ציוני דרך בחייה

1955-1953: תלמידה בכפר הנוער "הדסים".

1955:         עזבה את הלימודים באמצע כיתה י' כדי להתקבל לבית הספר הדרמטי של "הבימה".

1956:         השתתפה בהצגה ראשונה ב"הבימה" – "בעור שינינו" (הורדה לאחר החזרה הגנרלית).

1958:         פוטרה מ"הבימה".

1958:         התחילה את העבודה הקולנועית (בסרטי פרסום והסברה).

1963-1959: שחקנית בתיאטרונים שונים, ובהם "הקאמרי", "האוהל" ו"סמבטיון".

1960:         תפקיד ראשון בקולנוע, בסרט "חולות לוהטים".

1965-1963: לימודי משחק בארה"ב: אצל אוטה האגן ("סטודיו HB"), בבית הספר של לי שטרסברג

                 ובגלריה של מורים פרטיים בכל מקצועות התיאטרון.

1965:         חזרה לתיאטרון "הקאמרי".

1966 ואילך: נטשה את התיאטרון "הקמארי" והפכה לשחקנית עצמאית (שיחקה מעל כל במה בארץ).

1986:         כתבה את ספרה הראשון, "הקיץ של אביה".

1987:         הצגת יחיד בעקבות הספר.

1988:         הופק הסרט בעקבות הספר.

1991:         כתבה את ספרה השני, "עץ הדומים תפוס", ובעקבותיו הופק הסרט.

2004-1998: חברת מועצת העיר תל אביב-יפו, מחזיקת תיק התרבות והאמנויות.

2003:         כתבה את ספרה שלישי, "אלכס לרנר דפי ואני", וספר נוסף: "ערגה ילדה מן החלומות".

סרטים

גילה אלמגור השתתפה בכ-50 סרטים, רובם ישראליים וחלקם זרים, ובהם: הבית ברחוב שלוש (מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר); החיים על פי אגפא; הצילו את המציל; הקיץ של אביה (על פי ספרה בשם זה; הייתה שותפה לכתיבת התסריט ולהפקה והשתתפה בו; הוצג ברחבי העולם, השתתף ב-25 פסטיבלים בעולם וזכה בפרסים); מבצע יונתן; מלכת הכביש (על פי רעיון שלה; הייתה שותפה לכתיבת התסריט); מצור (על פי רעיון שלה); עץ הדומים תפוס (על פי ספרה בשם זה; הייתה שותפה לכתיבת התסריט ולהפקה והשתתפה בו; ייצג את ישראל בפסטיבל קאן במסגרת האוסף "מבט מסוים" והשתתף בפסטיבלים בעולם); פורטונה; ליל סידה; שחור.

פרסים

במהלך הקריירה שלה גרפה גילה אלמגור פרסים רבים, ובהם: "כינור דוד" כשחקנית השנה בקולנוע ובתיאטרון (10 פעמים); פרס ראשון בפסטיבלי שיקגו ואטלנטה עבור "מצור"; "ורד הכסף" בקולנוע; פרס מרגלית כשחקנית השנה בתיאטרון; "מנורת הכסף" בקולנוע וכן כשחקנית השנה בקולנוע ב"הקיץ של אביה"; פרס רובינא על הצגת "הקיץ של אביה"; "שיבולת הזהב" - הפרס הראשון בפסטיבל ספרד ל"הקיץ של אביה"; פרס מפעל חיים בקולנוע (1990) בפסטיבל הסרטים הישראלי בניו יורק; פרס ראשון, "גרנד פרי" (1990), בפסטיבל בלגרד ל"הקיץ של אביה"; פרס "סינה קיד" בהולנד לסרט "הקיץ של אביה"; פרס השחקנית הטובה לשנות ה-90 על ידי האקדמיה; פרס וולגין בירושלים ל"עץ הדומים תפוס"; פרס המשחק הטוב ביותר לשחקנית ישראלית – תא מבקרי הקולנוע; אות הנשיא למתנדב  על התנדבותה למען ילדים חולים; פרס על תרומתה ההומנית לקהילה על ידי פורום הנשים הבינלאומי בארה"ב, I.W.F.; פרס על מפעל חיים של האקדמיה הישראלית לקולנוע; אשת השנה בתיאטרון עבור "קדיש לנעמי".

גילה אלמגור מופיעה מזה 48 שנים בתיאטרון, והשתתפה בעשרות הצגות וגילמה גלריה של תפקידים בקומדיות ובדרמות. על עבודתה בתיאטרון זכתה בפרסים רבים. היא מכהנת מזה שנים כשופטת בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים וזוכה לרטרוספקטיבות של סרטיה בסינימטקים ובמוזיאונים חשובים בעולם.

גילה אלמגור נשואה ליעקב אגמון. לזוג בן ובת ושישה נכדים.

