שפ''י education - חינוך המינהל הפדגוגי

עדכוני rss

 
 
 
 
 
 
 
מסירת הודעה על מוות לתלמיד
 

תהליך טבעי של אבל כולל את השלבים: הלם, חרדה, כעס, תחושת אבדן וטעם בחיים, האשמה, געגועים עזים ולקראת סיום התהליך - השלמה


עם מסירת ההודעה וחלוף ההלם הראשוני ייתכן כי הילד יכחיש את האבדן. ההכחשה היא תהליך פסיכולוגי ונובעת משני מקורות:


(א) הכרתית - הקושי לקבל את העובדה שהאירוע אינו ניתן לשינוי.


(ב) רִגשית - ההצפה החזקה בכאב הפנימי שהאבדן גורם.

 

תופעת ההכחשה היא, בתחילה, ניסיון מובן ואנושי להִמנע ולדחות את עובדת המוות, משמעויותיה ואת הרגשת חוסר האונים והחרדה. הִמשכות של תגובה זו מעבר לזמן המקובל עלולה לדחות את התחלת תהליך האבל השלם ובכך לעכב את התלמיד מלקבל את עובדת המוות ולהתחיל את התהליך הדרוש לעיבוד האבֵל ולבניית תפיסת העולם שאינו כולל את המת.


הטיעון כי תלמידים צעירים הם "שבריריים" ועל כן יש לגונן עליהם מפני נושאים כאובים הקשורים במוות, הוא מיתוס. דווקא "הגנה" כזו (כגון: איסור על השתתפות בלוויה למרות בקשת התלמיד או איסור להיות בבית בעת השבעה) עלולה לצמצם את רמת תִפקודו ויכולתו להתמודד עם האבדן. לעתים "הגנה" זו נובעת מכך שלמבוגר עצמו קשה לעכל נושא זה, להעביר את ההודעה על המוות בצורה ברורה ולשוחח עם הילד על הנושא.

 

כאשר קיים צורך להעביר לתלמיד הודעה על מוות יש לנקוט בצעדים הבאים:

 

  • בעת מסירת ההודעה חשוב לבודד את התלמיד מכיתתו אל מקום בו תהייה לו פרטיות יחסית, לפחות לזמן הקצר שמיד אחרי קבלת ההודעה (חדר יועץ, חדר אחות וכו').

  • מצפים שתלמיד צעיר יבין במידה מספקת את מושג המוות כדי להצדיק מסירה מיידית של ההודעה. למרות שהתפתחות השפה ורמת המִשכל עלולים להשפיע על תפיסת המוות, עדיף למסור את ההודעה, על-פי עקרונות שלהלן.

    (לידיעה: בסביבות גיל 8 מתפתח מושג המוות במלוא משמעותו).

  •  ההודעה צריכה להִמסר לתלמיד על-ידי האדם הקרוב לו ביותר והזמין מיידית. אדם זה צריך להיות דמות סמכותית שבינו לבין התלמיד שוררים יחסי אמון הדדי (קרוב משפחה, מחנכת, מנהל, יועצת, אחות וכדומה).

  • יש לספר לתלמיד את אשר קרה בשפה ברורה ומותאמת לגילו, בשקט, ובאופן ישיר וחד משמעי. בבתי-ספר חילוניים רצוי מאוד להמנע משפה מטאפורית וסימבולים דתיים.

    בעוד שלכל שאלות התלמיד יש לענות באופן כן ביותר, יש להִמנע מתיאור פרטים לא הכרחיים, יחד עם זאת על מוסר ההודעה לא לפחד להביע רגשות ולהתייחס לרגשות התלמיד. שיחה בה יש מקום להבעת הרגשות "מאותתת" לתלמיד שבית-הספר הוא מקום המהווה תמיכה (כעת ובעתיד).

  • על מוסר ההודעה עצמו להיות בקשר ולעמוד לרשות התלמיד בזמן שאחרי קבלת ההודעה.

  • אין תגובות "נכונות" להודעה ויש לקבל ולהכיל כל תגובה שהיא מתוך שורה ארוכה של תגובות נורמליות. בשלב ההודעה ניתן להצביע על מספר תגובות שכיחות שהן: אי-אמון, בריחה ו/או התבודדות, בלבול, מבוכה (ואפילו צחוק), האשמה כלפי הזולת ואף האשמה עצמית. התגובה המתבקשת מצד המבוגר היא קודם כל לא להִבהל מתגובות אלו.

    חשוב לתת את הדעת לכך שאופני ביטוי שונים בקבלת הודעה על מוות, קשורים גם בגורם התרבותי: בקבוצות אתניות מסוימות הנורמה היא להגיב באופן מוחצן מאוד ובקבוצות אחרות: באיפוק ובריסון עצמי.

  • למגע גופני (למשל: הנחת יד על הכתף) יש לעתים השפעה מרגיעה, אבל יש להזהר מאוד: לא כל תלמיד יכול או רוצה בכך.

  • אם התלמיד שותק זמן ממושך, יש לומר לו כי "זה בסדר" לבטא את אשר על לִבו ובמחשבותיו, אולם אסור "ללחוץ" עליו לדבר. יש לזכור, כפי שצוין, כי בזמן שלאחרי ההודעה אין להשאיר את התלמיד ללא נוכחות מבוגר.

 

 

כאשר תגובת הילד היא חריגה וממושכת, יש להתייעץ עם איש מקצוע (פסיכולוג או רופא בהתאם לאופי התגובות) אולם, בכל מקרה יש להִמנע מהתערבות חיצונית ללא צורך ברור לכך, שכן זו מתייגת את הילד ועלולה לעכב את ראשיתו של תהליך האבל הנורמלי.

 

 

 
 
 
    תאריך עדכון אחרון:  14/03/2020