המקורות על חיי מחמד

קֻרְאַן – הספר הקדוש של המסלמים. ע"פ האמונה, זהו דבר אללה עצמו, שהועבר באמצעות מחמד למסלמים. הוא מכיל דברי התגלות נבואית, אך אינו נחשב ספר היסטוריה.

סירה – הספרות הביוגרפית שנכתבה על מחמד. הסירה הקדומה ביותר נכתבה ע"י אבן אסחאק כ-100 שנה לאחר מותו של מחמד (כלומר במאה ה-8) ונערכה סופית כ- 200 שנה לאחר מותו של מחמד ע"י אבן השאם. בסירה יש פרטים אמיתיים וגם אגדות ותוספות, שכן היא נכתבה שנים רבות לאחר מותו של מחמד.

חַדית' – התושב"ע של האסלאם. בחדית' מצוי אוסף של עדויות שמסרו בני דורו של מחמד, בעיקר חבריו (הסַחאבּה). בין העדויות יש סיפורים שהם ראו או שמעו אותו או ראו / שמעו מישהו אחר שסיפר עליו. החדית' חשוב מאוד, מכיוון שהתפיסה הרווחת באסלאם היא שדברי מחמד מהווים מודל לחיקוי לכל מסלם. מנהג החיקוי נקרא "תַקְליד".

חיי מחמד – תקופת מכה

מחמד נולד למשפחת האשֵם בשבט קֻרַיְש בעיר מֵכַּה בדרום חבל חִג'אז בחצי האי ערב.

שבט קֻרַיְש נחשב שבט מיוחס, שדאג לכַּעְבַּה הקדושה בתקופת הגַ'אהִליַה (התקופה שלפני האסלאם – תקופת בורות מבחינה דתית, בה רוב האנשים בחצי האי ערב היו עובדי אלילים). אנשי קריש דאגו לנקיון הכעבה, ששימשה מרכז עלייה לרגל וצומת מפגש לסוחרים. הם עסקו גם במסחר והיו מגיעים עם שיירותיהם למקומות רחוקים.

מחמד נולד בשנת 570. שנה זו מכונה "עַאם אלְפיל" (שנת הפיל). לפי המסורת, בשנה זו הטיל שליט חבש (אתיופיה היום) מצור על מכה בעזרת פילים, אך הפיל של שר הצבא סירב לתקוף את העיר בזכות קדושת מחמד שנולד אז, ולכן המצור נכשל, ומכה ניצלה.

אביו של מחמד נקרא עַבְּדאלְלַה, והוא נפטר זמן קצר לפני שנולד מחמד או מייד לאחר לידתו. אימו נקראה אַמינה, והיא נפטרה כשמחמד היה בן 6. לאחר מותה הוא גדל אצל סבו, עַבְּד אלְמֻטַّלִב, ואחר כך אצל דודו, אח של אביו, אַבּוּ טאלֵבּ.

כשגדל מחמד, הוא השתלב בפעילות המסחר של משפחתו. הוא עבד בשיירה של אישה בשם חַ'דיג'ה, סוחרת עשירה ואלמנה בת 40. הם נישאו כעבור זמן קצר, והיא נחשבת עד היום דמות מרכזית בחייו של מחמד והראשונה שהאמינה בו. מנישואים אלה נולדו למחמד 4 בנות. ח'דיג'ה, שראתה שהיא לא ילדה בנים לנביא, שיחררה נער בשם זַיְד, שנפל בשבי, והביאה אותו למחמד, שגידל אותו כבנו.

ראשית ההתגלות

מחמד, כמו רוב הגברים אז, נהג לבלות חודש בשנה בהתבודדות על הר חרא ליד מכה. באחד הלילות על ההר נגלה אליו בחלום המלאך גִ'בְּריל. הוא החזיק בידו בד יקר ועליו כתובים פסוקים. הוא ציווה על מחמד 3 פעמים לקרוא את הפסוקים, ומחמד סירב בכל פעם, מכיוון שלא ידע לקרוא. בפעם השלישית קרה נס, ומחמד הצליח לקרוא את מה שכתוב על הבד. פסוקים אלה הם הפסוקים הראשונים שירדו מהקראן, והם נקראים "סוּרַת אלְעַלַק" – פרשת טיפת הדם הקרוש (פרשה מספר 96 בקראן). מאותו הרגע הפך המלאך ג'בריל לדמות המקשרת בין אללה לבין מחמד, ודרכו הורדו בהדרגה כל הפרשות בקראן.

מחמד היה מאוד נסער ופחד מארוע ההתגלות. הוא סיפר את הכל לאישתו ח'דיג'ה, והיא עודדה אותו ושכנעה אותו בשליחותו להעביר את הפסוקים לכל האנשים.

מחמד התחיל להטיף לאנשי מכה את כל העקרונות שבפסוקים, כמו אמונה מונותיאיסטית (אמונה באל אחד) ויום הדין. מחמד פחד מאוד מיום הדין והזהיר את אנשי מכה ממה שצפוי להם, אם לא יאמינו באללה.

