למועד הזה כעת חיה את חובקת בן

לא תמיד קלה מלאכתו של המחפש את הקשר בין פרשת השבוע להפטרתה.

 נדמה כי בהפטרת פרשת וירא הקושי אינו רב.

הדמיון בין סיפור הריונה של שרה אמנו, לאחר שנים ארוכות של עקרות, לבין סיפורה של האשה השונמית במלכים ב' פרק ד בולט מאד.

כאשר באים המלאכים לאברהם מבשר האחד מהם: "שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך."

הכתוב מעיד על אברהם ושרה: "ואברהם ושרה זקנים בימים, חדל להיות לשרה אורח כנשים."

תגובתה של שרה השומעת את הבשורה פתח האהל: "ותצחק שרה בקרבה לאמר: אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן."

בהמשך הפרשה מסופר על הולדת יצחק: "וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר. ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו למועד אשר דבר אותו אלוקים. ואברהם בן מאת שנה בהוולד לו את יצחק בנו."

כאשר רוצה הנביא לגמול לאשה השונמית על האירוח והיא מסרבת, שואל אלישע את גיחזי נערו: "ומה לעשות לה?"

 תשובת גיחזי: "אבל בן אין לה ואישה זקן", מזכירה את מצבה של שרה אמנו.

"ויאמר קרא לה ויקרא לה ותעמד בפתח". שרה עומדת פתח האהל והשונמית עומדת בפתח.  והנביא מבשר לה: "למועד הזה כעת חיה את חובקת בן".

הלשון זהה ללשון הבשורה לאברהם.

אצל אברהם מבואר הלשון כעת חיה: "אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת".   ויש בשימוש בתיבה: חיה, רמז למילדת.

תגובתה של האשה השונמית היא ספקנית כמו זו של שרה אמנו:

"ותאמר אל אדוני איש האלוהים אל תכזב בשפחתך".

גם כשהילד המת היא חוזרת ואומרת לנביא: "הלוא אמרתי לא תשלה אותי."

גם לשון קיום הבשורה דומה: "ותהר האשה ותלד בן, למועד הזה כעת חיה אשר דבר אליה אלישע."

פתיחתו של הסיפור: "ושם אשה גדולה ותחזק בו לאכול לחם, ויהי מדי עברו יסור שמה לאכול לחם." מזכירה את הכנסת האורחים של אברהם בתחילת פרשתנו: "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו, כי על כן עברתם על עבדכם..."

בפרשה ישנן כמה נשים יולדות: שרה יולדת, בנות לוט הרות מאביהן ויולדות, גם במעשה אבימלך נאמר:

"ויתפלל אברהם אל האלהים, וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו".  הפרשה מסתיימת במילכה היולדת בנים לנחור. "ובתואל ילד את רבקה. ופלגשו ושמה ראומה ותלד גם היא את טבח ואת גחם ואת תחש ואת מעכה".

בהפטרה יולדת האשה השונמית.

קשר בולט זה בין הפרשה להפטרה אינו מבהיר מדוע מתחילה ההפטרה בסיפור קודם: סיפורה של האשה מבני הנביאים ונס השמן?

ההפטרה הייתה צריכה לפתוח בסיפור השונמית: "ויהי היום ויעבור אלישע אל שונם וגו'".

הסיפור הראשון נקשר לפרשה על דרך הניגוד.

בפרשה נאמר על אברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה', לעשות צדקה ומשפט..."

בסיפור השמן, מעשיו של הנושה, לא רק שאינם צדקה, אלא אפילו משפט אינם, כיוון שהוא חורג מן המותר לו בהלכה: "והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים". והתורה אמרה: "אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך לא תהיה לו כנשה, לא תשימון עליו נשך".

מה רחוקה התנהגותו של הנושה מההתנהגות המצופה מזרעו של אברהם.

בפרשה מעשים כאלה שייכים לרעת סדום ועמורה ואילו בהפטרה אזהרה: מעשי חמס יכולים להדבק גם בזרע אברהם.

נושא משותף נוסף בין הפרשה להפטרה הוא עניין הנסים והמעשים החורגים מדרך הטבע.

המלאכים מכים את אנשי סדום ועמורה בסנוורים, ה' ממטיר על סדום ועמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים, "ויהפך את ההרים האל...:", ה' עוצר בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה...

ואף ההפטרה משופעת בניסים. נס השמן, הנביא מחייה את הילד שמת.

כפי שראינו נקודות רבות קושרות בין פרשת השבוע לבין ההפטרה.

הלוא אח עשו ליעקב נאום ה', ואוהב את יעקב

המחפש קשר בין פרשת תולדות, לנבואת מלאכי שנקרא להפטרתה, ימצא מוטיבים רבים המשותפים לפרשה ולהפטרה.  אחד הנושאים המרכזיים בפרשת השבוע, הוא המאבק בין יעקב לעשו. יעקב נטל את הברכות, שיצחק רצה להעניק לעשו, ונאלץ להמלט מפניו לפדן  ארם.

