמויות מקופחות, כדי שמעבר למרקעי הטלוויזיה נדע שהן קיימות באמת וסובלות, ולא רק ממדרג צפייה נמוך. ברוח גדולי התאטרון בעולם ובארץ נולה צ'לטון יוצרת תאטרון תרפויטי, מתקן, המדבר אתנו, לא רק "אלינו". בעקבות ברטולט ברכט שומעים אותה אומרת: "אתם, שתצופו אחרי המבול שבו טבענו אנחנו, חשבו, כשתדברו על החולשות שלנו, גם על זמנים אפלים, שמהם אתם חמקתם, ניצלתם, התפרפרתם..." נולה, ממייסדות התאטרון הישראלי הדוקומנטרי, המעורה במציאות, מזכירה לנו את דברי פדריקו גרסיה לורקה: "אומה שאיננה מעודדת את התאטרון שלה, אם לא מתה כבר, הרי היא נוטה למות… תאטרון שאינו חש את דופק המאורעות המשתוללים… אינו זכאי לקרוא לעצמו תאטרון, אלא אולם בידור או מקום המיועד לביצוע אותו דבר נורא הנקרא 'להרוג את הזמן'." רוב ההצגות של נולה נענות לדבריו של ולדימיר מתוך מחכים לגודו של סמואל בקט: " האם ישנתי כשהאחרים סבלו?" מאז הגיעה ארצה בתחילת שנות השישים, נולה אינה ישנה. אנשי שוליים מקופחים כלכלית, מגדרית, אתנית ושאר מיני נישול ודיכוי, מצאו בנולה צ'לטון מין "גודה" רגישה, ערנית ואכפתית שבאה לעזור, ככל יכולתה, ולו במעט, כמו טיפת מים צוננים על אבן לוהטת.

 

בהצגת דו קיום [1970] עולה שוועתם של ערביי ישראל על הבמה. מהצגת קריזה [1977] נשמע מבטא ישראלי-מרוקני בעיירת פיתוח. נוער במצוקה זכה לנוכחות באופניים לשנה ואחר כך עלו נשים מוכות [1981], הומלסים [2003], חורף בקלנדיה – סיפורו של מחסום [2005], פרויקט הבדואים [2008], דארפור בבית [2009].  כמורה וכמחנכת עבדה נולה עם עשרות מחזאים ובימאים, שחקנים, מעצבי במה, מוסיקאים ואנשי תנועה, ממובילי התאטרון הישראלי כיום, כמו עודד קוטלר, יהושע סובול, איציק ויינגרטן, מוני מושונוב וסנדרה שדה, חנה הכהן, שלמה בר-אבא, מרים גורצקי, ג'טה מונטה ואחרות ואחרים, הממשיכים ללמוד ממנה ולצדה, מהחרון המניע אותה ומלהט האמירה שלה. יוצרים אלה קידמו את התאטרון החשוב, המעניין, בעל המשמעות בישראל – לא את הבידור לשמו, כיוון שנולה נתנה קול למיעוטים והפכה את הנסתר המדוכא לגלוי יותר ומשוחרר. בשילוב מיוחד במינו של עדנה-אין-קץ עם זעם חילוני-קדוש, נולה ממשיכה לשמש דוגמה ומופת לאנשי תאטרון, העוסקים ביחסים בין הכתוב למוצג, בין המציאות לבדיון; להכשיר שחקנים המתלבטים בין האני האמיתי והחמקמק של עצמם לבין דמויות המקופחים, שהן מגלמות ומגלמים מתוך הזדהות עמוקה ומחויבות לניסיון לשנות את המציאות דרך התאטרון של נולה, שהוא דימוי ולא דימוי בעת ובעונה אחת ובעזרתו. בתאטרון הצדק והחמלה של נולה צ'לטון אין פורשים לגמלאות.

 

השופטים

 

הגב' ליא קניג, יו"ר

 

פרופ' שמעון לוי

 

מר זאב רווח

 

ד"ר הדסה שני

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  17/04/2013