באחד הלילות זכה מחמד לצאת למסע לילי מיוחד. מסע זה מכונה "אלְאִסְרַאא וַאלְמִעְראג'" – העלייה לשמיים והמסע הלילי להר הבית. לפי המסורת, מחמד הוסע מביתו במכה על גבי אַלְבֻּראק (יצור מיוחד בעל ראש של אישה, כנפיים של נשר וזנב של טווס) אל המסגד הקיצון, אותו מזהה המסורת המסלמית כמַסְגִ'ד אלְאַקְסא בהר הבית. כאשר הוא הגיע אל המסגד הזה, הוא קשר את אלבראק לקיר הכותל (ולכן הכותל מכונה בערבית "אלבראק") ומשם עלה לשמיים ופגש את משה ואת ישו וראה דברים נוספים.

כשמחמד חזר למכה, הוא המשיך להטיף לאנשים. בתחילה התייחסו אליו אנשי מכה בסובלנות וחשבו שנכנס בו גִ'ן (שד), אך כאשר החל מחמד לפגוע באלילים המקומיים, והם הרגישו שפרנסתם בסיכון (שכן מכה הרי שימשה מרכז עלייה לרגל), הם החלו לרדוף אותו וניסו לפגוע בו. מחמד סמך על הגנה של דודו, אבו טאלב, אך לאחר מותו של אבו טאלב, מחמד הבין שהוא צריך לברוח ממכה.

שאלות סיכום

חיי מחמד – תקופת אלמדינה

לאחר שהתחילו הרדיפות אחרי מחמד במכה, הבין מחמד, שעליו לחפש לו הגנה במקום אחר. הוא התחיל להסתובב בירידים שהתקיימו במכה וחיפש אנשים ממקומות אחרים, שיוכלו להגן עליו. את ההגנה הוא מצא במקום בשם יַתְ'רִבּ – מקום פורה ועשיר בחבל חג'אז, בה גרו שני שבטים ערביים עובדי אלילים (אַוְס וחַ'זְרַג') ושלושה שבטים יהודיים (קַיְנֻקאע, נַד'יר וקֻרַיְט'ה).

מסגד הנביא באלמדינה

בין השבטים בית'רב היה סכסוך, והם חשבו שמחמד יעזור להם לפתור אותו. רעיונותיו של מחמד לא היו זרים להם, מכיוון שהיהודים במקום האמינו באל אחד, והשבטים הערביים גם הכירו אותם.

בשנת 622 הורה מחמד לחבריו ולתומכיו המעטים במכה לעזוב את העיר ולהגר לית'רב . זו ההִגְ'רַה – הגירה. שנה זו נחשבת לשנה חשובה ביותר בהסטוריה של האסלאם, שכן משנה זו התחיל האסלאם להתפתח, להתבסס ולהתפשט. לכן הספירה המסלמית מתחילה משנה זו.

תומכי מחמד, שהיגרו איתו, מכונים מֻהאגִ'רוּן – מהגרים. תומכי מחמד בית'רב מכונים – אַנְסַאר.

מההג'רה שונה שמה של ית'רב לאַלְמַדינַה – העיר (עירו של הנביא). בה גם נפטר ונקבר מחמד בשנת 632, והיא הפכה להיות העיר הקדושה השניה למסלמים לאחר מכה.

כשמחמד הגיע לית'רב, הוא היה צריך לאחד בין כל הגורמים המסוכסכים בה. הוא עשה זאת בעזרת מסמך שנקרא "עַהְד אלְאֻמַّה" – תקנות העדה. מחמד כלל במסמך הזה את כל תושבי המקום ובכך יצר אחדות. מחמד התגלה כשופט חכם, שכן הוא קבע במסמך, שכל מחלוקת יש להביא לבירור בפני אללה ומחמד. במסמך זה יש גם פירוט יסודות למלחמה (מי יוצא, מה קורה לשלל וכו'). ואכן, תקופתו של מחמד באלמדינה מאופיינת במלחמות. הטפותיו הדתיות של מחמד כללו עכשיו מערכת חוקים שלמה ולא רק את יום הדין ואת האמונה באל אחד.

אנו רואים, שחל שינוי בדמותו של מחמד בתקופת אלמדינה: בעוד במכה הוא היה אדם נרדף, שהטיף לאמונה באל אחד וליום הדין, באלמדינה הוא נביא ששולט בעיר ומדבר על חוקים ועל מצוות, הוא מנהיג שמאחד בין כולם בעזרת מסמך מחייב, הוא קובע חוקים ותקנות במסמך זה, הוא שופט שפותר סכסוכים והוא מנהיג צבאי, שמוביל את האנשים לקרבות כדי לאסלם עוד.

