education - חינוך האגף לתרבות יהודית
 
 
 
 
 
 
 
 
הרב מאיר בר אילן:  רבנים , מנהיגים , חינוך
 

 הרצל כמנהיג

 על הרב ריינס

 על הרב ד"ר דוד צבי הופמן

 על רבי נטע הירש פינקל וישיבת סלובודקה

 רבני העתיד

 הישיבה המרכזית העתידית

 בית ספר כבית חינוך

 

 

 

 הרצל כמנהיג

 

מנהיג אמיתי בחסד עליון, מתרומם מעל המציאות, מעל ההווה ועיניו נשואות אל העתיד. מאמין הוא בכוח עמו, בכוחותיו הוא - והאמונה הזאת מוסיפה לו עוז ואומץ, ממריאה את דמיונו ומגביהה את מעופו. כנחשון בשעתו הוא קופץ לתוך ים החיים ואינו מבקש חשבונות רבים. אלמלי היה הרצל פיכח ומבקש חשבונות, אלמלי היה רואה רק את המציאות - לא היה יוצר את הציונות מעולם.
לא לחינם חשבו מקורביו של הרצל בשעה שכתב את "מדינת היהודים", כי דעתו נטרפה עליו, כי אמנם "טרוף-דעת" היה אז, מנקודת השקפה של פיכחים, להטיף למדינת יהודים. כאשר "דעתו" של הרצל "נתישבה" עליו הלך ויצר את ההסתדרות הציונית.
גם אז לא היתה דרכו סלולה לפניו וגם אז היתה המציאות כנגדו. אולם בכוח אמונתו בעמו התגבר על כל המכשולים ועל כל המעצורים והעלה את הציונות לגובה של תנועה לאומית פוליטית. גם המנהיגים דהאידנא היו רואים סימן ברכה במעשי ידיהם, בעסקנותם הפוליטית, אלמלי היו מאמינים בכוחותיו של העם.

 

העברי, שנה תשיעית, גליון מ"ב, ‏1919

 

 

 על הרב ריינס

 

הוא ידע על בעיות עולמיות שונות, התעניין בשאלות פוליטיות, אבל לא זה היה הצד החזק שבו. הוא היה גאון הרבה יותר מ"ידען", יראתו עלתה הרבה על "השכלתו" ומטבעו היה יותר איש מעשה מאיש תאוריה. כאיש מעשה, היה משתתף ביותר בצרת עם ישראל. כשבאה הפורענות על ישראל, היה הדבר ניכר בפניו של הרב ריינס, כל נפשו נסערה. הוא היה מזועזע כולו, אמר לרוץ, לעשות, לא יכול אז לשבת במנוחה על מקומו.
קרו מקרים שהיה בא לווילנה, מכנס את מקורביו, ומדבר מתוך מרירות: יש לעשות, אין לשבת בחיבוק-ידיים, עוול הוא מצד "הגדולים" שאינם מרימים קולם וכו'. מה לעשות, לא ידע אף הוא עצמו. ואי-אפשר היה לדעת בתנאים ההם. אבל "אהבת ישראל" שלו היתה מפותחת מאוד.
הצטרפותו אל הציונות, ושראו בו מנהיג ה"מזרחי" - נבעו מתוך אהבת ישראל שבלבו. גם "חיבת-ציון" שלו, היתה פרי הרגש הזה. וכמובן, כיהודי גדול הכיר וידע יפה את ערכה המוחלט של ארץ-ישראל, ונתן לכך ביטוי חזק, אבל בשורה הראשונה עמדה לפניו בקשת עזרה לעם-ישראל וגאולה מצרותיו.
בזה אפשר לבאר את הסכמתו להצעת אוגנדה, שרבים לא הבינו אותה.

 

מוולוז'ין עד ירושלים, עמ' ‏367

 

 

 על הרב ד"ר דוד צבי הופמן

 