עשו מכר את בכורתו ליעקב, וממילא הברכות מגיעות עכשיו ליעקב, בכור המשפחה.  עשו אינו מספר לאביו שאיננו עוד בכורו. תחת זאת הוא הופך להיות לשונאו של יעקב. "וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו...".  ר' שמעון בר יוחאי קובע כי השנאה הזאת של עשו ליעקב, היא שנאה נצחית, שנאה לדורות:  "הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב".

ר' שמעון משתמש בביטוי: הלכה. אין טעם ונימוק לשנאה ששונא עשו את יעקב. שנאה זו היא כהלכה פסוקה.  עשו - אדום הופך לסמל השנאה של העמים לישראל. הוא הרודף הגדול שמלחמתו ורדיפתו אינה פוסקת לעולם.

הידיעה הברורה ש'עשו שונא ליעקב' אינה מונעת מיעקב מן הנסיון לרצות את עשו. יחסו של יעקב לעשו איננו נובע רק מפחד, שהרי גם בשעה שידו של יעקב על העליונה, אין הוא מכה בעשו ללא רחם. יעקב אינו מגלה שנאה תחת שנאה. מערכת זו, של אהבה ושנאה מתחילה בהורים: "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב".  בפי הנביאים הופכים יעקב ועשו האחים, האנשים, לעמים.  עשו הוא אדום.  בהפטרה אנו מוצאים יחס שונה מצד הקב"ה לבניו של יצחק:

"הלא אח עשו ליעקב נאם ה', ואהב את יעקב. ואת עשו שנאתי ואשים את עריו שממה ואת נחלתו לתנות מדבר".  הנביא מלאכי מדבר על יחסו של ה' ליעקב ולעשו ועל גורלו של כל אחד מהם בעקבות יחס ה' אליו.  לאדום צפוי אבדון. כאשר עשו נענש שוב אין לו תקנה לעולם. שוב לא יהיה עם בארצו.  ואילו יעקב ישוב אל ארצו אחרי גלותו. יעקב הוא העם הנבחר על ידי ה', המקורב לה', ולעומתו שעיר הוא עם המסרב לקבל עליו עול מלכות שמים, המייצג את הרשעה.

בשעיר נמצאות האותיות רשע. הקב"ה שונא את עשו מפני שבחרו ברשעה, כפי שאומר רד"ק: "כי גדלה רשעתם לפני ה', שבגדו באחיהם בני יעקב, והאל יתברך ציווה לישראל (דברים כ"ג, ח) 'לא תתעב אדומי כי אחיך הוא',  והם הרעו להם בכל אשר יכלו ושמחו בחורבנם ובגלותם".

הנביא מכנה את ארצם: "וקראו להם גבול רשעה". שנאת ה' אל עשו הרי היא עונש על מעשיהם.  ה' שונא את עשו, ואילו יעקב אסור לו להיות שונא לעשיו.

יעקב מצווה להפיץ שם ה' בעולם ולהביא את העולם להכרה במלכות ה', בני יעקב מתפללים בכל יום: "וכל בני בשר יקראו בשמך להפנות אליך כל רשעי ארץ .." ולפיכך סובל יעקב ייסורים מיד עשו, בכל הדורות, אך אינו משיב בשנאה תחת שנאה. הקב"ה הוא השונא את עשו.

 הנביא מתאר את מערכת היחסים בין ה' ליעקב כיחסי  אב  ובן. האב מייסר את בנו החוטא לו, אך חומל עליו. ואילו הבן חייב לכבד את אביו. "בן יכבד אב ועבד אדוניו", הנביא פונה בטענות כלפי העם: "ואם אב  אני איה כבודי"?  נושא כיבוד האב  אף הוא נושא מרכזי בפרשת השבוע המתארת את כיבוד האב של עשו ליצחק. עשו משרת את אביו ומזדרז למלא את בקשתו. הוא מקפיד לכנותו אבי! "יקום אבי ויאכל מציד בנו" כשנודע לו כי אביו נתן את הברכה ליעקב הוא זועק: "הברכה אחת היא לך אבי, ברכני גם אני אבי". עשו משתדל למלא רצון אביו: "וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו, וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאשה".  ואילו בניו של יעקב, כמתואר בהפטרה, אינם נוהגים יחס של כבוד לאביהם שבשמים. הברכות עומדות במרכז הפרשה ונושא זה של ברכות נזכר אף הוא בהפטרה:  "אם לא תשמעו ואם לא תשימו על לב לתת כבוד לשמי אמר ה' צבאות, ושלחתי בכם את המארה וארותי את ברכותיכם וגם ארותיה כי אינכם שמים על לב.".  גם בצד החיצוני, באופי כתיבת הדברים קיים דמיון בין הפרשה להפטרה. הפרשה שופעת בשיחות: שיחת יצחק עם עשו, שיחת רבקה ויעקב, שיחת יצחק ויעקב, ועוד. הנביא מלאכי בחר לעצב את נבואתו כדו שיח בין הקב"ה לעמו: "אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו?"  "אמר ה' צבאות לכם הכהנים בוזי שמי. ואמרתם במה בזינו את שמך?..."   לעומת השיחה החיה האמיתית שבפרשה, השיחה בנבואת מלאכי אינה אמיתית, היא שיחה רטורית המעוצבת בידי הנביא.  נמצאנו למדים שיש נקודות השקה  אחדות בין הפרשה להפטרתה.

