לימודים והשתלמויות

1973: תואר ראשון בעבודה סוציאלית, אוניברסיטת חיפה

1976: תואר שני בעבודה סוציאלית, אוניברסיטת חיפה

1980: תואר דוקטור לבריאות הציבור ולאפידמיולוגיה פסיכיאטרית, אוניברסיטת

         פיטסברג, פנסילבניה, ארצות הברית.

תפקידים אקדמיים

1992-1982: מרצה במשרה חלקית, בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת

                  תל אביב

מ-1992:      פרופסור בבית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל אביב

1996-1994: ראש בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל אביב

מ-1996:       ראש מרכז אדלר לרווחת הילד ולהגנתו, אוניברסיטת תל אביב

2001-1998: ראש תכניות הלימוד המיוחדות, אוניברסיטת תל אביב

2002-1998: חברת המועצה להשכלה גבוהה

1999:          פרופסור אורחת, האוניברסיטה הלאומית של סינגפור

2000:          פרופסור אורחת, אוניברסיטת ארהוס, דנמרק

2006-2004: חברת המועצה האקדמית, מכללת תל אביב.

תפקידים אחרים

1975-1973: עובדת סוציאלית, מרכז השיקום "מגדל אור", חיפה

1976-1975: עובדת סוציאלית, התחנה להתפתחות הילד, משרד הבריאות,

                  חיפה

1986-1981: ראש מדור מחקר (בדרגת רס"ן), מחלקת בריאות הנפש, חיל

                 הרפואה, צה"ל

1992-1986: ראש ענף מחקר (בדרגת סא"ל), מחלקת בריאות הנפש, חיל

                  הרפואה, צה"ל

1994:          חברה בוועדה להפרעות פוסט-טראומטיות, מערכת המדריך

                  למחלות נפש (DSM), האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה

2000-1996: חברת מערכת, Journal of Traumatic Sterss

מ-2000:       חברת מערכת, כתב העת Trauma & Loss.                     

פרסים ומענקים בולטים

1991: מענקים מהמכון האמריקני לבריאות הנפש לחקר מצבם הנפשי של

         מפונים מלחמת המפרץ ולחקר טראומטיזציה משנית בקרב נשות הלומי

         קרב

1997: פרס לאופר לתרומה אקדמית יוצאת דופן במחקר, האגודה הבין לאומית

         לחקר  טראומה נפשית

2006: מענק של קרן האיחוד האירופי למחקר של שנים עשר מרכזים בנושא

         אשפוז בכפייה

2008: מענק הקרן הלאומית למדעים לחקר כאב כרוני, תפיסת כאב ופוסט-

         טראומה אצל פדויי שבי (עם רות דפרין)

2008: מענק הקרן הדו-לאומית למדעים לחקר השפעות ארוכות טווח על פדויי

         שבי (עם מריו מיקולינסר ועם פיליפ שאפר).

מחקרים/ספרים ופרסומים

ספרים שכתבה

1993:    Combat Stress Reaction: The Enduring Toll of War

1995:    Coping with War-Induced Stress: The Gulf War and the Israeli Response

ספרים בעריכתה

1999:    Post Traumatic Stress Disorder, A Lifespan Developmental Perspective (with A. Marker and M. Schuntzwohl)

2002: נכות נפשית: היבטים רפואיים, חברתיים ושיקומיים (עם א' בלייך)   

2004: הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות (עם צ' זליגמן)

2007: ילדות בצל השואה (עם ג' צ'ייטין).

כמו כן פרסמה פרופ' סולומון יותר משלוש מאות פרקים בספרים, מונוגרפיות ומאמרים בכתבי עת מקצועיים מן השורה הראשונה.

* * *

"עבודה סוציאלית מציבה לפני המטפל אתגרים כבדי משקל בהתמודדות עם מצוקות ועם טראומות. זו עבודה שיש בה  תסכול רב, כי המשאבים תמיד קטנים מדיי, והכלים שעומדים לרשות המטפל מוגבלים. הדרך שלי להתמודד עם אתגר זה היא יצירת בסיס ידע", אומרת פרופ' זהבה סולומון, חוקרת בכירה באוניברסיטת תל אביב ומומחית בעלת שם עולמי בחקר ההתמודדות עם שבי ועם תגובת קרב.

זהבה סולומון נולדה בהרצליה ב-1950 וגדלה בכפר שמריהו. "כבר מגיל צעיר היה לי ברור שאפנה למקצוע טיפולי. כבת בכורה לאם ניצולת שואה שמעתי ממנה הרבה על חוויותיה ועל חשיבותה של העזרה ההדדית במשפחתה להישרדותם", היא מספרת.

לאחר סיום התיכון התגייסה סולומון לגרעין נח"ל, ושם נפגשה עם אוכלוסיות מצוקה שלא הכירה עד אז. "צירפו אלינו צעירים מאזורי מצוקה שגדלו בעוני רב ובלי הורים. זה היה מפגש מעצב מבחינתי", אומרת סולומון. "אחרי הצבא העדפתי את לימודי העבודה הסוציאלית על פני פסיכולוגיה, כי רציתי לסייע לאנשים המתמודדים עם טראומות ועם מצוקות בעולם האמיתי, הבין-אישי, ולא רק בעולמם הפנימי".