ד"ר הופמן נחשב, וכנראה בצדק, ללמדן הגדול ביותר בגרמניה. הוא היה שם "המשיב". מכל המקומות היו פונים אליו ב"שאלות" והוא היה משיב לכל אדם בדיוק, בפרטות, בלי פלפולים, אך באופן ברור ומפורש, כדרך מלומד גרמני. עם זה יש להעיר, כי היו שם שאלות מסוג בלתי רגיל, היו כמה וכמה שאלות בדינים הקשורים בצורות החיים החדישות, כגון חשמל, טלפון וכו'. ד"ר הופמן היה בקי גדול ובעל תכונה, שמציינים אותה בעולם הלומדים בשם "שכל הישר". ובסגולות אלה של בקיאות וישרות פעל והשפיע ברוח הדת והמסורה.
מלבד למדנותו היה הד"ר הופמן גם איש מדע ממדרגה ראשונה. ביחוד יצר הרבה במקצוע של תורה-שבכתב. הוא היה מן הראשונים, אם לא הראשון, שיצא למלחמת תנופה על ביקורת המקרא.
הוא כתב חיבור גדול נגד וולהויזן, ובחיבורו על "ויקרא" לא רק שהגן על היהדות המסורתית, אלא הרים את קרנה בכבוד. אבל עוד יותר מלמדן מלומד הצטיין הד"ר הופמן כאדם. אף שהיה לבושו מודרני, לפי שנותיו, ונהג מנהגי אירופי, הושיט יד לנשים, נתן לאשה ללכת בראש - דברים שלא ראו אז בר וסיה בחוגי החרדים - למרות כל זה ראו בו את הטיפוס של צדיק. עניו וצנוע בדיבורו, בלי שמץ גאווה, זהיר במצוות, יושב תמיד על התורה, טוב ונוח לכל אדם, רחים ומוקיר רבנן, חביב לתלמידיו בבית המדרש לרבנים, ועל כולם - אוהב ישראל.

 

מוולוז'ין ועד ירושלים, עמ' ‏375

 

 

 על רבי נטע הירש פינקל וישיבת סלובודקה

 

בסלובודקה שררה אז רוחו של "הזקן", כפי שהיו מכנים את רבי נטע הירש פינקל, שהיה הרוח החיה וההתגשמות של הישיבה... רבי נטע הירש לא היה, לאמיתו של דבר, המנהל של הישיבה, אלא למעלה מזה: המנהל של בני הישיבה. בהיותו בעל נפש עמוקה ורוח יפה, בעל חוש פסיכולוגי מפותח במידה רבה, והחשוב מכל - בהיותו מחונן בבינה, ביישוב הדעת, בפשטות חיצונית ובתקיפות פנימית, השתלט על הרוחות הצעירים של הבחורים, שהיו קרובים אליו. הוא היה משפיע על כל בחור לחוד בשיחות פרטיות ובמתן עצה, בדברים נלבבים ובמילה טובה של עידוד ונוחם, הרבה יותר משהשפיע על כולם יחד בנאומיו. בנאומים אלו, או כפי שהיו קוראים להם "אמירת מוסר", לא היה דבר מפתיע. פעמים שהשמיע רעיון נאה, פעמים מאמר חז"ל מבריק, אבל בדרך כלל לא בתחום זה רב היה כוחו. הוא לא נמנה עם ה"ראשונים" בשיטת המוסר, ולא היה בין "אבות" השיטה הזאת. אבל מה שנוגע לכוח של מחנך, שהוא העיקר בבית אולפנא, היה הוא גדול מרבותיו ומאלה שקדמו לו. הוא גם ידע את הסוד, כי ההשפעה החזקה ביותר יש לו לאדם בזמן שאינו בא להשפיע במישרין, והחינוך המשובח ביותר הוא, כשיוצרים את הרושם שאין מחנכים את הילד או את התלמיד, אלא נעשים חבר לו. ולפיכך היה הוא, רבי נטע-הירש, חבר לתלמידיו. לא רק שהטיף להם מוסר, אלא שידע את ששונם ויגונם, היה עוזר למצוא שידוך הוגן, היה משיא עצה טובה לבחור נזקק בענייני שחרור מעבודת הצבא, והיה מסייע לתלמיד צעיר שבא לפניו עם ספקותיו בנוגע לעתידו בחיים. כל זה היה חלק מן ה"מוסר" אצל רבי נטע הירש.

 

מוולוז'ין ועד ירושלים, עמ' ‏403

 

 

 רבני העתיד

 

כשיהיו רבים מן היושבים בארץ מתענינים בשאלות הקיום של עמנו בתור אומה בעלת מדינה וחיים בלתי תלויים באחרים, גם גדולי תורה ורבי דעה, -- אז ידעו לחשוב מחשבות, להורות הלכות, לתקן תקנות וגם לגזור גזרות שרוב הציבור יקבלן, אשר יכשירו את החיים הציבוריים והמדיניים וייפו אותם ביופי של יהדות מקורית. אז יקבלו גם אותם עניני הדת, אשר המזרחי עוסק בהם עכשיו, צביון יותר נהדר ותכנית יותר שלמה. רבני המושבות והערים יהיו משפיעים ומורי דרך לא רק לאלה הקרובים אליהם, אך השפעתם והוראתם תגדלנה דרך החיים, גם על פני חוץ, כי הם, מתוך גדלותם הניכרת לעין כל, מתוך קרבתם אל החיים ההווים והמתהווים-יעמדו בראש כל דבר נעלה וחשוב ואליהם יביטו בכבוד ובאהבה ולמוצא פיהם ייחלו ודבריהם יהיו נשמעים. בין כל הרבנים, שהם יהיו גם ראשי העדות במובן הרוחני, תהא שרשרת של חיבה וכבוד בין איש לרעהו מאחדת אותם, מן הרב אשר במושבה עד הרבנות הראשית, אשר בעיר הבירה ועד חבריה ונשיאיה. כוחם של גדולי תורה אלה יהא גדול ומקובל גם בעניני דין ומשפט שבין אדם לרעהו ובין איש לחברו.

