"המגמות הבולטות בשירי ויזלטיר ניצבות נגד המגמות הבולטות בשירת הדור שקדם לו. מול איפוק רגשי מופיע בשיריו ביטוי לא מאופק, הנקשר בתמונת עולם רוויית אלימות המופנית כלפי המשורר, ואף של המשורר עצמו. כנגד ההימנעות מפתוס מציג לא אחת ויזלטיר שירה פתטית, וכנגד ההקפדה על לשון ספרותית מהוקצעת ונורמטיבית הוא נוטה לחספוס לשוני ולשימוש בלשון דיבור ואף בסלנג. מול המגמה שרווחה אז להתעלם מן הביוגרפיה של המשורר, ויזלטיר הוא משורר ביוגרפי מובהק, וכנגד הנטייה להימנע מן הפוליטי ויזלטיר הוא משורר פוליטי מובהק ובשיריו הוא מבטא תפיסה בתר-ציונית של מהות החיים בארץ הזאת"(נסים קלדרון באנציקלופדיה העברית, כרך מילואים ב').

בכך יצר ויזלטיר לשון שירה חדשה ורפרטואר שירי חדש, שנודעה להם השפעה רבה על משוררים אחרים בשנות ה-60, ה-70 וה-80.

מאיר ויזלטיר נולד במוסקבה ב-1941, והוא בן זקונים להוריו ריבה ונתן. אביו היה בנו של סנדלר, ואילו אמו הייתה בת למשפחת תלמידי חכמים אמידים המתייחסת לר' לוי יצחק מברדיצ'ב. במוסקבה השתקעו הוריו של מאיר ב-1920, לאחר שברחו מביתם בעיר ז'יטומיר באוקראינה. שנות ילדותו של מאיר עברו בתוך הטלטלה הגדולה של מלחמת העולם. אביו גויס לצבא האדום, וכשהיה מאיר בן שנה, נפל אביו בחזית לנינגרד. יתר בני המשפחה, ובהם אמו, סבתו ואחיותיו, פונו ממוסקבה הנצורה, ועשו את מרבית שנות המלחמה בנובוסיבירסק. אחותו הבכורה, בתיה, נישאה למשה, יהודי מפולין, חייל יהודי-פולני, משוחרר מן הצבא האדום. בתום המלחמה, ובמסגרת הרפטריאציה של אזרחי פולין שברחו בשנות המלחמה לברית המועצות, התירו הסובייטים גם למאיר לשוב עם אחותו ועם בעלה לפולין. אמו נשארה הרחק מאחור, בכלא הסובייטי.

היא נכלאה בשנת 1945 באשמת שווא שהעלילו עליה, סחר ברכוש צבאי, ונידונה לשש שנות מאסר. מאיר יזכה לראות שוב את אמו רק בשנת 1956, לאחר שנות ניתוק ארוכות. "כשעזבנו את ברית המועצות" - אומר ויזלטיר - "לא יכלנו לדעת שכעבור חודשים אחדים תזכה בחנינה בזכות היותה אלמנת מלחמה. בקשותיה הרבות להצטרף אלינו נענו בשלילה, ופתאום, דווקא במבצע סיני, קיבלה רשות יציאה".

מפולין המשיכו בני המשפחה ב"דרך הבריחה", עד שהגיעו בראשית 1947 לגרמניה, למחנות "שארית הפלטה", ולבסוף התיישבו בעיר ויסבאדן ליד פרנקפורט, באזור הכיבוש האמריקאי. מאיר למד בבית ספר גרמני רגיל, ונוסף לכך למד עברית ותורה אצל מורה  פרטי. בחודש מאי 1949 הם עלו ארצה, ומ"מחנה עלייה" ליד חיפה נשלחו לבית העולים בבית ליד. מאיר בן השמונה הועבר למוסד "אונים" בכפר סבא, וממנו לקיבוץ רמת השופט. התחנות הבאות בדרכו אל התערותו בחברה הישראלית היו בנתניה, ומגיל 14 בתל אביב.

בספרו החדש, "שירים איטיים", הרואה אור בימים אלה, הוא נותן ביטוי לחוויית המולדת שלו בשיר "הרחק ממסדר הדגל":

הרחק ממסדר הדגל

הָיָה מָתוֹק, אָפֵל וַחֲמַצְמָץ

מִתַּחַת לָעֳפָאִים הַנְּמוּכִים

שֶׁל עֲצֵי הֶהָדָר הַכְּפוּפִים

סְבִיב עֵין הַתְּכֵלֶת וַאֲבִיחַיִל.

קָרָאתִי לָזֶה מוֹלֶדֶת.

לַצֵּל הַמֵּקֵר מִן הָעֵץ,

לְראשֵׁי הַשָּמוּטִי הַכְּבֵדיִם

הַמֻּטָּלִים סָבִיב לִי,

הֶפְקֵר מִתְנוֹצֵץ וְרָווּי,

הַרְחֵק מִמִּסְדָּר הַדֶּגֶל,

קָרָאתִי מוֹלֶדֶת.

זֶה הָיָה מִזְמָן. מִין אַקְט פִּירָאטִי

שֶל יֶלֶד אֶחָד שֶמָּצָא

דָּבָר שֶלּא חִפֵּשׂ.

