מתוך "אנאליזה ארגונית" כתב עת לייעוץ ארגוני, מכון צפנת, גיליון מס' 11 פברואר 2007
המוסדות שלנו, כאשר הם מתייחסים באופן מובהק לנושאים הקשורים לתהליך הלמידה, נשענים על ההנחה שלמידה היא תהליך אינדיווידואלי, שיש לה התחלה ויש לה סיום, שמוטב לבודד אותה משאר הפעולות שלנו, ושהיא תוצאה של הוראה.
בהתאם להנחה זו אנו מארגנים חדרי לימוד שבהם התלמידים – מופרדים מההפרעות של העולם החיצון, כך שיוכלו להקדיש את תשומת הלב למורה או להתמקד בתרגול; אנו מכינים תכניות אימון במחשב, המכוונות את התלמידים באמצעות מפגשים יחידניים לעבר תלי-תלים של מידע ותרגולת יישומית.
כדי לבצע הערכה של הלמידה אנו משתמשים במבחנים שבהם התלמידים יוצאים לקרב של אחד-על-אחד, שבהם הידע חייב להיות מופגן מחוץ להקשרו, כשבתנאים אלה שיתוף פעולה נחשב למעשה רמייה.
כתוצאה מכך חלק הארי מההוראה ומהאימון הממוסדים נתפסים, על-ידי מי שאמורים להיות הלומדים כאי-רלוונטיים, ורובנו יצאנו מהמסלול הזה בהרגשה שהלמידה משעממת ומייגעת, ושלא לכך אנו בנויים .
אם כך, מה יקרה אם נאמץ פרספקטיבה שונה, כזו הממקמת את תהליך הלמידה בהקשר של התנסות ממשית של מעורבות בעולם? מה יקרה אם נניח שהלמידה היא כמו כל רכיב אחר בטבע האנושי – כמו אכילה או שינה – שגם היא מקיימת-חיים ובלתי נמנעת, ושעם מתן הזדמנות אנו די טובים בה? ומה יקרה אם בנוסף לכך נניח שתהליך הלמידה במהותו הוא תופעה חברתית ביסודה, המשקפת את הטבע החברתי שלנו כיצורים אנושיים המסוגלים לרכוש ידע? איזה סוג הבנה תניב גישה כזאת ביחס לשאלה כיצד הלמידה מתרחשת ומה נדרש כדי לתמוך בה?
להלן אנסה לפתח את הגישה שהוצגה לעיל.
להורדת המאמר לחץ כאן 