 הפטרת ויצא

קיימים מנהגים אחדים באשר להפטרה שנקרא השבת פרשת ויצא. הרמב"ם ביד החזקה בסוף ספר אהבה, בסדר תפילות כל השנה, כותב: "פרשת ויצא יעקב - ועמי תלויים למשובתי". דבריו מכוונים לפרק י"א בספר הושע החל בפסוק ז' עד הפסוק האחרון בפרק י"ב. רוב האשכנזים נוהגים לקרוא: "ויברח יעקב שדה ארם", כלומר מתחילים בשני הפסוקים האחרונים של ההפטרה שהזכיר הרמב"ם, ומסיימים את ספר הושע. כיוון שהפסוק האחרון מסיים בדברים קשים, מוסיפים פסוקים אחרים לסיום. יש המסיימים בשני הפסוקים האחרונים של פרק ב' ביואל, ויש המסיימים בשלשת הפסוקים האחרונים של ספר מיכה.

הנושא המרכזי של פרק י"ב הוא הכחש, המרמה והכזב. בתוך דבריו מזכיר הנביא את ההתמודדות שבין יעקב לעשו: "בבטן עקב את אחיו, ובאונו שרה את אלוהים. וישר אל-מלאך ויוכל לו, בכה ויתחנן לו, בית אל ימצאנו, ושם ידבר עמנו."

חלקו הראשון של הפסוק מזכיר את פרשת השבוע שעבר: ויתרוצצו הבנים בקרבה... ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו. וכך אמר גם עשו: "ויעקבני זה פעמים". ואילו חלקו השני מזכיר את פרשת השבוע הבא, פרשת וישלח, שבה מסופר על ההתמודדות שבין יעקב לעשו. העימות בין יעקב לעשו כולל מאבק עם מלאך, שהוא לפי המדרש שרו של עשו. הושע מזכיר את המאבק עם המלאך בלשון המזכירה את הכתוב בתורה: "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל". בין שתי הפרשות האלה נמצאת פרשת השבוע, המתארת את נדודי יעקב לחרן, הרועה בנאמנות את צאן לבן, אך דואג בערמה ובתחכום להגדיל את רכושו. דברי הנביא בסוף פרק י"ב: "ויברח יעקב שדה ארם, ויעבד ישראל באשה, ובאשה שמר", דברים הנמצאים לפני סיום ההפטרה לפי מנהג אחד, והפותחים את ההפטרה, לפי מנהג אחר, מתאימים למתואר בפרשת השבוע: יעקב ברח לפדן ארם ושם עבד בעבור אשה כנאמר: "ויעבד יעקב ברחל". ועבור רחל שמר על צאן לבן כנאמר: אשובה ארעה צאנך אשמור". וכך תרגם יונתן בן עוזיאל את התיבות ובאשה שמר: ובאתתא נטר ענא, ובאשה שמר הצאן, הכוונה לצאן לבן. חיי יעקב עומדים בסימן בריחה. הוא בורח ממולדתו, והוא בורח מלבן כדי לשוב למולדתם. יעקב שיצא לפדן חסר כל, "כי במקלי עברתי את הירדן הזה", חזר עם רכוש רב ומשפחה גדולה: "ועתה הייתי לשני מחנות". פרשת הגלות בחרן עומדת במרכז חייו של יעקב. יעקב איש תם יושב אהלים, מסגל לעצמו דרכי התנהגות הדרושות כדי לשרוד בעולמם של עשו איש הציד ולבן הרמאי. התנהגותו של יעקב מלמדת אותנו כי "איש תם" אינו חייב להיות בהכרח איש תמים, נאיבי. מי שנתון למרמה ולרדיפה חייב להתגונן, גם אם הוא נזקק לדרכי חכמה וערמה. רבקה לימדה את יעקב שאם רוצה הוא להתמודד בהצלחה נגד עשו ונגד דרכו, עליו לעטות עליו את דמותו של עשו. לשים עורות גדיי עיזים על ידיו ועל חלקת צואריו, וללבוש את בגדי עשו. אבל בפנימיותו עליו להשאר איש תם. הקול צריך להיות קול יעקב גם אם הידים ידי עשו. ישנם מעשים והתנהגויות שמקורם שלילי, אך בנסיבות מסויימות אדם רשאי לנקוט בהם, בתנאי שהוא משתמש בהם ככלי, והוא זונח אותם לאחר השימוש, בלא שישפיעו עליו. ואולם לבישת בגדי עשו, אפילו באופן חלקי וחיצוני, כדי להשיג השגים בעולמם של רמאים, עלולה להשפיע באופן שלילי על פנימיותו של העושה. אנו בני יעקב מצווים להזהר בכך. יתכן שבבחירת דבריו של הושע הקוראים לתשובה, והפסוקים הנוספים ממקומות אחרים רמזו חכמים לעניין הזה. בתחילת הכתוב מכנה הנביא את יעקב בשמו הראשון: יעקב, ובחלקו השני הוא מכנהו: ישראל השם שקבל לאחר המאבק עם המלאך, כנראה כדי לקשור את הדברים לפסוק הבא: ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים, ובנביא נשמר. הנביא מזכיר את חסדי ה' עם בניו של יעקב, עם בני ישראל, בצאתם ממצרים. העם אינו זוכר את חסדי ה' והוא כפוי טובה: "הכעיס אפרים תמרורים... ולפיכך יענש: וחרפתו, ישיב לו אדוניו." ה' ישיב לו כגמולו מידה כנגד מידה. פסוקי הושע נבחרו להפטרה בעיקר מפני שהם מזכירים מאורעות בחייו של יעקב אבינו, מאורעות הנזכרים בפרשתנו. הנביא מעמיד את תולדות עמנו מול תולדות יעקב אבינו. גם כאן וגם כאן ההשגחה העליונה היא המגינה והמושיעה. ה' הבטיח ליעקב בחלומו: "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך." ההבטחה נתקיימה גם בו וגם בזרעו. "ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים ובנביא נשמר".