עם סיום לימודיה באוניברסיטת חיפה עבדה סולומון במרכז לשיקום נכים ובתחנה להתפתחות הילד. "עבודת השטח הבהירה לי את גודל האתגר של העובדים הסוציאליים ועד כמה חסרים בתחום הזה משאבים וידע, והחלטתי לפנות למחקר". את הדוקטורט היא עשתה באוניברסיטת פיטסבורג שבארצות הברית, ושם פנתה לתחום האפידמיולוגיה הפסיכיאטרית – חקר ההיבטים החברתיים של תחלואה נפשית. בעבודת המחקר שלה, אצל פרופ' אוולין ברומט, עסקה בנושא שילווה אותה כל חייה המקצועיים – אירועים טראומטיים והשלכותיהם בעתיד. "בדקנו את התמודדותן של אמהות עם התאונה בתחנת הכוח הגרעינית ב-'Three Mile Island', וגילינו כי לנשים שעברו טראומה קודמת ושהיו להן פחות משאבים חברתיים היה קשה יותר להתמודד עם הלחץ ותחושת הדחק פעפעה להורות".

ב-1981 שבה סולומון ארצה והתגייסה למדור המחקר במחלקת בריאות הנפש של צה"ל. זמן קצר אחר כך פרצה מלחמת לבנון, והיא הניעה את קציני בריאות הנפש למעקב אחרי חיילים עם תגובת קרב. "אחת התרומות החשובות שלנו הייתה הגילוי כי טיפול מיידי לאחר

הטראומה מצמצם את השפעותיה לטווח ארוך". בהמשך יזמה סולומון מחקר מהפכני, שחרג מתחומו הישיר של צה"ל ובחן את השפעתה של תגובת הקרב על בני משפחתו של החייל. "לטראומה כזאת יש השפעה רבה על בנות הזוג של הלוחמים ועל ילדיהם. ראינו  שיש נשים ההופכות לנפגעות-משנה, אף שהן לא השתתפו בעצמן בלחימה". המחקר הזה שינה את תפיסת הטיפול של מערכת הביטחון, וסל השירותים לנפגעי תגובת הקרב כולל כיום בחלקו גם טיפול בבני המשפחה.

בראשית שנות התשעים התחילה סולומון לעסוק בקבוצה ייחודית של לוחמים – פדויי השבי. "עד אז לא היה מחקר מסודר בתחום, לא ידעו מהו המחיר הרגשי, הגופני והתפקודי שהם משלמים על השבי בהמשך חייהם", אומרת סולומון. "הזמנו את כל פדויי השבי מחילות היבשה ממלחמת יום הכיפורים להשתתף במחקר, שהניב תובנות רבות על הקשיים שהם מתמודדים עמם ועל דרכי הטיפול בהם". אחד ממשתתפי המחקר, יואב בן דוד, הפיק על פדויי השבי את הסרט "ערים בלילה", שהוביל להקמת עמותה בשם זה. לבקשת חברי העמותה ממשיכה סולומון לייעץ להם בתחום המחקרי.

ב-1992 הושאלה סא"ל סולומון מצה"ל לאוניברסיטת תל אביב, וב-1996 פרשה מהצבא והתקבלה לסגל בית הספר לעבודה סוציאלית. היא המשיכה לעסוק בסוגיות הקשורות לשבי ולתגובת קרב, ועסקה רבות גם בקבוצות שחוו טראומות אחרות, כמו נפגעי טרור וניצולי שואה. "בשל הרקע האישי שלי, אחד המחקרים המרגשים ביותר עבורי היה על הלומי קרב שהוריהם ניצולי שואה", היא מספרת. מחקריה עוסקים רבות גם בילדים, והיא הקימה באוניברסיטה את מכון אדלר לחקר ילדים בסיכון, ועמדה בראשו עד לעת האחרונה. 

פרופ' סולומון הדריכה עשרות תלמידי מחקר, והיא משתדלת להעניק לתלמידיה את היחס שקיבלה ממדריכת הדוקטורט שלה. "קבוצת המחקר שלנו היא כמו משפחה", היא אומרת. "השאלות של הסטודנטים תמיד מחייבות אותי לבדוק את עצמי, ויש המון הנאה בנתינה ובליווי שלהם לדרך עצמאית".

"אף על פי שהעבודה הסוציאלית מלווה בקשיים ובאתגרים רבים, יש סיפוק עצום מן ההצלחה לשנות דברים", אומרת סולומון. "פעם היה קשה עוד יותר לסבול מפוסט-טראומה במדינת ישראל. היום יש יותר ידע, פחות דעות קדומות, יותר תמיכה ומשאבים, ובעיקר יותר הבנה וקבלה. עם זה, האתגרים עדיין רבים".