 

לסיכום המעמד והדרך, התור, תרפ"ז

 

 

 הישיבה המרכזית העתידית

 

אותה הישיבה המרכזית, אשר המזרחי משתדל לשכללה ולפתחה, צריכה להיות העליונה אך לא היחידה. היא צריכה להיות גולת הכותרת אבל לא בודדת בטיפוסה. האידיאל הגדול "כי מציון תצא תורה" מוכרח לקבל צורה ממשית באופן שמארץ ישראל יצאו רבנים, מורי הוראה ומורי דרך לכל עם ישראל. לולא היו מקומות התורה הרבים והחשובים, גם אז היתה צריכה ארץ ישראל להיות למעלה במעלות הקודש של לימוד התורה, ומה גם עכשיו, כשהישיבות הגלותיות הולכות ונחרבות, אם מפני טעמים מדיניים או לרגלי תנאים כלכליים, רק ארצנו צריכה להספיק מאורי התורה לכל בני ישראל בין בארץ ובין מחוצה לה.
...הישיבה הזאת, אם תעמוד על הגובה הראוי, תצטרך להקיף את כל חלקי היהדות כמו שהם מסונפים בכל סניפי המחשבה מנבואת החוזים עדי הלכות התלמוד ואגדותיו, ועד ספרי הגאונים והבאים אחריהם. וכמורים כן התלמידים צריכים להיות אנשי מעלה בכל המובנים, לשמור על הקיים בכל נפש אבל גם לצפות אל העתיד בכל לב, להורות הלכה בידיעה ברורה אבל גם להגיד דברי חכמה בבינה יתירה, בזמן שיהא בית נישא כזה יתקיימו גם מוסדות אחרים שגם הם יהיו ישיבות חשובות באותן השאיפות ובאותה התכנית אם גם בתמונה יותר זעירה. רשת הישיבות האלו, עם הישיבה המרכזית בראשן, תעזור לחיזוקה של התורה וביצורה, כבודה והדרה. ובאותה מידה אשר המזרחי הולך וכובש את החינוך העממי, החינוך הבינוני ליהודים בני תורה ובני דרך ארץ, כך צריך הוא לקחת תחת ידו ולחוג השפעתו את דבר יסוד ה"ישיבות" בעיר ובכפר למען יצאו מהן גדולי תורה וראשי ציבור שיראו את דרך החיים ללכת בדרכי התורה ולשמור מצוותיה ולהחיות את העם בישוב הארץ ובנין האומה.

 

לסיכום המעמד והדרך, התור, תרפ"ז

 

 

 בית ספר כבית חינוך

 

אם רוצים אנו להמשיך את חיינו הרוחניים ולא ליצור יהדות חדשה עלינו לעשות את בתי הספר שלנו בארצנו, לא רק בתים ללימוד שפות וידיעות שימושיות אלא בתי חינוך ממש על פי רוח העם והשקפותיו. ידיעת תורה שבעל פה וכל הקשור בה צריכה לתפוס מקום חשוב בין הלימודים. התלמוד ונושאי כליו צריך להישאר נחלת כל בית ישראל, אם רב ואם מעט, ולא רק חכמה ומדע למי שתורתו אומנותו. מובן, כי זקוקים אנו גם למומחים, שיקדישו את כל ימיהם או רובם ללימודי התלמוד והם יהיו מן המצוינים והגדולים. אולם רוח התלמוד וידיעה מסוימת בהלכה ובאגדה צריכים להיות קנין כל בית ישראל, היודע ספר. כמו שהדבר נוהג באומות העולם, כי כל תלמיד בית ספר יודע פחות או יותר את הידיעות היסודיות של פיסיקה וחשבון אף כי בצאתו אל העולם לא ישתמש בידיעותיו. הידיעות היסודיות האלה נחשבות למוכרחות לכל אדם מן הישוב. וכך אנו צריכים לנהוג בידיעת תורה שבעל פה. כל תלמיד בית ספר חייב לדעת מסוגיות התלמוד ומרוחו, אף שלא יקדיש את עצמו ללימוד זה כשיצא לשוק החיים.

 

התור, כ"ב, אדר ב', תרפ"ב, ליובל ה-‏20 של המזרחי

 

 

 
 
 
    תאריך עדכון אחרון:  02/07/2017  

עדכוני rss