 הפטרת וישלח

הושע

בפרשת השבוע, פרשת וישלח מסופר על ההתמודדות בין יעקב לעשו, עימות הכולל מאבק עם המלאך שהוא לפי המדרש שרו של עשו. יעקב מכין עצמו להתמודדות בשלוש דרכים: מלחמה, תפילה ודורון. הוא מחלק את המחנה לשני מחנות. אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה. זוהי ההכנה למלחמה. בתפילתו הוא מבקש: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים. והוא שולח מנחה לאחיו כדי לפייסו: כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני אולי ישא פני. יעקב אינו חפץ במלחמה. הוא ירא שמא יהרג אך הוא ירא גם שמא יהרוג. אך הוא אינו יכול שלא להתכונן גם למלחמה. תמיד קיימת האפשרות שעשו לא יתרצה ולא ירצה ללכת לקראת שלום. לכן עליו להכין עצמו גם לאפשרות הגרועה. הוא בוטח בה' אך אינו סומך על הנס ועורך את כל ההכנות המתבקשות. יעקב חושש שאינו ראוי לנס, והוא אומר: "קטנתי מכל החסדים". בהמשך הפרשה מסופר על העימות עם יושביה הכנענים של הארץ, עם אנשי שכם. על שכם מסופר שראה את דינה "ויקח אותה וישכב אותה ויענה". יעקב בשמעו ששכם טימא את ביתו מחריש עד בוא בניו מן השדה. ליעקב ולבניו, שמעון ולוי, גישות שונות באשר לתגובה. יעקב מבקש ללכת במתינות ואילו בניו מגיבים בהרג כל העיר שכם. תגובתו של יעקב: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי... יעקב אינו חפץ בעויינות ובמלחמה. עמדת יעקב אינה מצביעה על חולשה. יעקב הוכיח במאבקו עם המלאך, שהוא יכול לשרות עם אלוהים ואנשים. דרכו של יעקב היא לנסות ולרצות את עשו למרות יכולתו להתמודד ולנצח. הוא בוחר בדרך של התפייסות ונסיון לשלום. תגובת הבנים היא: הכזונה יעשה את אחותינו. גם באחרית ימיו מבקר יעקב את דרכם של שמעון ולוי ואומר: ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה".