מבחינת המסלמים, הם היו צריכים לקיים את אַרְכַּאן אלאִסלאם – חמשת עמודי היסוד באסלאם:

1. שַהַאדַה – עדות – אין אל מלבד אללה, ומחמד הוא שליחו. השהאדה נאמרת פעמים רבות ביום, בתפילות, בחתימה על חוזים ועוד.
2. סַלאה – תפילה – 5 פעמים ביום. כל תפילה כוללת את סוּרַת אלְפאתִחה – פרשת הפתיחה בקראן, המדברת על הרעיון המונותיאיסטי, וכן פרשות נוספות. כל תפילה כוללת גם היטהרות ומערכת של השתחוויות. ביום שישי קיימת חובה של תפילה בציבור במסגד.
3. זַכּאה – צדקה לעניים ונזקקים.
4. סוֹם – צום רמדאן – כל מסלם מעל גיל 13 חייב לצום בחודש רמדאן מהזריחה עד השקיעה.
5. חַג' – עלייה לרגל למכה ולמקומות הקדושים לידה – לפחות פעם בחיים.

מחמד רצה, שיהודי אלמדינה יכירו בו ובאמונתו, ולכן הוא קבע שעל המסלמים להתפלל 3 פעמים ביום ולצום יום אחד, באותו תאריך בו חל יום כיפור. גם כיוון התפילה נקבע לירושלים. אך היהודים לא קיבלו את מחמד, לא התאסלמו ואף יצאו נגדו, ולכן שונה מספר התפילות, הצום נקבע לחודש, וכיוון התפילה נקבע למכה.  

שאלות סיכום

יחידת לימוד – הקראן והחדית'

הקראן הוא התורה שבכתב של המסלמים. הוא נמסר למחמד דרך המלאך ג'בריל. רוב המסלמים בעולם יודעים חלק ממנו או את כולו בע"פ, גם אם הם אינם דוברי ערבית.

הקראן נחשב חלק מ "אללַוְח אלמַחְפוּט' " – הלוח הגנוז – התורה המונותיאיסטית השמימית, ממנה הגיעו גם כתבי הקודש של היהדות ושל הנצרות.

הקראן נחשב מֻעְגִ'זַה – נס מבחינה לשונית, שכן הערבית בו היא ערבית טהורה ובלתי ניתנת לחיקוי.

הקראן מחולק ל-114 סֻוַר (פרשות), וכל סורה מחולקת לאַיאת (פסוקים). הפרשות מסודרות מן הארוכה לקצרה, חוץ מהסורה הראשונה, היא סוּרַת אלפַאתִחה – פרשת הפתיחה.

רוב הקראן כתוב בסַגְ'ע – פרוזה מחורזת. מעל כל סורה כתוב שמה, מאיזו תקופה היא (מכה או אלמדינה) ומספר פסוקיה. רובן פותחות בבַּסְמַלה – בִּאסְם אלְלַה (אל)רַّחְמַן (אל)רַّחִים – בשם אללה הרחמן והרחום.

מבחינת התוכן נחלק הקראן לשני חלקים:

1. פרשות מתקופת מכה – 90 פרשות, רובן קצרות ומופיעות לקראת הסוף, בהן מורגשת רוח השליחות של הנביא. רובן מדברות על מונותיאיזם, יום הדין וסיפורי נביאים.
2. פרשות מתקופת אלמדינה – משקפות את השינוי שחל במחמד, שהפך מנהיג. רובן מדברות על חוקים, משפטים ועונשים למפרי החוקים.

הקראן נערך בשנת 651 ע"י החַ'ליפה עֻתְ'מאן אבּן עַפאן.

החדית' (סיפור) הוא התושב"ע של האסלאם ונחשב לספרות מקודשת באסלאם. הוא מכיל אוסף של אגדות ושל הלכות הנקראות סֻנַה – אורח חיים (חיי הנביא), שכן על כל מסלם חובה לחקות את חיי הנביא (תַקְליד – חיקוי).

כל חדית' נחלק לשני חלקים:

1. אִסְנאד – שרשרת המוסרים. בראש כל חדית' יש רשימת אנשים, שהעבירו אותו מדור לדור.
2. מַתְן – תוכן החדית'  - מה שהנביא אמר/עשה.

כתוצאה ממנהג התקליד החלו להופיע כבר בדורות הראשונים של האסלאם סיפורים על אמירות הנביא ועל מעשיו. סיפורים אלה סופרו בעיקר מפי הסַחַאבּה – חברי הנביא ובני דורו. הבעיה היתה, שככל שעברו השנים, מספר הסיפורים גדל, וחלק מהם לא היו נכונים. בעיה נוספת היתה, שכיבושי האסלאם הביאו לבעיות חדשות, והמסלמים נאלצו למצוא להן פתרונות, אך לא היו סיפורים כיצד התמודד הנביא עם בעיות דומות לאלה, והמסלמים חששו לפתור אותן כדי לא ליצור חידושים אסורים ומסוכנים.

כדי לנסות לפתור בעיות אלה ולקבוע איזה סיפור נכון ואיזה לא פיתחו חכמי האסלאם בימי הביניים שיטת בדיקה של האסנאד, כלומר אם אחד המוסרים נחשב איש שקרן או כזה שאי אפשר לסמוך עליו, החדית' אינו נכון.

שאלות סיכום