גילה נולדה בפתח תקוה בשנת 1939. "נולדתי", היא מספרת, "4 חודשים לאחר רצח אבי בחיפה בידי צלף ערבי. אבי, שברח מגרמניה והגיע לכאן, היה בן 25 כשנרצח. אמי בת ה-23 – שהצליחה לברוח מפולין כשהיא משאירה מאחוריה שבט ענק שנכחד כולו על ידי הנאצים – נותרה אלמנה בחודש החמישי להיריונה. את התקופה המוקדמת של חיי עשינו יחד בבית יתומים לתינוקות בירושלים, ואמי עבדה שם בניקיון כדי להיות בקרבתי".

ילדותה של גילה עברה עליה בין מוסדות ילדים לבין הבית. בגיל 13 הגיעה לכפר הנוער "הדסים". שם, נוסף ללימודים ולעבודה בגינות הנוי, השתתפה בהצגות במסגרת החוג הדרמטי. על תקופה זו היא מספרת: "הייתי מאושרת שם. המפגש עם הטבע, עם החברים, עם המחנכים – כל אלה עיצבו את חיי בתקופה קצרה כל כך. באחת מחופשותיי צפיתי בהצגת תיאטרון. עד אז לא ידעתי שקיים מקצוע כזה, שחקן. אמרתי לעצמי: שם אני רוצה להיות, על הבימה. מאותו לילה השתנו חיי, ודבר לא עניין אותי עוד. למזלי היה לי מחנך נפלא, שהיה קשוב לאירוע הזה בחיי, והוא החל להדריך אותי בקריאת מחזות ובתולדות התיאטרון. ב'הדסים' אפשרו לי לעבוד בשבתות תמורת שכר שמימן כרטיסי תיאטרון שהיה מגיע באופן סדיר לנתניה. באקראי נודע לי שעומד להיפתח בית ספר למשחק בתיאטרון 'הבימה', ובבוקר אחד, במקום ללכת לעבודה בגן הנוי, ארזתי את התרמיל הקטן שלי, הנחתי בו שתי אבנים ודרדר למזכרת, נפרדתי מחברותיי לחדר, יצאתי ולא שבתי עוד ל'הדסים'. הגעתי לעיר הגדולה בלי להכיר נפש חיה, מצאתי עבודה וקורת גג ולאחר מאמצים וניסיונות שכנוע ניתנה לי האפשרות להיבחן, למרות גילי הצעיר. למרבה המזל התקבלתי ללימודים, ועוד לפני סיום שנת הלימודים הראשונה נלקחתי לשחק בהצגה שביים מורי ומנהל בית הספר – בנימין צמח."

הפעילות האמנותית של גילה אלמגור מגוונת מאין כמותה ומתפרסת על תחומים רבים: קרוב ל-50 סרטים; עשרות הצגות בכל התיאטרונים בארץ; תסריטים; ספרים; תקליטים; רדיו; תכניות יחיד; טלוויזיה. המגוון העצום הזה זיכה אותה ב-44 פרסים ואותות הוקרה. פרס ישראל מוענק לה על תרומתה היוצאת דופן בתחום הקולנוע. וכך היא אומרת על ההבדל בין התיאטרון לקולנוע: "זה כאילו אותו מקצוע, אבל לשניהם חוקים שונים. חוק הברזל בקולנוע: מה שפחות – זה יותר. המצלמה 'כועסת' כשאתה מגזים. היא לא מעכלת את זה. בגלל העובדה שאני עושה גם את זה וגם את זה מצאתי במשך השנים את הדרך שלי להופיע לפני המצלמה ואני מנהלת אתה סיפור אהבה."

מתוך רשימת הסרטים הארוכה שהשתתפה בהם ושיצרה האהוב עליה ביותר הוא "מצור". וכך היא אומרת: "זה היה רעיון שנולד אצלי והפך להפקה משפחתית. הסרט הופק על ידי בעלי, יעקב אגמון, והיו שותפים לו חברים. אפילו בננו עידן שיחק בו בתפקיד קטן. הסרט בוים על ידי האיטלקי ז'ילברטו טופאנו, ועשינו אותו מיד לאחר מלחמת ששת הימים. האופוריה הייתה גדולה, אלא שהמציאות הטיחה בנו את ההכרה שאין מנצחים במלחמה."

בד בבד עם פעילותה האמנותית רבת-ההיקף מצאה גילה אלמגור במשך כל השנים  זמן גם לפעילות ציבורית: פעילות באמ"י, שליחויות בעולם, יו"ר הסניף הישראלי של "אסיטג'", יו"ר סניף ת"א של האגודה למלחמה בסרטן ועוד. אך את עיקר החום היא משפיעה על ילדים חולים בפעילות של "קרן המשאלות של גילה אלמגור", שמטרתה רווחת ילדים חולים וילדים במצוקה, מילוי משאלות לבם והגשמת חלומותיהם. "הפעילות הזאת נמשכת למעלה מ-27 שנים, ועם הזמן הפכה הפעילות למען ילדים חולים למפעל חיי", היא מסכמת.