הנביא הושע, בהפטרה הנקראת לפי אחד המינהגים, מזכיר את התמודדות יעקב עם עשו: בבטן עקב את אחיו ובאונו שרה את אלוהים. וישר אל מלאך ויוכל לו, בכה ויתחנן לו, בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו. רש"י מבאר כי המלאך הוא זה שבכה ובקש שלחני. יעקב השיב חלא אשלחך כי אם ברכתני. תשובת המלאך לפי הושע הייתה אם תניח לו עתה עתיד הקב"ה להגלות עליך בבית אל ושם תמצאנו ושם ידבר עמנו. הנביא משתמש בכינוי עמנו ולא אתך. בשעה שדיבר הקב"ה עם יעקב, הרי כאילו דבר גם איתנו, צאצאיו. וה' אלוהי הצבאות ה' זכרו. דהיינו אני ה' איני משתנה. אילו הלכתם עימי בתמימות, כיעקב אביכם הייתי נוהג עמכם כאשר נהגתי איתו. הנביא מבקש מהעם ללכת בדרכו של יעקב: "ואתה באלוהיך תשוב, חסד ומשפט שמור, וקווה אל אלוהיך תמיד. ראב"ע מבאר צד אחד של דברי הנביא: "והנה הטעם שידעו כל בני העולם כי זרעו יעמד לנצח ובסוף הוא ינצח את אוייביו. והנה אפרים חושב הוא מצא האון." הנביא מוכיח אותם על השענות על כוחם ועל חוסר בטחון בה'. את הכתוב ואתה באלוהיך תשוב מבאר רש"י: בהבטחתו ובמשענתו שהוא מבטיחך אתה יכול לסמוך ותשוב אליו, רק חסד ומשפט שמור ומובטח אתה לקוות לישעו תמיד. הנביא קורא לעם ואומר כי המשפט הוא חשוב אך במשפט לבדו אין די. חסד וחנינה ורחמים אל הבריות צריכים להיות נלווים אליו. הנביא מקדים את החסד למשפט. חסד ומשפט שמור. זו דרכו של יעקב. דרך שירש מאברהם שעליו נאמר: "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". ואף כאן הצדקה קודמת למשפט. רד"ק מציין כי תכונות אלה הן הדבקות במידותיו של הקב"ה. ואלה דבריו: "חסד ומשפט שמור בתנאי זה תוכל לנוח ולא תפחד מהאוייב אם תשמור לעשות חסד ומשפט כי מידותיו הם כמו שאמר כי אני ה' עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'. זרעו של יעקב, הנקרא על שמו עם ישראל, נקרא ללכת בדרכו, דרך החסד וההתפייסות, דרך האמונה והבטחון בה', ויחד עם אלה דרך של משפט ושל עמידה אל מול המציאות.

לפי מנהג אחר נוהגים לקרוא את נבואתו של עובדיה הפונה אל אדום, העם שנולד מעשו. השנאה של בני אדום לישראל משקפת את שנאתו של עשו אל יעקב. הנביא מדבר על אכזריותם של בני אדום. בפרשה מסופר על פגישה בין האחים. בהפטרה מדובר על פגישה בין העמים. בפרשה יעקב הוא החלש ועשו בעל הכוח. בעתיד יהיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש... ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר.

 הפטרת וישב

על מכרם בכסף  צדיק

ההפטרה שאנו קוראים לפרשת השבוע וישב, היא תוכחתו הראשונה של עמוס לישראל: "על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים".

חלק גדול מנבואותיו של עמוס מכוון נגד עושק הדלים וגזל האביונים. כשהוא פונה לנשות שומרון העשירות, הזוללות והסובאות הוא אומר: "שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון, העושקות דלים, הרוצצות אביונים, האומרות לאדוניהם: הביאה ונשתה" גם בהמשך הוא קובע: צוררי צדיק, לוקחי כופר, ואביונים בשער היטו.  בפרק ח' בעמוס נבואה דומה לנבואה שאנו קוראים בהפטרה: "שמעו זאת השואפים אביון, ולשבית עניי ארץ... לקנות בכסף דלים, ואביון בעבור נעלים..."

דברי ישעיה הנביא, בן דורו, המתריע על עושק דלים והטיית משפט:

"מצדיקי רשע עקב שוחד וצדקת צדיקים יסירו ממנו",  דומים לדברי עמוס: "צוררי צדיק לוקחי כופר". דברי עמוס: "השואפים על עפר ארץ בראש דלים ודרך ענווים יטו",  מזכירים את דברי ישעיה: "להטות דין דלים ולגזול משפט עניי עמי".

מפשוטם של מקראות בתיאור הפשע: "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים", לא מכוון הנביא לאירוע חד פעמי שהתרחש בעבר, אלא למעשי יום יום.

השופטים לוקחים שוחד ומטים משפט.  יש המבארים שמדובר על המעלילים על צדיק שגנב וגורמים שהשופטים ימכרו אותו על פי הדין: "אם אין לו  ונמכר בגניבתו".  אפשר גם להבין שהם גונבי נפשות ומוכרים אותם לעבדים.

חז"ל קשרו את הדברים לסיפור מכירת יוסף הפותח את פרשת השבוע: "ויעברו אנשים מדיינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעלים בעשרים כסף ויביאו את יוסף מצריימה".

הצדיק הוא יוסף המכונה יוסף הצדיק והוא הנמכר בכסף. הנביא מתריע: האחים בקנאתם ושנאתם מכרו את יוסף, ובניהם, עם ישראל, ממשיכים בשנאת אחים.

בתנחומא וישב ב' דורשים:  אמרו לכו נמכרהו לישמעלים, הן מוליכים אותו לקצות המדבר. עמדו מכרוהו בעשרים כסף, לכל אחד מהם שני כסף, לקנות מנעלים לרגליהם. וכי תעלה על דעתך שנער יפה כמותו נמכר בעשרים כסף? אלא כיוון שהושלך לבור, מתוך פחד נחשים ועקרבים שבו נשתנה זיו פניו, וברח ממנו דמו, ונעשו פניו ירוקות. המדרש קושר באופן ברור בין הפסוק: "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים", לסיפור מכירת יוסף הצדיק שאחיו קנו להם מדמי מכירתו נעלים.  לפי זה ערכם של הנעלים קטן, וחטאם בכך שמכרו את אחיהם במחיר מועט.