את שירותו הצבאי עשה מאיר ויזלטיר במסגרת חיל האספקה. הוא לא חיפש קריירה צבאית, והעדיף ללמוד בשעות הערב משפטים בשלוחה התל אביבית של האוניברסיטה העברית. אך בשל סכסוך עם מפקדיו נאסר עליו להמשיך וללמוד במדים, והלימודים נקטעו. לאחר שחרורו מן הצבא עלה ויזלטיר לירושלים, ובמשך שנתיים למד באוניברסיטה פילוסופיה, היסטוריה כללית ואנגלית.

יותר משלמד באוניברסיטאות למד ויזלטיר בעצמו. הוא אוטודידקט שהגדיר לעצמו את מה שחשוב לו או מעניין אותו באמת. כתלמיד תיכון הוסיף לעצמו תחומי לימוד נוספים על אלה שבתכנית הלימודים. הוא התחיל לקרוא ספרות אנגלית באופן עצמי, ואז גם החל לכתוב שירים.

מאיר ויזלטיר רואה את עצמו כתל אביבי מובהק. שיריו מתמקמים במקום שהוא בחר בו, בתל אביב כמובן. אבל בפעילות תרבותית החל דווקא כסטודנט בירושלים. הוא ניסה להקים שם תיאטרון סטודנטים, אך הניסיון לא עלה יפה. הוא היה גם שותף להוצאת הגיליון היחיד של "קילטרטן", ובמסגרת זאת פרסם, בחוברת נפרדת, את הפואמה שלו, "טיול באיונה". באותה תקופה נוצרה החברות ההדוקה שלו עם המשוררים הצעירים יונה וולך ז"ל ויאיר הורביץ ז"ל. הם גיבשו יחדיו חבורה ספרותית שהתקיימה עד סוף שנות ה-60 וערכו ערבי שירה מעוררי עניין בתל אביב ובירושלים.

עם התרבות העולמית נפגש ויזלטיר בלונדון ובפריז, כששהה שם שנים אחדות (בשנות ה-60). הוא אמנם "חי מן היד אל הפה", אבל הצליח להרחיב את היכרותו עם ספרות המאה העשרים, עם האמנות הפלסטית, עם התיאטרון ועם קולנוע. הוא קרא שם שירה צרפתית, רוסית, איטלקית, ספרדית ויוונית מודרנית. המפגש הזה עם התרבות החדשה בנוסח אירופה חידד אצל מאיר ויזלטיר את חושיו כמשורר ישראלי תל אביבי חדשן.

כמשורר המבקש להשפיע לא הסתפק ויזלטיר במה שהשיג באמצעות שיריו. הוא סבר כי מסגרת חשובה מאוד היא המסגרת של כתבי העת הספרותיים שבהם אפשר לקדם מגמות כמו הוצאת השירה הישראלית מן המודרניזם המהוסס של שנות החמישים וכן לקדם יוצרים מן הזן החדש שאינו כבול בקונצנזוס הפוליטי והתרבותי הקודם. לכן, בצד הוצאת ספרי שירה, עסק גם בהוצאת עיתונים ספרותיים. העיתון הספרותי "פשיטא" החזיק מעמד רק שני גיליונות. אחר כך, בינואר 1969, בא תורו של "גוג - גיליונות שירה". כתב העת "סימן קריאה" יצא לראשונה בשנת 1972, והוא מציין סימן דרך בספרות העברית החדשה ככתב עת מרכזי המבקש להיות במה לספרות המתהווה ולעסוק, כמשקל כנגד להוצאות הספרים הוותיקות והשמרניות, בהוצאה לאור. שותפו של ויזלטיר במפעל הזה היה מנחם פרי. לאחר שהוצאת "דביר" התלבטה זמן רב אם להוציא לאור את ספר השירים החדש של ויזלטיר "קח", הוחלט להוציאו באמצעות "ספרי סימן קריאה". השותפות בין ויזלטיר לבין מנחם פרי לא עלתה תמיד יפה, ובמשך שנות השבעים פרש ויזלטיר מ"סימן קריאה" וחזר אליו פעמים אחדות.

מאיר ויזלטיר אינו מסתפק בספרי השירה שהוא כותב, בכתבי העת הספרותיים שערך או בעבודתו כעורך שירה בהוצאת "עם עובד" שאפשרה לו לגלות ולטפח יוצרים חדשים. הוא מרבה לפרסם מאמרים בעניינים אקטואליים בעיתונות הישראלית, והוא גם לא נרתע מהשתתפות בהפגנות. בשנת 1968 ארגן, יחד עם חנוך לוין ועם יוסף מונדי, הפגנה בתיאטרון "אוהל" במחאה על אופי התיאטרון הישראלי, נעצר והועמד לדין, והוטל עליו קנס כספי.

לחברה הישראלית מאיר ויזלטיר תורם גם בתרגום שירה עולמית. גולת הכותרת של מפעל תרגומיו הוא, לפי שעה, הלבוש העברי החדש והמודרני שהוא הלביש לשישה מחזות של ויליאם שיקספיר.