education - חינוך פרסי ישראל

עדכוני rss

 
 
 
 
 
 
 
 
נימוקי השופטים
 

הסופרת יהודית הנדל היא קול ייחודי, מרגש ורב עוצמה בספרות הישראלית. יכולתה לעצב את נפתולי נפש האדם הופכים את סיפוריה, המתרחשים בהוויה ישראלית טיפוסית, לסיפורים המגלמים חוויות נפשיות אוניברסליות.

כבר בקובץ הסיפורים "אנשים אחרים הם" (1950) וברומן "רחוב המדרגות" (1955) מתגלה רגישותה של יהודית הנדל אל האחר והחלש. להלכה הרומן "רחוב המדרגות" עוסק בלוחמים שחזרו ממלחמת השחרור ומנסים להתאקלם במדינה החדשה; למעשה זהו רומן המבשר את התפרצות הזעם של השכבות החלשות בישראל. לפני המהומות של ואדי סאליב, לפני שהתחדדו המתחים העדתיים והמעמדיים בחברה הישראלית, כתבה עליהם יהודית הנדל ברגישות, באמפתיה ובתחושת-בטן נכונה ונבואית. "רחוב המדרגות" הוא דוגמה קלסית לכך שהספרות עשויה להקדים את החיים.

ההופעה המחודשת של הרומן "החצר של מומו הגדולה" (1969) תחת הכותרת "החמסין האחרון"

(1993) גם היא הוכחה לעכשוויותה של יהודית הנדל ולרלוונטיות של כתיבתה המוקדמת והמאוחרת כאחד. בין שאר ההישגים הרחיבה הנדל ברומן זה את צורת הדיאלוג ה"אבסורדי", אותם דו-שיחים מקוטעים, מלאי פערים, המעניקים אופי הזייתי-חלומי ליחסים של הגיבור עם זולתו. בכוח סגנונה האינדיווידואלי המאופק ובכוח העיצוב המרשים שלה היא יצרה מציאות המתפרקת ומתגבשת לפרקים, מתפוגגת ונולדת מחדש משברי דברים ומרסיסי התנסויות.

 

ב"הכוח האחר" (1984) מימשה יהודית הנדל באופן קונקרטי וחד-פעמי את המפגש החמקמק שבין טקסט ספרותי לציור. בצד היותו של הספר המחשה ספרותית לאותו מתח ערטילאי, הוא גם תעודה אנושית מרתקת על שני יוצרים משתי אמנויות מקבילות החיים בכפיפה אחת. ב"הכוח האחר" הוכיחה יהודית הנדל שפואטיקה של כוח חלש לכאורה, אמפתי, "נשי", יכולה להתמודד ואולי גם לנצח את הכוח הגברי החזק. מאז שפורסם "הכוח האחר", מן היצירות המיוחדות של הסיפורת הישראלית, הפכה הנדל לנציגה המובהקת של "כתיבה נשית", שהיום היא-היא הכתיבה הדומיננטית בספרות הנכתבת בארץ ובעולם.

 

בספריה הבאים, "כסף קטן" (1988), "הר הטועים" (1991) ו"ארוחת בוקר תמימה" (1996), עיבדה יהודית הנדל, שכללה והעלתה למדרגה אמנותית עליונה את החומר החווייתי והתיעודי המצוי ב"הכוח האחר". את התהליך של עיבוד האבל האישי שלה על מות בעלה היוצר, תהליך שבא לידי ביטוי בכתיבת "הכוח האחר", השליכה הנדל על הזירה הלאומית שלנו. "הר הטועים" חושף את דמות אבלם של ההורים השכולים ושל משפחות השכול בישראל. יש להזכיר שכבר ברומן הראשון שלה, "רחוב המדרגות", עיצבה הנדל דמות אמינה וקורעת-לב של אם המתאבלת מדי יום ביומו על מות בנה החלל. ב"הר הטועים" הרחיבה הנדל את תמונת האם היושבת על המדרגות ומבכה את בנה לתמונה פנורמית-חברתית על אודות תרבות חשאית שהתפתחה בבתי-העלמין הצבאיים בארץ. הנדל, שהייתה הראשונה שחשפה את בעיותיה הנפשיות והסוציו-כלכליות של העדה המזרחית ביחס לממסד האשכנזי, הציבה על המפה התרבותית של הארץ עוד קבוצה-עדה שמקומה ביחס לממסד הגברי הרשמי אמביוולנטי ומסובך: עדת המשפחות השכולות או מה שקרוי אצלנו "משפחת השכול". הנדל חושפת את המתח בין הפסאדה הלאומית הדורשת אחידות (יוניפורמיות) בביטוי האבל, מגמה תרבותית "גברית", לבין ההורים השכולים החותרים לאינדיווידואציה של ילדם ואבלם, מגמה "נשית" של האבל.

 

מגוון הנושאים והתחומים שיצירתה של הנדל נוגעת בהם ושהיא מפתחת באופן ייחודי לה אינו פוסח על השואה. "ליד כפרים שקטים, 12 ימים בפולין" (1987) הוא תעודה מרגשת ואינפורמטיבית על מסעה של מי שנולדה בוורשה והובאה לארץ כילדה קטנה. זהו סיפור מסע עצור ומרגש על ה"שָׁם" שלה ושל עמה.

 

על היותה של יהודית הנדל "כוח אחר", חזק ומקורי בספרות העברית, שונה בתכנים ובדרכי העיצוב מבני דורה וכזאת שמבשרת את הבאות, שמגיעה בנושאיה הרבים לסמטאות צדדיות, לרחוב מדרגות ולבתי קברות שרוחשים בהם חיים אחרים, הרחק מדרך המלך הממלכתית; על היותה פֶּה וקול לדחוי, לסובל ולנכה; על היותה במידה רבה חלוצה בפנייתה ממרכז המפה החברתית אל שוליה, מן המוצק והיציב בחברתנו אל השביר, הרופף והנזקק; על היותה אישה יוצרת שממזגת בספריה חוויות נשיות וגבריות אותנטיות ואמינות, חוויות של פרטים כואבים וציבורים מדממים - על כל אלה מוענק לה פרס ישראל בספרות ליוצרים לשנת תשס"ג.

 

 

 

השופטים:

פרופ' הלל ברזל, יו"ר

פרופ' ניצה בן-דב

פרופ' עליזה שנהר

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  15/08/2012