יש המבארים שהנעלים היו דווקא מצרך יקר ערך בימים ההם. העניים הלכו יחפי רגלים. הנביא מגנה אותם על שמכרו את הצדיק בעבור מותרות כמו נעלים.

האגדה המדברת על עשרת הרוגי מלכות, תולה את מותם בחטא הקדמון של מכירת יוסף, והדבר נקשר אל הפסוקים שלנו. כך גם פיוטי עשרת הרוגי מלכות שאנו אומרים ביום הכיפורים, בסליחות ובקינות.

קשר נוסף בין הפרשה להפטרה הוא על דרך הניגוד. בסיפור יוסף ואשת פוטיפר אנו רואים כיצד מתגבר יוסף על יצרו. בבלי סוטה דף ל"ו ע"ב: אמר רב חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא: יוסף שקידש שם שמים בסתר הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקב"ה. והגמרא מבארת את המקרה של יוסף: דכתיב, ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו א"ר יוחנן מלמ ששניהם לדבר עבירה נתכוונו. רב ושמואל חולקים חד אמר מלאכתו ממש וחד אמר לעשות צרכיו ומבאר רש"י - תשמיש. כלומר יוסף נתכוון לחטוא. וממשיכה הגמרא: ותתפסהו בבגדו לאמר וגו' באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון... מיד ותשב באיתן קשתו. הבן, הזוכר את דמותו של אביו מתגבר על יצרו ומקדש שם שמים בסתר.

לעומת זאת אנו שומעים בהפטרה: "ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שם קדשי"  חילול שם שמים בגלוי, על ידי שיתוף בניאוף בין האב לבן.

לעומת יוסף שעליו נאמר: "ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה",  אומר הנביא: "ועל בגדים חבולים יטו אצל כל מזבח".  לפי המדרש ההפטרה רומזת  לסיפור מכירת יוסף ולקורותיו במצרים.

 הפטרת מקץ

כי ראו כי חכמת אלוהים בקרבו לעשות משפט

ההפטרה הקבועה לפרשת מקץ היא משפט שלמה במלכים א' פרק ג'. בדרך כלל אין קוראים הפטרה זו כיוון שברוב השנים חלה שבת חנוכה בפרשת מקץ. מאז קום המדינה קראו הפטרה זו חמש פעמים בלבד. השנה שוב נזכה לקראה. הקשר החיצוני של ההפטרה אל הפרשה בולט לעין. ההפטרה מתחילה: "ויקץ שלמה והנה חלום" ואילו פרשתנו פותחת "ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגומר, ויקץ פרעה. ובהמשך: "ויקץ פרעה והנה חלום". החלומות תופסים מקום מרכזי בחייו של יוסף. בגלל חלום האלומות וחלומות השמש הירח והכוכבים, המשתחווים לו, קבל מאחיו את התואר "בעל החלומות", וגרם לקנאתם. קנאה שהביאה למכירתו למצרים. חלומות שר המשקים ושר האופים, בבית הסהר, נטעו בו תקוה לשחרור, אך שר המשקים לא זכר את יוסף וישכחהו. חלומות פרעה הוציאוהו מבית האסורים והעלו אותו לדרגת משנה למלך מצרים. רק בעלי חלומות יכולים לעתים לראות את המציאות כהוויתה. הם משתחררים בחלום מדעות קדומות המדריכות את השכל הישר לנתיב מוגבל ומצומצם - ורואים את המציאות האמיתית, כמות שהיא. צריך כמובן לדעת להבחין בין "חלומות שוא ידברון" לבין חלומות שהם "אחד משישים בנבואה". גם בחלום האמיתי יש דברים בטלים. שכן אין חלום ללא דברים בטלים. נחוץ כשרון וכוחות נפש כדי להבחין בחלום אמיתי ולפתור אותו נכונה. מספורי יוסף אנו יכולים להפיק לקח חשוב: אסור לדכא בעלי חלומות. אפילו אם משליכים אותם לבור ומוכרים אותם לישמעאלים, אי אפשר להשתיק את האמת שבדבריהם. בשני המקרים נאמר: "ויקץ והנה חלום" - רק כשהקיצו ידעו שהיה זה חלום, אך בחלומם נדמה היה להם שהדברים מתרחשים בהקיץ. יוסף פתר את החלומות אך לא הסתפק בכך, והציע פתרון לבעיית הרעב. תגובתו של פרעה לדברי יוסף הייתה: "אחרי הודיע אלוהים אותך כל זאת, אין נבון וחכם כמוך". אחרי הפסוק הפותח את ההפטרה: "ויקץ שלמה והנה חלום" בא הסיפור על משפט שלמה, סיפור הבא להמחיש את חכמתו של שלמה. ספור פתרון החלומות אצל יוסף מסתיים בדברי פרעה: "אין נבון וחכם כמוך" ובמינוי יוסף למשנה למלך. "אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי רק הכסא אגדל ממך. ויאמר פרעה אל יוסף ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים". ספור משפט שלמה מסתיים בפסוק: "וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך, וייראו מפני המלך, כי ראו כי חכמת אלוהים בקרבו לעשות משפט. ויהי המלך שלמה מלך על כל ישראל. בחלום, ממנו הקיץ, בקש שלמה: "ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך, להבין בין טוב לרע..." וה' השיבו: "הנה עשיתי כדברך, הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך, ואחריך לא יקום כמוך". חכמת שלמה חוכמת אלוהים היא. כאשר אומר פרעה ליוסף "ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו", עונה יוסף: "בלעדי, אלוהים יענה את שלום פרעה". ומפרש רש"י: אין החכמה משלי אלא אלוהים יענה, יתן עניה בפי לשלום פרעה. פרעה מכיר בכך שחכמת יוסף היא רוח אלוהים: "ויאמר פרעה אל עבדיו: הנמצא כזה איש אשר רוח אלוהים בו?" העם הרואה את חכמת שלמה מכיר שהחכמה חוכמת אלוהים היא: "כי ראו כי חכמת אלוהים בקרבו לעשות משפט." הן בפרשה והן בהפטרה חולמים מלכים חלומות. הם מקיצים מן החלום אל המציאות כדי לגלות שיש בחלום יותר מאשר דמיונות לילה בלבד. בפרשת השבוע מייחס יוסף את בינתו היתרה לה'. בהפטרה מכירים כל ישראל בחכמת שלמה כחכמה שבאה לו מאלוהים. עם כל הדמיון יש לשים לב להבדלים הבולטים. פרעה נבהל מן החלום רוחו נפעמת והוא נזקק לאחרים שיאמרו לו כי האלוהים הגיד לו את אשר הוא עושה. שלמה מתפלל ומודה לה': "ויעמוד לפני ארון ברית ה', ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו. גם נושא החלומות שונה. פרעה חולם על כלכלתה של ארצו. שלמה חולם על דאגתו למשפט צדק. הפרשה וההפטרה עוסקות בחכמה שנתן ה' לבני אדם. כאן אנו מדברים בחוכמת יוסף וכאן בחכמת שלמה.

 הפטרת ויגש

ועשיתים לעץ אחד והיו אחד בידי

פרשת השבוע עומדת בסימן המשכו של המפגש והעימות בין האחים. אנו עדים למאבק בין שני שליטים. כתונת הפסים שעשה יעקב ליוסף הייתה כעין אות, שצעיר האחים הוא גם בחיר האחים, כדברי התלמוד הבבלי מסכת בבא בתרא דף קכ"ג ע"א: יעקב נטל הבכורה מראובן ונתנה ליוסף. . יוסף חולם שכל אחיו משתחווים לו. חלומותיו הביאו אותו לעבדות, ועמידתו על דעותיו ואמונותיו הביאו אותו לבית הסוהר. במעשה מכירת יוסף התכוונו האחים לשים לאל את חלומותיו על מלכות אך בפועל פתחו פתח להגשמתם. בית הסוהר הפך לתחילתה של מלכות. עתה, יוסף הוא השליט על כל ארץ מצרים. האחים אכן השתחוו לו אפים ארצה: "ויבואו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה". מולו ניצב יהודה. יהודה שהאחים נשמעים לו למרות שאינו בכור. יהודה היה זה שהציע: "מה בצע כי נהרוג את אחינו ... לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא"... במדרש בראשית רבה פרשה פ"ד נאמר: בשלושה מקומות דבר יהודה בפני אחיו, ועשו אותו מלך עליהם. והבבלי בסוטה ל"ז, ע"א אומר: זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. בסוף ימיו עתיד יעקב לברך את יהודה: לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. יהודה ערב לבנימין והוא נוטל עליו אחריות. בכוחה של נטילת האחריות הוא הפך למנהיג הבלתי מעורער במשפחת יעקב, והיא המאפשרת לו להתמודד עם מנהיגה של המעצמה הגדולה. אצל האחים אנו רואים שינוי גדול. במקום השנאה ליוסף באה אהבה ומסירות נפש לבנימין. הם מוכנים לוותר על חרותם למענו. המשך הפרשה עומד בסימן ההתפייסות בין יוסף לאחיו. כאשר מתודע יוסף לאחיו הם אינם יכולים לענות לו כי נבהלו מפניו. ואז אומר יוסף אל אחיו: גשו נא אלי, ויגשו ... וינשק לכל אחיו ויבך עליהם, ואחרי כן דברו אחיו אתו. המשפחה שבה ומתאחדת. נמצא יוסף האבוד.

המאמר: מעשה אבות סימן לבנים מכוון לומר כי תולדות האבות מוכי

 הפטרת ויחי

ויקרבו ימי דוד למות

בפרשת השבוע אנו קוראים על יעקב אבינו הנוטה למות. הוא מקבץ את בניו סביב למיטתו ואומר דברים לכל אחד מהם. יעקב מבקש בדבריו לקבוע את סדרי העם העומד לקום מזרעו. בניו, המקיפים את מיטתו, הם עתה בני ישראל, במובן הצר בניו של יעקב, המשפחה המצומצמת, בקרוב הם יהיו לראשי שבטים של עם בני ישראל. צוואתו של יעקב איננה עניין אישי בינו לבין בניו ונכדיו, היא נאמרת תוך מודעות לתפקידם העתידי כראשי שבטים, אשר לכל אחד תפקיד מיוחד בעם ישראל. יעקב מגדיר לבניו את התכונות המיוחדות לכל אחד מהם. תכונות אלה תקבענה את התפקיד שיקבלו השבטים שיצאו מהם.
פרשת השבוע פותחת במילים: "ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ..." ההפטרה פותחת: "ויקרבו ימי דוד למות, ויצו את שלמה בנו לאמר". יעקב מבשר לבנו את קיצו הקרב: "ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת..." ודוד מודיע לבנו: "אנכי הולך בדרך כל הארץ".  בבראשית רבה דרשו חז"ל כי כל מי שנאמר בו "קריבה", לא הגיע לימי אבותיו. בתרגום יונתן לדברים ל"א, יד, מנה שלושה צדיקים שנאמר במיתתם הלשון 'קרב'. וכל אחד היה מנהיג בזמנו. יעקב אבינו, דוד המלך, ומשה רבנו. דוד המלך, העומד לפני מותו מצווה לשלמה בנו. הוא מחזק את ליבו ואומר: "וחזקת והיית לאיש", ומדריך אותו: "ושמרת את משמרת ה' אלוהיך, ללכת בדרכיו, לשמור חוקותיו, מצוותיו ומשפטיו ועדוותיו, ככתוב בתורת משה, למען תשכיל את כל אשר תעשה, ואת כל אשר תפנה שם". את הצוואה 'ללכת בדרכיו' פרשו חז"ל בתלמוד הבבלי מסכת סוטה דף י' ע"א: לדבוק במידותיו, מה הוא רחום, אף אתה רחום וכו'.
בצד האזהרה על שמירת התורה ומצוותיה, כתנאי להצלחת המלכות, מצווה דוד להרע למי שהרע עימו, ולהטיב עם מטיביו. הדברים קשורים אלה באלה. מחובת המלכות להשליט תורה ומצוות, ומחובת לעקור אנשי רשע מן הארץ. האב מייעץ לבנו ללמוד מנסיון חייו. דוד מצווה לבנו על יואב בן צרויה: "ועשית כחכמתך, ולא תורד שיבתו בשלום שאול". רלב"ג מבאר: עשה כחכמתך, באופן שלא תניחנו למות מיתת עצמו, כי כבר הגדיל לעשות הרעות ... וייווסרו שאר האנשים מעשות ככה, וייראו גם כן מלבעות במלכות. שני אנשים מצווים לביתם: אבי האומה ואבי מלכות דוד.  מה רב ההבדל:
ליעקב בנים רבים הממשיכים את מפעל חייו. כולם מתאספים ושומעים תוכחה, דברים על ייעודם, ומקבלים ברכה מאביהם. כל הבנים מאוחדים, לאחר מריבות חייהם. יעקב, שחייו היו קשים, כמסופר בפרשיות הקודמות, וכדבריו אל פרעה: "מעט ורעים היו ימי שני חיי", זוכה למות בשלווה. הוא רואה את יוסף עליו אמר: "כי ארד אל בני אבל שאולה", משנה למלך מצרים. הוא רואה את בניו קרובים זה לזה, כפי שלא היו מעולם. הוא נפרד מן העולם בהרגשה שתקוותיו תמומשנה.
 אצל דוד תלוייה כל התקווה להמשך שושלת בית דוד, בבן אחד. בן אחד ימשיך את מפעלו של האב לשמור משמרת ה'. התלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא דף קט"ז, ע"א אומר:  דוד שהניח בן כמותו, נאמר בו "שכיבה".  ואומר מדרש שיר השירים רבה פרשה א:
דוד ושלמה, כל מה שכתוב בזה כתוב בזה, דוד מלך ארבעים שנה וזה מלך ארבעים שנה.. דוד כתב ספרים ושלמה כתב ספרים... דוד בנה מזבח ושלמה בנה מזבח...
ואף על פי כן משאירה צוואת דוד צער בליבנו. דוד מלך ישראל, נעים זמירות ישראל, עוזב את העולם הזה ונקמה בליבו. המחשבה שפושעים לא באו על עונשם היא נטל כבד על מצפונו, ברגעי חייו האחרונים. הוא יודע כי אם לא ישלטו צדק ומשפט לא תיכון המלכות. דוד אינו יודע שלווה של זקנה. גם באחרית ימיו עליו להדריך את בנו בהנהגת המדינה.
המסגרת החיצונית של ההפטרה דומה לזו של הפרשה, שני זקנים נפרדים מן החיים ומצווים לביתם. מה רב ההבדל ביניהם.